 |
| קרדיט: AI CHAT GPT |
עת הייתה ירושלים עוטה טליתה של שחרית, טרם נגולה כולה מאפלת לילה, ככלה עדינה המתכוננת ליום חופתה, יצא ר' יצחק את פתח ביתו. קרני שמש ראשונות החלו מלטפות את אבניה העתיקות, מאירות את כיפותיה המוזהבות של העיר, ככתרי מלכים שנשכחו בזמן, ואת צריחי המסגדים המזדקרים אל על כחיצי ענק, כקשתות תפילה המשוגרות אל השמיים. ניחוח לחם טרי וקהווה ערבי נישאו באוויר, התמזגו עם ריח אדמתה הלח של העיר לאחר טללי הלילה, כאילו האדמה עצמה נושמת עמוק לאחר שנתה. רחובות האבן, חלקלקים מן הטל, שיקפו את אורותיה העמומים של העיר המתעוררת, כעיניים ישנות הנפקחות אט-אט. הולך היה ר' יצחק, בן שבעים ושלוש, לבוש בבגדי חול, כסהרורי בסמטאותיה הצרות של העיר העתיקה, שאבניה הותשו מאין ספור צעדים וסיפורים, כקמטים חרושים בפני זקן חכם, והליכתו עקרה, כסלעים המתפוררים בצלע הר. עת היתה שנת תשל"ה, ושני חורפים חלפו מאז יום הכיפורים ההוא, ועודנו שבוי היה ר' יצחק בצבת זיכרונותיו המרים. ליבו הומה בקרבו כפעמון סדוק, והוא בדרכו אל הכותל המערבי, מקום תפילתו מזה שישים שנה. אף על פי כן, דרכו לא סלולה היתה עוד, אלא פתלתלה ורצופת ספקות. עצי הזית העתיקים, עדי שנות דור ודור, עמדו דוממים בצדי הדרך, כידיים מברכות של אבות קדמונים, משקיפים על העיר הנצחית ועל ר' יצחק, שבאורח מפתיע, איבד את נתיבו המוכר. האוויר, קריר וצלול, נשא עמו רחש תפילות מוקדמות מבתי כנסת סמוכים, נשמע כזמזום עדין של עולמות נסתרים.
פסעו רגליו ברחוב, והייתה ארוגה נפשו של ר' יצחק כולה במחשבות כחוט השני בבגד ארוג דק ועדין. שיחזר ר' יצחק בתחנות חייו כקרון רכבת העוצר בתחנות נשכחות ומצפצף צפירה עמומה. נגלתה לעיני רוחו ילדותו כספר ישן, שדפיו מקומטים וצהובים, והחלו הספקות מקוננים בליבו כעש בלילות חשוכים, ספקות לגבי לימוד התורה שהייתה לו כאוויר לנשימה וכאור לעיניו. נזכר ר' יצחק בשנים התמימות בהן סירב לערער על מוסכמות הימים, אך ככל שנקף הזמן, כן גברו הספקות והוא מצא עצמו טובע בים של תהיות בלי עוגן או מפרש לנווט את דרכו. הבתים העתיקים, צפופים ומאובקים, בעלי קשתות וחלונות מסורגים, נדמו לו כעדים אילמים למאבקיו הפנימיים, כעיניים חלולות הצופות אל עבר נשמתו, וחומות העיר, רחבות ועוצמתיות, נראו לו כמעצורים אדירים לרוחו, המבקשת דרור, כסוגר ברזל על כנפי פרפר. חרף זאת, המשיך ר' יצחק לשקוע עמוק יותר בנבכי זיכרונותיו. בחרותו עלתה במוחו כחלום רחוק אך חד המהדהד באוזניו. האוויר הירושלמי, צלול וקריר, לא הצליח להפיג את כובד המחשבות שרבצו על נשמתו, כענן סמיך המכסה את פסגות ההרים. ריח עשן עדין נישא ממטבחים חבויים, שהתחילו כבר את בישול הבוקר, כמנגינה עתיקה של יום חדש. נמשכו הרהוריו והתארכו כצללים בצהרי יום. וככל שהתעמק ר' יצחק בהם יותר, כך הרגיש את כובדם עליו. האם נהג כהלכה עת השיא את שבע בנותיו לשבעה חתנים שהיו בבחינת שידוך הגון בלבד ולאו דווקא חתני ליבן? שאלה זו צצה ועמדה לפניו כחומה בצורה, ואף שלא ידע תשובה ברורה, ככל שחשב על כך, כך חש שהחומות הולכות ומתערערות סביבו. וככל שהזמן חלף וסודות נפשן של בנותיו החלו להתגלות לעיניו כחלון הנפתח לאיטו ביום קיץ חם, כך העיקו עליו הספקות. נוף העיר, עם גגותיה המרוצפים אבנים וכיפותיה התכולות, כתפאורה נצחית להצגה שאין לה סוף, נדמה לו כאילו הוא עצמו עד שקט למערבולת מחשבותיו. רסיסי אור התפזרו בין הסמטאות הצרות, צובעים את הקירות בגוונים חמים, כמכחול של אמן בלתי נראה, אך לא הצליחו לחדור את עננת הרהוריו. ככל שהתהיות הלכו והתחזקו במוחו המתייסר, חש ר' יצחק כי ליבו מתכווץ בכאב. ואף על פי כן, המשיך לחפור בעברו כארכיאולוג החושף שכבות ארכיאולוגיות עתיקות. האם נכון פעל עת הפנה עורף לבנו יחידו שהוריד את הכיפה מראשו, מעשה שנתפס בעיניו ככפירה וכהתכחשות לכל מה שייצג והאמין בו אי פעם? הוא חש כמעין כבוי וכמגדלור שקרס במצולות ים, המותיר אחריו רק חושך וריקנות. רעש צעדיהם של סוחרים ראשונים החל להישמע, כתיפוף תופים רחוק המבשר על יום חדש, אך ר' יצחק היה שקוע בעולמו שלו.
המחשבה על בנו הפצוע נגסה בליבו ככלב רעב. האם נענש על כך שסירב להכיר בחילוניותו של הבן, וכי זו הסיבה שבנו נפצע במלחמת יום הכיפורים לפני שנתיים והפך לנכה, כצל כבד המטיל דופי בחייו? שאלה זו ריחפה מעליו כעננת סערה, וליבו שקוע בים של צער ואשמה. האם יכול היה לנהוג אחרת, אילו ידע שזה יהיה סופו? האם הבן לא היה נכה כיום, אילו רק נתן דעתו וליבו אליו והבין את נפשו הצמאה לחופש שהייתה כאיילה העורגת על אפיקי מים? כל אבן בסמטאות נדמתה לו כנושאת עמה את סוד כאבו. פרצו הצמחים המעטים מבין הסדקים בקירות, כניצני חיים עקשניים המנסים לפרוץ דרך סלע. חשב ר' יצחק על בנו כעל מלאך פצוע, והוא חש אשמה עצומה שנגסה בבשרו ובעצמותיו כאוכלת כל. האם יכול היה לנהוג אחרת, שאלה זו הדהדה בראשו בלי הרף כתפילה שאינה נענית. האם לו היה נוהג אחרת, אולי הבן לא היה נכה כיום? שאלה זו רדפה אותו כרוח רפאים בלילות חסרי שינה וימים מלאי יגון. העיר העתיקה, עם חומותיה הבצורות ורחובותיה הצרים, הרגישה לו כתיבה חנוקה שבה נלכד, כציפור כלואה בכלוב זהב. שרידי חומה עתיקים, שבורים ומפוררים, עמדו כעדות אילמת לזמן שחלף ולסיפורים שנותרים בלתי פתורים, כשיני ענק שנותרו בשדה קרב. חשב ר' יצחק על חלומותיו הפגומים ששיקפו את מציאות חייו כראי שבור, ותהה על השלכות מעשיו בעבר הלא רחוק, והאם בכלל יכול היה לשנות את מסלול חייו, והאם הכל נכתב מראש עוד טרם נולד? האם יכול היה לשנות את מה שנגזר עליו מראש? האם יכול היה לנטוש את דרכי אבותיו? האם יכול היה לחיות חיים אחרים, ואם היה בוחר בחיים אחרים, האם היה מאושר יותר? צריחי הכנסיות והמסגדים התנשאו מעל גגות הבתים, אילמים לסבך מחשבותיו, כאצבעות ארוכות המצביעות אל הלא נודע. קולות יונים החלו להישמע מבין הגגות, כקריאת שחר רכה של תקווה, מצטרפים למקהלה העדינה של הבוקר הירושלמי. היכן טעה, תהה ר' יצחק, בינו לבין עצמו, והיכן לא טעה? היכן שגה והיכן דייק? מה יכול היה לעשות אחרת ומה לא יכול היה לעשות? מה יכול היה למנוע ומה לא יכול היה למנוע? רדפו אותו שאלות אלה כלהקת עורבים צעקנים, והוא מצא עצמו תועה במבוך של מחשבות ללא מוצא. חש כעלה נידף ברוח סוערת, חסר אונים מול עוצמת המחשבות ששטפו אותו בגל אדיר. השמש החלה לעלות במלוא הדרה, מאירה את סמטאות העיר בזהב רך, אך בתוכו עדיין שרר חושך. האורות הצהובים של העיר הישנה החלו לפנות מקומם לאור יום בהיר, כנרות שנגמר שמנם בטרם עת. ככל שהעמיק בנבכי נפשו, כך גברו עליו המחשבות והתהיות, והוא חש כמי ששוקע בביצה טובענית. אין לו אחיזה ואין לו מוצא, אין לו דרך לפרוץ דרך חדשה ולברוא לעצמו עולם אחר. האם ספקותיו יוכלו למצוא מנוח? האם יוכל לשנות את הדרך שבה חי בעבר? הוא לא ידע, והוא חשב על כך שאין מנוס מלבד הדרך שכבר עבר. אבני המרצפת תחת רגליו, שספגו אלפי שנות הליכה, נדמו לו כנושאות את עומס הרהוריו, כעול כבד על כתפיו, וכל סדק בהן סיפר סיפור משלו, כחידה עתיקה הממתינה לפענוח. הלך ר' יצחק בסמטאות העיר העתיקה, וניסה למצוא את דרכו שאבדה, הביט בחנויות הישנות ובבתי האבן העתיקים כעדות אילמת לחייו, והמחשבות הילכו ונעו במוחו ככנפי פרפר ביום סגריר ולא נחו לרגע. לא מצא ר' יצחק שלווה ונוחם בעולם שסביבו, והוא חש כאדם שנפל מגובה רב ועתה הוא מנסה לקום אך גופו כואב ורצוץ מן המכה. שמי ירושלים, כחולים ורחבים, נדמו לו כאין סוף של שאלות ללא מענה, כמגילה ענקית הפרושה מעל ראשו, ופסגות ההרים הניבטות מרחוק נראו כפסלים עתיקים של זמן נשכח, כשומרי סף נצחיים.
לפתע נגלתה לעיניו דמות מוכרת כחלום ישן. ר' ציון, הלא הוא גבאי בית הכנסת משכונתו, איש חכם ובא בימים, שפניו חרושי קמטים עמוקים והם כנהרות עתיקים. חשב ר' יצחק בלבו שבוודאי הגיע זה, ר' ציון, להשלים מניין תפילה, ושמח על ההזדמנות לפגוש ולהשיח את ליבו לפני איש חכם כמותו. ניגש אליו ר' ציון בצעדים איטיים, כמטייל ותיק שהגיע למחוז חפצו, וצללים ארוכים נפלו מאחוריהם על קירות האבן המחוממים כבר על ידי השמש, כדמויות מיתולוגיות מהעבר. הבחין ר' ציון בתווי פניו העגומים של ידידו ובמבטו הבוהה המהלך כסהרורי, וליבו נכמר עליו. ידע כי ר' יצחק שרוי בצרה עמוקה, ואף אינו מטיב לגלות את סודות ליבו בפני אחרים. ניגש ר' ציון לחברו, נגע קלות בזרועו באהבה רבה כמעשה אב לבנו, וליבו התמלא בחמלה רבה. האוויר הקריר נשב קלות, והביא עמו ריח תבלינים מהשוק הקרוב, שכבר החל להתעורר לחיים, כנשימה רכה של בוקר. קולות רוכלים החלו נשמעים ממרחק, קוראים ליום חדש. חייך ר' ציון חיוך רחב, קמטים התרחבו סביב עיניו כנקיקים עמוקים. ואמר: "ר' יצחק בני, מה לך? נראה אתה כעץ עקור, ואתה מהלך כרוח רפאים בלי דרך, בלי מנוחה". החל ליבו של ר' יצחק לפעום בחוזקה, כי הבין כי ידידו רואה אותו באמת ובתמים, ואינו מטיב להסתיר את סודות ליבו. אור השמש הבוקר החל לצבוע את כיפות הבתים בזהוב עדין, כמשיחת מכחול של אמן שמימי, אך פניו נותרו עגומים. הוסיף ואמר ר' ציון: "אל תדאג, יצחק בני, הכל יעבור, הכל יחלוף כענני סערה ביום קיץ חם. עולמנו זה מלא ספקות, ואין אדם שאינו נושא ספקות בליבו כצלב כבד". עת אמר זאת, נזכר בימים אחרים בהם חש בעצמו ספקות כבדים שמעכו את ליבו כבצבת, ולקח נשימה עמוקה ואמר: "אגלה לך שדרכו של העולם הוא להעלות בליבו של האדם ספקות כעשן העולה מאש בוערת ומתפשט בכל העברים". נשם ר' ציון אוויר מלוא ריאותיו הזקנות ואמר: "דע כי גם אני שגיתי בחיי, כפי שכל אדם שוגה, ואין אדם מושלם בעולם זה, ואין אדם שלא טועה ושאינו עושה טעויות רבות". החלו הציפורים הקטנות לשיר בין עצי הברוש העתיקים, כמקהלה עדינה של הטבע. והוסיף ואמר לידידו: "כל חיי עברו עליי בסימן של ספקות רבים, כעננים בשמיים ביום סגריר". החל אור השמש לחדור עמוק יותר לסמטאות, מצייר פסי אור וצל על קירות האבן, כפסיפס עתיק המשתנה ללא הרף. המשיך ר' ציון: "בחרתי ללכת בדרך שהותוו לי על ידי הוריי ועל ידי המסורת, כי ידעתי שהדרך הנכונה היא ללכת אחר רצונם ורצון הבורא. וכך זכיתי לאושר רב ולחיים מלאים באהבה, בנתינה ובחמלה". הקשיב ר' יצחק רוב קשב כצמא המשתוקק למים, והבין כי לא רק הוא נושא ספקות בליבו, אלא שכל אדם נושא ספקות בליבו כגחלים לוהטות. וככל שדבריו של רעו נמשכו והתארכו, כן חש הקלה מסוימת על ליבו. המשיך בדרכו. צעדיו קלים יותר ככל שהלכו והתמעטו המחשבות המעיקות. הלך כרוח רפאים בלי משקל על ליבו, כעלה נידף ברוח סוערת. הר הזיתים, עם בתי הקברות העתיקים שעל מדרונותיו, נראה מרחוק כאילו הוא שומר על שקט נצחי, כפרוזדור ארוך המוביל אל העבר.
ככל שהעמיק בסמטאות העיר העתיקה, מביט בחנויות הישנות ובבתי האבן העתיקים כעדות אילמת לחייו, והמחשבות הילכו ונעו במוחו ככנפי פרפר ביום סגריר ולא נחו לרגע. פתאום, נגלתה לעיניו דמות אסתריקה, אלמנה חכמה וזקנה, המטופלת בשניים עשר בניה, ומתפרנסת למחייתה ככובסת. קולות ילדים החלו להישמע ממרחק, מתערבבים בקריאות המואזין, כמקהלה עליזה. ניגשה אליו אסתריקה בצעדים בוטחים, ובידיה סל כביסה כבד כמשא של שנים רבות. זיהה אותה ר' יצחק כדמות מוכרת מילדותו, ושמח על ההזדמנות להשיח את ליבו בפניה. חשב כי גם היא אישה חכמה ובאה בימים, ובוודאי תוכל להפיג את ספקותיו ולעודד אותו מעט. ריח סבון כביסה טרי התפשט מהסל שבידיה. הבחינה אסתריקה כי ר' יצחק טרוד במחשבותיו וכי פניו חרושי דאגה. ניגשה אליו בחיוך רחב, הניחה את סל הכביסה מידיה ואמרה: "ר' יצחק בני, מה לך? מה רוח מועקה מנשבת על פניך ועל ליבך"? וליבו של זה החל לפעום בחוזקה, שהרי, הבין כי אסתריקה רואה אותו באמת. אור השמש האיר את פינת הרחוב, מטיל צל ארוך על פניה המוארות, כמעטה של קודש. הוסיפה ואמרה: "אל תדאג, יצחק בני, הכל יעבור, הכל יחלוף כענני סערה ביום קיץ חם. עולמנו זה מלא ספקות, ואין אדם שאינו נושא ספקות בליבו כצלב כבד". עת היתה אומרת זאת, נזכרה בימים אחרים בהם חשה בעצמה ספקות כבדים שמעכו את ליבה, ולקחה נשימה עמוקה ואמרה: "אספר לך". קירות האבן העתיקים נדמו כמי שקרו אזניהן אל סודה, ובנשימה אחת, גם ספגו את חכמת החיים שלה. סיפרה לר' יצחק סיפור חכם עם מוסר השכל על דרכו של האדם להעלות בליבו ספקות על העולם כעשן העולה מאש בוערת ומתפשט בכל העברים. נתנה לו דוגמה על עצמה ואמרה: "דע כי גם אני שגיתי רבות בחיי, כפי שכל אדם שוגה, ואין אדם מושלם בעולם זה, ואין אדם שלא טועה ושאינו עושה טעויות רבות". עמודי האבן העתיקים, שהיו עדות למאבקי דורות, נראו כסמל לכוחה של אסתריקה, כעצים עתיקים ששורשיהם עמוקים בקרקע ההיסטוריה. הביטה אסתריקה עמוק בעיניו של ר' יצחק ואמרה: "כל חיי עברו עליי בסימן של ספקות רבים, כעננים בשמיים ביום סגריר. ספקות לגבי הדרך בה בחרתי ללכת". היא חשבה על כל אותם ספקות שעלו במוחה כעשן בוער והעיקו עליה כסלע גדול. שער שכם, הגדול והמרשים, נראה מרחוק כפתח אל עולם אחר, כמפתח המוביל אל נבכי נשמתה של האישה.
מצא נתיבו ר' יצחק אל רחבת הכותל, ונשימתו נפתחה בהדרגה, כפרח שנחשף לשמש לאחר לילה ארוך. קולות התפילה התחזקו, נשמעו כזמזום דבורים במכוורת ענקית, והוא הרגיש את הרטט הקדוש באוויר. הרחבה הייתה כבר שוקקת חיים, מוארת באור זהוב של בוקר ירושלמי. חלקם עטופים בטליתות לבנות כשלג, חלקם לבושים בפשטות, עמדו אלפי המתפללים, שכולם, יחד וכל אחד לחוד, נראו דבקים בתפילתם. שפופים עמדו זקנים עמוסי קמטים, כמפות דרכים שסימנו שנים רבות של חיים, מול האבנים העתיקות, לוחשים תפילות בשפתיים רועדות. ולצידם, צעירים נלהבים, כזרמי מים שוצפים, שהתפללו בקול רם ובכיסופים. פסע ר' יצחק לאורך הרחבה, כרוח רפאים החומקת בין הגופים, וליבו נכמר למראה. הוא ראה שם חתנים צעירים, לבושים בחליפות כהות, עומדים עם משפחותיהם, כעצים רכים הצומחים מן השורש, עיניהם נוצצות מאושר ומיראת כבוד. הם נישקו את אבני הכותל, כמעשה חיבה עמוק, ובני משפחתם צילמו אותם, רגעים נצחיים שייחקקו בלבבותיהם. דמעות חמות החלו זולגות מעיניו, כמעיינות נסתרים הפורצים ונשברים אל סכר נפשו. מעבר לפינת הרחבה, חגגו חתני בר מצווה את יום הפיכתם לבוגרים. בקולות סדוקים ומתחלפים, הם נשאו בהתרגשות דרשותיהם, הוריהם עמדו סביבם, כחומה בצורה של אהבה ותמיכה, ועיניהם מלאות גאווה. אחים ואחיות קטנים היו מתרוצצים באותה העת בשמחה, פניהם מוארים בחיוכים תמימים. ראה ר' יצחק בילדים הללו את בנו שלו, הילד שנפצע, וליבו נקרע. לו רק יכול היה לראות את בנו עומד על רגליו חוגג את יום חופתו מול קירות אלו, כאור בוהק שלא כבה לעולם.
התקרב ר' יצחק אל הקיר הקדוש, צעדיו כבדים אך נחושים. האבנים העצומות, שספגו אלפי שנות תפילה ובכי, נראו לו כפנים עתיקות של זקן עולם, חרושות קמטים של היסטוריה. הוא הניח את ידו על האבן הקרה, חש את רטט הקדושה העובר דרכה אל נשמתו. קולות התפילה של המתפללים סביבו נטמעו זה בזה, יצרו זמזום אדיר של אמונה, כנהר שוצף של תפילות הזורם אל הים. כרע ר' יצחק ברך, ראשו שפוף אל הקיר, והחל מתפלל. זרמו מפיו מילות התפילה המוכרות כנהר שוצף, אך הפעם הן נשאו עימן משקל חדש. הוא לא התפלל רק לבריאות ופרנסה, אלא התפלל על נפשו שלו, על ספקותיו ועל טעויותיו. וביקש ר' יצחק סליחה, לא רק מאלוקיו, אלא גם מעצמו, מבנו ובנותיו שנענשו, אולי, בגלל דרכו. נהפכו המילים לגוש בגרונו, ובכי עמוק פרץ ממנו, כמעיין של מים מרירים המבצבץ ממעמקי האדמה. דמעות זלגו במורד לחייו, רטובות ומלוחות, כזרם בלתי פוסק. הוא בכה על בנו הנכה, על הבחירות שעשה בחייו, על המילים שלא אמר. ובכיו היה לא רק בכי של צער, אלא בכי של שחרור, כסכר שנפרץ. כל טיפת דמעה שטפה מעליו שכבה נוספת של כובד, של אשמה, של חרטה. הוא הרגיש כי ליבו נשטף ומתנקה, כאבן שזרם מים סוער מלטש אותה. ככל שבכה, כך התרוממה רוחו, והבין כי אין טעות שלא ניתן ללמוד ממנה, ואין חטא שלא ניתן לכפר עליו. וכל אותן התחנות בחייו החלו עולות וצפות, ושיחזר והבין שהבחירות שעשה, גם אם נראו שגויות, היו חלק בלתי נפרד ממי שהוא היה. ולא יכול היה לנהוג אחרת, כי זה טבעו של האדם.
קם ר' יצחק על רגליו, גופו רועד אך נשמתו שלווה. השמש כבר האירה את כל הרחבה, והמתפללים סביבו נראו באור חדש. הביט שוב באבני הכותל, והפעם לא ראה בהן רק סמל לעבר, אלא גם עדות להווה, ולתקווה לעתיד. הניח ידו שוב על האבן, והרגיש חום, חום של קבלה ושל שלווה. ברגע זה, התבהרה לו המחשבה, פשוטה וברורה כמי בור צלולים. כל טעויותיו בחיים, כל הספקות והתהיות, כל הכאב והחרטה, נבעו מעצם היותו בשר ודם. הוא אדם, על כל מגבלותיו, חולשותיו, ופגמיו. אין אדם מושלם, ואין אדם שאינו טועה. הבין ר' יצחק שהניסיון לדבוק במושלמות, לכפות על עצמו דרך שלא התאימה לנפשו, הוא שהוביל אותו למצוקה. הניח לנטל האשמה לרדת מכתפיו, והרגיש קלילות חדשה. הוא לא נענש על ידי שמיים. בנו לא נפצע בגללו, אלא מפני שהחיים בלתי צפויים, ופגיעה היא חלק מן הגורל האנושי. זאת ועוד, הבין ר' יצחק כי כל מה שקרה לו בחייו, לטוב ולרע, היה חלק מהדרך שלו, וכל דרך, גם אם היא רצופת מכשולים, מובילה בסופו של דבר להבנה ולשלמות. התרחק ר' יצחק מהכותל המערבי בצעדים קלים, חש הקלה גדולה והבין כי אין לו להלין על עצמו וכי כל מה שעבר עליו היה צריך לעבור וכך מצא את דרכו אל מנוחת הנפש ואל שלוות הרוח וידע כי מעתה והלאה יוכל לחיות ברוגע. קיבלה אותו אל חיקה, העיר העתיקה, עם כל סודותיה וזיכרונותיה.
---------------------------------------------------
* עוד סיפורים מפרי עטה של עדי אביטל-רוזין תוכלו לקרוא כאן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.