ענף שקד בתוך השכול: על הדיאלוג החי של נילי דגן עם מתיה
הביקורת של טובי סופר מדגישה את הניגוד המרתק שבין נושא השכול והשיח עם המתים לבין הבהירות, ה"פשטות" והבחירה הסופית בחיים.
מאת טובי סופר
לשם אני הולכת, נילי דגן. עורך: אמיר אור. ספרי עיתון 77, 60 עמודים, 2025
"לשם אני הולכת", ספר שיריה החדש של נילי דגן מקיש על החלונות, דופק על הדלתות.
הספר, חרף נושאו, שיחות שמנהלת המשוררת עם בני משפחתה ויקיריה, שעזבו את העולם, איננו "נופל" על הקורא כמשקולת כבדה. יכולתה של הדוברת לשוחח עם מתיה על חייהם ועל חייה, השזורים זה בזה, מפתיעה בדרך שבה היא מוגשת לקורא. השיחות הן על החיים, על כאן ועכשיו, וגם על מה שהיה ומה שיהיה.
בספר ארבעה שערים: "גיא", "שדה מנוחה הקטנה", "אמא", "הפסנתר השחור".
השירים כתובים בשפה נקיה, ברורה, בגובה העיניים. הדוברת מצליחה להעביר את מסריה האישיים והפואטיים ב"פשטות" רבה, אבל הפשטות היא רק לכאורה, משום שברור לכל שמאוד לא פשוט לכתוב "פשוט".
לפני שנים אחדות איבדה נילי דגן את בנה האהוב גיא, והיא משוחחת עימו בשיריה, הנכללים בשער הפותח את הספר, כדבֵּר אֵם עם בנה. כך, למשל, בשיר המרגש "רצוי לתת שם" (עמוד 15) היא כותבת:
..."הלכת והשארת לי ירושה כבדה
נכדים לטיפול, חובות למכביר,
רכב להחזיר, תשלומים להסדיר.
למה זה מגיע לי?
מה יהיה, גיא? מה יהיה?"...
האם אנו מכירים ולוּ אמא אחת בסביבתנו שלא גערה אי פעם בבנה בלשון: תגיד לי מה יהיה הסוף איתך, אה?... או שלא התריסה כלפיו: למה זה מגיע לי?
הדוברת משתמשת במטבעות לשון הנהוגים בשפת היום-יום. היא מקפידה לשמור על אותנטיות השיחה ומקפידה שלא להגביה את השפה (למשל: שימוש במלה "השארת", כשיכולה הייתה לומר "הותרת", היא משתמשת במלה "רכב", חרף יכולתה להשתמש במילה "גבוהה" יותר כגון "מכונית"), אבל הדוברת היא משוררת ולכן היא מקפידה על חריזה פנימית ("חובות למכביר / רכב להחזיר, תשלומים להסדיר").
ספר השירים רצוף בשירי שיחה שכאלה עם יקיריה של הדוברת. הקורא נשאב אל השירים והדוברת בכישרונה מצליחה להעניק לו הרגשה כאילו הוא נוכח בזמן אמת בעת קיום השיחות הללו.
יכולתה של דגן "לפרק" נושא כה מורכב בדרך שבה היא עושה זאת, ולהגישו לקורא בדרכה, מפתיעה ומרגשת.
שם הספר "המקום שאליו אני הולכת" גם הוא לכאורה שם "כבד" כי כולנו הן יודעים מה משמעות משפט שכזה, או כמו שכתב אהוד בנאי: "איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים", אבל כאן נכונה לקורא הפתעה. השיר החותם את הקובץ, "עוגן", ששורת הסיום שלו העניקה לספר את שמו, מצליח לתת משמעות הפוכה לפרשנות הראשונית שעימה נכנס הקורא הסביר אל קריאת השיר. לא ולא, הדוברת לא הולכת לשום מקום מהמקומות שחשבנו שאליהם פניה מועדים. ההפך הוא הנכון: היא הולכת אל האורות המנצנצים בשלל חיוניותם, אל החיים על שלל מהומתם ושימחתם. תימה זאת מתכתבת נפלא עם צילום העטיפה של הספר, ענף שקד פורח ומלבלב, ממש כמו החיים שבהם בוחרת הדוברת.
הספר מרתק, כתוב ב"שפת בני אדם", וחרף נושאו ותכניו הוא קריא, שוטף וסוחף.
נילי דגן היא משוררת ועורכת, כלת פרס היצירה לסופרים עבריים על שם לוי אשכול לשנת 2024, ויזמת פרויקטים לשירה. היא מקדישה חלק ניכר מזמנה לקידום השירה. רבים מכותבי וקוראי השירה בישראל מכירים היטב את מפעלות השירה שלה ובראשם אתר השירה שהקימה ב-2012 הפועל כעיתון תרבות מקוון לקידום השירה והאומנות. רבים מאיתנו מכירים אותו בשם "האתר של נילי דגן". אתר שהוא סוג של אנציקלופדיה לשירה עברית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.