בבוקרו של אמצע מאי 1968, בין סמטאותיה הצרות של ירושלים, בבית אבן עתיק שקירותיו ספגו אלף שנות תפילה וכיסופים, פתחה סבתא באבאייף במיטתה בשכונת הבוכרים את עיניה ליום חדש. קרן אור רכה, שהסתננה מבעד לחלון חדרה המפויח, ליטפה את קמטי מצחה של האלמנה בת השבעים ושבע. גופה, כפרוכת ישנה וכבדה, שקצותיה נשרו מרוב ימים וחול, היה עטוף בשכבות של בדי כותנה דקים, והגן על עצמו מפני צינת הבוקר. ידיה, כשורשי עץ זקן, היו משורגות וקמוטות, אך עדיין שמרו על חום ורכות נשכחת, ומבעד לחלון נפרש מראה עוצר נשימה של גגות אדומים, מתערבבים בכיפות אפורות-לבנות של בתי הכנסת העתיקים. קולות הרחוב החלו להתעורר, לחש רחוק של רוכלים הפותחים את חנויותיהם, קריאות עדינות שהבטיחו יום חדש של מסחר וחיים. על הענפים הדקים של עץ האגס, נראו ניצני פירות ראשונים, זעירים וירוקים, מבשרים על בוא הקיץ והחום ירושלים.
הבוקר, כבכל בוקר, נשא עמו משא כבד. זרועותיה סירבו להישמע לפקודת ליבה, וכל איבר בגופה היה כשבוי בתנומה עמוקה, אחוז באש הקיפאון שפקדה אותה עם שחר. המיטה, כענן רך, עטפה אותה בחיבוק חם, ומשכה אותה חזרה אל תהומות החלום, שם נפגשו עבר והווה, ונשזרו יחדיו באריג אחד. זיכרונות ימים עברו, ארוכים וקצרים, טובים ורעים, רחשו במוחה כנחיל דבורים, והיא, כמי שהתעוררה זה עתה משנתה, התקשתה להבחין בין חלום למציאות. מבעד לחלון הגדול, ראתה את העצים המוריקים של גינת השכנים, המתחילה להתעורר לחיים, וציפורים קטנות מצייצות בעליזות, מקדמות את פני הבוקר. קרני שמש ראשונות החלו ללטף את עצי הזית העתיקים, והעלו ניחוח אדמה רענן שהתערבב באוויר הצלול. האור העולה גילה כתמי טחב ירוקים על הכתלים, שהיוו עדות חיה לשנים הרבות שעברו עליהם.
האם נחלש כוחה? האם הזקנה, כזאב טרף, החלה לכרסם בבשרה? חשבה סבתא באבאייף בליבה, והיא, כסירה קטנה הנאבקת בסערה, ניסתה לגייס את שארית כוחותיה. אך הגוף, כבית כלא, כלא את נשמתה הלהוטה, והיא, כפרפר הלכוד ברשת, התלבטה כיצד לשחרר את עצמה. עור פניה הדק, כנייר קלף עתיק, היה מקומט מקצה לקצה, ובו נחרטו סיפורי חיים ארוכים וסודות עתיקים. צווארה, כשעון חול שהתהפך פעמים רבות, נשא עליו טבעות רבות של שנים ועמל, כל קמט נושא על עצמו סיפור. ארומה של קפה עלתה באפה מן החוץ, כעמוד עשן העולה מעל המזבח, וריחף באוויר, והיא, כנביאה, הריחה בו את ניחוח הגאולה. השמים, שעדיין נשאו שרידי סגול וכתום מהשחר, החלו להיצבע בכחול עמוק, מבטיחים יום בהיר ושטוף שמש.
"מה מביא את בניי אלי היום מארבע קצוות הארץ?" לחשה לעצמה סבתא באבאייף, קולה צרוד מרוב תפילה וגעגוע. ארבעה בנים, כארבעה עמודי הבית, עמדו להגיע באותה שעה, באותה נשימה. האם באו לבשר לה על שמחה גדולה? אולי נישואין של נכד נוסף, או לידה של נין חדש? חשבה, וליבה פעם בחוזקה, כתיבת דופקת בתפילה. מבעד לחלון, ראתה את רחובות השכונה מתחילים להתמלא חיים, כשעגלות קטנות של ירקנים עוברות בסמטאות, ומפיצות ריח של ירקות טריים. ילדים קטנים, בדרכם לחדר חלפו בסמטה הצמודה, קולותיהם המצחקקים נשמעו כפעמוני רוח עדינים, והעלו חיוך קל על שפתיה.
אולי באים לבשר לי על אבל? חלילה! איך מחשבה כזאת העזה להעלות על דעתה, והיא, כמי שמגרשת שדים, ניסתה לדחותה מעל פניה. הציצה סבתא באבאייף החוצה, וראתה את הגבעות המקיפות את ירושלים, צבועות ירוק בהיר של אביב, והן היו כעיניה הפקוחות של האדמה, ששומרת עליה. מעל הגגות, נצפו קצותיהם של עצי ברוש גבוהים, שומרי סוד שקטים, המטילים צל ארוך על בתי השכונה הישנים. רוח קלה נשבה ממערב, הביאה עמה ריח של תבלינים ממדבר יהודה, והייתה כנשימת עולם עתיק.
אולי באים לבקש עצה? אולי נקלעו למצוקה, וזקוקים לחוכמתה, לניסיון חייה, שנספג בה כיין משובח? "כי ימי קדם, הם ימי חוכמה," חשבה, והיא, כזקנה יושבת בשער, הייתה מוכנה לפרוס בפניהם את מגילת חייה. בחוץ, צלצול פעמוני כנסייה נשמע במרחקים, מעורבב עם קריאת המואזין, והיה זה כשיר סימפוני של העיר, שהיא מכירה כל תו ותו בו. פרחים ססגוניים, בגינות קטנות בין הבתים, החלו לפרוח, והפיצו ריח מתוק ועדין שהגיע עד אפה דרך המשב הקל. בתי אבן נוספים, עתיקים ומהודרים, הציצו מבין העצים, כאילו כל אחד מהם מספר סיפור משלו על דורות של חיים בירושלים.
ואולי באים סתם כך, ללא סיבה, רק כדי לשבת לידה, לשתות תה מהביל, ולשמוע את סיפוריה, את אגדותיה, את לחשיה של העיר העתיקה? האם ייתכן שכך פתאום, ללא התראה, יגיעו כולם יחדיו? המחשבה הזו נטעה בסבתא באבאייף תקווה רכה כשלג. הציצה שוב מבעד לחלון וראתה את השמיים הכחולים-עמוקים, ללא ענן, שהיו כעיניו של אלוהים, הצופות בה בחמלה. יונים לבנות החלו לעוף בחוגים מעל הגגות, כנקודות לבנות על בד כחול, וממול, על קו הרקיע הרחוק, ניצב צריח מסגד דק וגבוה, כמעין אצבע המצביעה לשמיים. קרני השמש הארוכות השתקפו בחלונות הבתים שממול, והיו כיהלומים נוצצים המשובצים בחומה האדירה של העיר.
דבר אחד היה בטוח, חשבה בליבה סבתא באבאייף, דבר שאין עליו עוררין: מאיזו סיבה שהם באים, הם לא יוותרו על מאכליה הטעימים. "כי לב בנים, כלב ציפור קטנה, והוא משתוקק לטעם המוכר, לריח הבית ולצלחת של אמא," ידעה בוודאות. קמה מן המיטה וניגשה אל המטבח הקטן. מה אכין היום ולמי, שאלה את עצמה. כרב חובל המכיר את דרכו, החלה לתכנן. יוחנן הבכור, יאהב את סלט הכרוב המוחמץ, יהודה, הבן השני, יתאווה לתבשיל הכבש, אליהו, השלישי, יוסיף למרק הדושפרה את גרגיר הנחלים, ובנימין הצעיר, הוא זה שיתענג על הפירות המתוקים והטריים.
פתחה סבתא באבאייף את המקרר הישן, הוציאה מקרבו שני כרובים לבנים, שמנים ורעננים, והניחה אותם על אבן השיש. פתחה את הברז ושטפה את הכרובים בעדינות, כאילו היו ראשי תינוקות. משסיימה, הניחה אותם על קרש החיתוך. תיכף תכין מהם ליוחנן, בנה הבכור, את סלט הכרוב הבוכרי המוחמץ שלה שהוא אוהב במיוחד.
סיימה עם הכרובים, פתחה שוב את המקרר והוציאה ממנו פלפלים ירוקים ואדומים, לוהטים כאש. כשיאכלו את תבשיל הכבש הבוכרי שלה, יהודה, בנה השני, שנושך באש, ינגוס בהם כבתפוחים עסיסיים.
סיימה לשטוף את הפלפלים, פתחה את המקרר והוציאה ממנו צרור גרגיר הנחלים ירוק. שטפה סבתא באבאייף, באצבעותיה העדינות, את הצרור תחת מי הברז הקרירים והשרתה אותו בקערה. כשיאכלו בניה את מרק הדושפרה שלה, אליהו בנה השלישי, ילעס את עליו המרירים, כפי שתמיד נהג לעשות, עוד מאז שהיה קטן.
סיימה סבתא באבאייף עם גרגיר הנחלים, פתחה שוב את המקרר ושלפה מתוכו מלוא החופן פירות מתוקים וטריים, אבטיח אדום כדם, מנגו זהוב כזהב, אפרסקים סמוקים ונקטרינות יפות. קירבה הפירות לאפה, הריחה אותם, ומיד ראתה בהם את בנימין, בנה הצעיר, המתוק והרך, שכולו אהבה ונעימות, שמיום שנולד, היה כגן עדן, יפה וטוב, המפיץ סביבו ניחוחות של אושר, ואלי זו גם הסיבה שחיבב במיוחד פירות מתוקים.
ארבעה בנים לסבתא באבאייף, ארבעה עולמות שונים, והיא, כטבחית מומחית, ידעה כיצד לאחדם לכדי יצירה אחת. חמוץ, חריף, מר ומתוק, כארבעה יסודות המרכיבים את העולם. אם אחד מהם יחסר, תופר ההרמוניה.
"הם לא רק ארבעה טעמים," לחשה לעצמה סבתא באבאייף, ועיניה נצצו ככוכבים, "הם גם ארבע אמהות האומה: שרה, רבקה, רחל ולאה. יוחנן, הוא שרה, אם האמונה הבלתי מעורערת, החלוציות והיופי הפנימי. הוא כצוק איתן, שלא ירעד מפני סערה, ויופי נשמתו מאיר את דרכו. יהודה, הוא רבקה, אם החסד, הנתינה והיוזמה, שרואה את הנולד, ופועלת למען הכלל. הוא כמעיין נובע, שאינו פוסק מלפעפע טוב. אליהו, הוא רחל, אם היופי החיצוני, האהבה העמוקה והרחמים, שנושאת בקרבה את התקווה לגאולה. הוא כירח מאיר, שמפיץ סביבו זוהר. ובנימין, הוא לאה, אם הפוריות, הענווה והתפילה, שמכירה בחשיבות התוכן הפנימי. הוא כעץ תמר, שפירותיו מתוקים וליבו שלם".
כוחות ענקיים, כוחות איתנים, אצורים בהם, חשבה סבתא באבאייף בליבה ונאנחה ברווחה. יוחנן מעניק לה את כוחה של שרה, את האמונה החזקה והיופי שבפשטות. יהודה, מעניק לה את כוחה של רבקה, את החסד והנתינה האינסופיים. אליהו, מעניק לה את כוחה של רחל, את האהבה העמוקה והרחמים המכילים הכל. ובנימין הקטן, הוא מעניק לה את כוחה של לאה, את הענווה והתפילה שאין להן סוף.
כעת, הגיעה סבתא באבאייף לשלב הכנת סלט הכרוב הבוכרי שלה. לאחר ששטפה אותם בטקס הטיהור, הגיע שלב הקיצוץ, בו נחשפה חכמתה העתיקה של סבתא באבאייף. חתכה את הכרובים לנתחים גסים אך אחידים, כאילו קרעה מתוך ליבה פיסות זיכרונות יקרות. כל חיתוך היה כמחשבה עמוקה, כל עלה שנקצץ – כזיכרון רחוק שצף ועלה ממעמקי העבר.
משסיימה לחתוך את הכרובים, והניחה אותם בקערה זכוכית עמוקה, הגיע הרגע בו הסלט קיבל את נשמתו הבוכרית הייחודית. אל הכרוב הקצוץ הוסיפה סבתא באבאייף בנדיבות את תבליני חייה – מלח, שום ושמן זית שקנתה אצל הערבי בשוק. היא ערבבה אותם בעדינות ובקפדנות. ריח השום החזק, שהשתלב עם ניחוח הכרוב הרענן, מילא את המטבח בארומה עשירה המעוררת את כל החושים. הסלט, בצבעי ירוק עמוק של הכרוב, עם נגיעות לבנות בוהקות של שום קצוץ, נראה כציור מיניאטורי של גן ירוק ופורח. טיפות שמן זית מבריקות עליו כטללים נוצצים בבוקר, והוא מפיץ ניחוח חמצמץ-מרענן, המזמין לטעום.
לקחה סבתא באבאייף כפית קטנה, העלתה מעט מהסלט אל פיה, וטעם החמיצות העדינה, המאוזנת על ידי חריפות השום ומליחות המלח, עורר בה זיכרונות רחוקים מבית הוריה. ריח השום החזק לא רק הזכיר לה את כוחה ועקשנותה, אלא גם את יכולתה לעמוד בפני כל קושי בחייה. היא ידעה עתה בוודאות שיוחנן יתענג על הסלט הזה, כי הוא, כמותה, שורשי וחזק, וטעם הכרוב המוחמץ אינו רק טעם, אלא טעם הבית, טעם של אהבה ומסורת שנשמרת מדור לדור.
משם עברה להכנת מרק הדושפרה. לשה סבתא באבאייף, באצבעותיה המיומנות, בצק דק-דק, כמעט שקוף, עד שהפך גמיש ומוכן לקבל את מילואו. במקביל, היא הכינה את מילוי הבשר: בשר כבש טחון, מתובל בקפידה בבצל קצוץ דק, פלפל שחור, ומעט כמון – תערובת פשוטה אך עשירה בטעמים. היא גלגלה את הבצק למעטפות זעירות, במומחיות שהועברה מדור לדור, ומילאה כל אחת מהן במעט ממילוי הבשר. כל כיסון עוצב בקפידה, עגול ובשרני, כספינה זעירה הממתינה להפליג בים המרק.
במקביל להכנת הכיסונים, עברה להכנת ציר המרק, שהיווה את נשמת המנה. בסיר גדול ומהביל, בישלה עצמות בקר ועוף, עם ירקות שורש – גזר, סלרי ובצל – המעניקים למרק עומק טעם עשיר. הריח המתוק והמעודן של הציר החל להתפשט במטבח, מבשר על הבאות. היא אספה בקפדנות את כל הקצף שעלה על פני הציר, כדי להבטיח מרק צלול וטהור, והניחה לו לבעבע בעדינות על אש קטנה, מאפשרת לטעמים להתפתח ולהתמזג לכדי שלמות.
כשהציר היה מוכן, צלול וזהוב, וכשהכיסונים הקטנים המתינו בסבלנות, הגיע רגע האיחוד. סבתא באבאייף, בחוכמתה שצברה שנים, שחררה את כיסוני הדושפרה אל תוך ציר המרק המבעבע. הכיסונים שקעו לרגע קט, ואז החלו לצוף, כפנינים קטנות המשובצות בקערת המרק העשירה. האדים עלו מן הסיר בזרמים עדינים, נושאים עמם ניחוח עמוק של בשר, ירק טרי ותבלינים נסתרים, ניחוח המעורר געגוע למטבח של אמא ולטעמים של פעם. המרק היה כים של זהב, נוצץ ומהביל, בו שטו הכיסונים כספינות זעירות המפליגות בים של טעמים.
הכנת תבשיל הכבש החלה בהכנה קפדנית של נתחי הבשר. הוציאה סבתא באבאייף מן המקרר נתחי כבש עסיסיים, שטפה אותם ודאגה לייבשם היטב בעזרת מגבת נקייה. לאחר הייבוש תיבלה את הבשר בנדיבות במלח גס ובפלפל שחור גרוס טרי, והניחה לכל נתח לספוג את התבלינים מכל צדדיו. ריח הבשר, שהתערבב עם ארומת התבלינים, כבר החל למלא את האוויר.
בסיר גדול וכבד, המועדף עליה לתבשילים ארוכי בישול, חיממה סבתא באבאייף שמן זית עד שהחל לרקוד בשקט. היא הניחה בעדינות את נתחי הכבש המתובלים בסיר הלוהט, והשחימה אותם היטב מכל הצדדים עד שקיבלו צבע חום עמוק ומבריק. לאחר שהוציאה את נתחי הבשר מהסיר, הוסיפה פנימה בצל קצוץ דק, וטיגנה אותו בסבלנות עד שהפך שקוף ורך, מפיץ ניחוח מתוק ששילב את עצמו בריחות הבשר שנותרו בסיר.
עתה, כשהבסיס היה מוכן, חתכה סבתא באבאייף קוביות עגבניות טריות, פלפל אדום מתוק, ושום כתוש, והוסיפה אותם לסיר, שיעניקו לתבשיל צבע עז וטעם עשיר. משהגיע תורם של התבלינים הסודיים: הוסיפה ביד נדיבה כמון, פפריקה מתוקה, מעט כורכום, וכוסברה יבשה. היא פיזרה אותם במומחיות, וריח עמוק וחושני של תבלינים החל להתמזג עם ניחוח הכבש והירקות הצלויים.
לאחר שהתבלינים השתלבו והריחות התעצמו, החזירה סבתא באבאייף את נתחי הכבש המושחמים אל הסיר. הוסיפה מים רותחים, כמעט עד לכיסוי הבשר, והביאה את התבשיל לרתיחה עדינה. אז, הנמיכה את האש ללהבה קטנה, כיסתה את הסיר במכסה כבד, והניחה לתבשיל להתבשל ארוכות, בסבלנות ובאהבה. עד שישבו בניה אל שולחנה, הבשר יהיה רך כחמאה, כמעט נמס בפה, והרוטב האדמדם-עשיר הסמיך יתמלא בטעמים עמוקים. נתחי הבשר העסיסיים, שחומים ומבריקים, יצופו ברוטב, וביניהם יציצו הפלפלים האדומים והירוקים הבוהקים, כפנסים קטנים המאירים מתוך עומק התבשיל.
משם עברה סבתא באבאייף להכנת מגש הפירות. היא הניחה את האבטיח הענק והשמנמן על קרש חיתוך יציב, ובחרה בסכין גדולה וחדה. במיומנות רבה, חצתה את האבטיח לשניים, חשפה את בשרו האדום והעז, המבריק והנוצץ כגבישי אודם. לאחר מכן, חתכה כל חצי לפרוסות עבות, וכל פרוסה לחתיכות משולשות או מרובעות, נוחות לאחיזה. גרעינים שחורים קטנים, שהיו שזורים בבשר האדום, נראו כפנינים שחורות המשובצות באבן יקרה, והיא הקפידה להסיר את רובם, מתוך מחשבה על הילדים.
לאחר האבטיח, הגיע תורו של המנגו. מתוך אחדים שהיו על אבן השיש, היא בחרה מנגו בשל וזהוב, בעל ארומה מתוקה ומשכרת. ביד בטוחה, חתכה את המנגו משני צדי הגלעין, ובעזרת סכין קטנה יצרה חתכים אלכסוניים ורוחביים בתוך בשר הפרי, מבלי לפגוע בקליפה. לאחר מכן, הפכה את החצאים החתוכים כלפי חוץ, שגילו את עצמם כקוביות מנגו כתומות-זהובות, בוהקות כלהבת שמש קטנה שנספגה באדמה ובתאווה. היא חילצה את הקוביות לתוך קערה, וריח הדבש של הפרי מילא את החלל, והבטיח מתיקות עשירה.
האפרסקים, בעלי הקליפה הקטיפתית וגוון ורדרד-צהבהב עדין, נראו כלחיי תינוק שמנמן ורך. סבתא באבאייף חתכה אותם לשניים, סובבה בעדינות כדי להפריד את הפלחים מהגלעין. הניחה את חצאי האפרסקים על קרש החיתוך, ופרסה אותם לפלחים דקים ומזמינים. כל פלח היה מלא במיץ מתוק, וריחם העדין והפרחוני מילא את האוויר. היא דאגה להניח אותם בזהירות, כדי לשמור על צורתם ועל מראם המזמין.
אחרונות להתיישב על מגש הפירות היו הנקטרינות, חלקות ומבריקות, בצבע אדום עז, שנראו בעיניה של סבתא באבאייף כליטוף של יד אוהבת. בדומה לאפרסקים, היא חתכה אותן לפלחים דקים ואלגנטיים. קליפתן המבריקה והבשר הכתום-אדמדם יצרו ביניהן ניגוד יפהפה. היא סידרה אותם בקפידה על המגש, שילבה עם שאר הפירות. נמלא ליבה של סבתא באבאייף אושר ושמחה לקראת בואם של הבנים.
מה אומר ומה אספר לכם, ידידיי? עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, וכשם שתשעה מהם לקחה ירושלים, כך לקחה תשעה קבין של יופי גם סבתא באבאייף.
והלא ירושלים, היא סבתא באבאייף של ערי עולם, שיופייה החיצוני אינו יופי של הדר ושל פאר, כי אם יופי נשגב, מכלל יופי של עתיקות ושל סבל, של אבן שחוקה ושל סימני ימים רחוקים. וכשם שקמטיה אינם גורעים מיופייה, כי אם מוסיפים עליו הוד והדר, כך חומות ירושלים וסמטאותיה הצרות, על כל אבקן ושחיקתן, מספרים סיפור דורות ומעניקים לה חן מיוחד, חן של אם זקנה שכל פגעיה ותלאותיה רק הוסיפו לה עומק ויופי פנימי המתבטא גם בחיצוניותה.
וירושלים, בדומה לסבתא באבאייף, היא לא רק מראה עיניים, כי אם מראה נשמה. לא בנייניה ורחובותיה לבדם עושים את קסמה, אלא קדושתה הנשגבה, הרוח השורה על אבניה ועל שמי קדשיה, רוח של דורות על דורות של געגועים ושל כיסופים, של תורה ותפילה, של נבואה וחזון. וזוהי ירושלים, עיר שכל הווייתה ספוגה ברוחניות שאין לה שיעור, בבחינת "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", ירושלים שפנימיותה יוקדת באש קודש של אמונה וקדושה, כשם שפנימיותה של סבתא באבאייף כולה אור רוחני, צלולה וטהורה, וזוהרת למרחוק.
ובדומה לסבתא באבאייף, כך גם ירושלים, לא רק נאה במראה או מרוממת ברוחה, אלא גם ספר חי ונושם של דברי הימים. וכשם שקמטיה מספרים על עלילות דורות, על שמחות ועל צער, על הגירה ועל שורשים עמוקים באדמת זרים ועל חזרה למולדת, כן חומות ירושלים ורבדיה הגלויים והנסתרים לוחשים סיפורי מלכים ונביאים, מצור ומלחמה, בניין וחורבן, גלות ושיבה. כל אבן בירושלים זוכרת, כל סמטה יודעת לספר על אירועים כבירים שעיצבו את פני האנושות, כשם שכל סיפור של סבתא באבאייף הוא פרק בהיסטוריה של עם שלם, עדות חיה למורשת עשירה שאין לה אח ורע.
סבתא באבאייף ככור היתוך של תרבויות, לשונות ומנהגים, וכמוה גם ירושלים. לא רק יופי של אבן בלבד לה, ולא רק קדושה רוחנית, כי אם פסיפס אנושי רחב יריעה, שבו שזורים יחדיו צלילי תפילה בשפות עתיקות, ניגונים המשלבים מזרח ומערב.
סבתא באבאייף כולה קודש, לא רק בנפשה הצלולה כי אם גם בהילוכיה ובדיבוריה, באותה הילה עדינה של יראה ואמונה העוטפת אותה, וכך גם ירושלים. שלא יופייה החיצוני בלבד, ולא רוחניותה המופשטת, כי אם קדושתה המוחשית מורגשת בכל פינה ופינה. קדושתה של סבתא באבאייף לא רק עניין של אמונה בלב, אלא של נוכחות שלמה, של חיים המוקדשים לבורא עולם ולמצוותיו, וכך גם ירושלים – קדושתה אינה מושג תיאורטי כי אם חוויה חיה, המתגלה באבנים שספגו תפילות אלפי שנים, באוויר הרווי בניחוח קטורת ובמזמורי קודש, ובכל נימי ההוויה המזכירים שזהו מקום שהשכינה שורה בו. קדושתה של ירושלים, בדומה לקדושתה של סבתא באבאייף, היא נצחית, עמוקה ובלתי ניתנת לערעור, והיא מעניקה לה את אותו נופך עליון המבדיל אותה מכל עיר אחרת.
ותפילתה של סבתא באבאייף אינה רק מלמול שפתיים, כי אם זעקה עמוקה, הנובעת מלב תמים וטהור המתמזג כולו עם השכינה, וכך גם תפילתה של ירושלים. לא רק קולות התפילה הבוקעים מבין כתליה הרבים, מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ממסגדים ומכנסיות, הם תפילתה, כי אם העיר כולה – בהווייתה, בנוכחותה, היא תפילה אחת גדולה הדומה לתפילתה של סבתא באבאייף, נצחית, ללא הפסק, מהדהדת בכל פינה ומבקשת רחמים, גאולה ושלום על כל יושבי תבל.
כל ישותה של סבתא באבאייף נושאת שאיפה עמוקה ותמידית לגאולה, לשלום ולתיקון עולם – לא רק לעצמה, כי אם לכלל ישראל ולכלל הבריות – וכך גם ירושלים. לא רק עיר אבן וחומה היא, כי אם לב פועם של שאיפות נשגבות, המבקשות להאיר את העולם כולו. שאיפתה של ירושלים, בדומה לשאיפתה של סבתא באבאייף, לא אנוכית, כי אם אוניברסלית, ושואפת לראות את כל העמים מתכנסים בהר ה' ללמוד את דרכיו וללכת באורו.
וכשם שסבתא באבאייף, על אף כל עלילות חייה ותלאותיה, היא סמל ומופת לשלווה פנימית ולשלום בית, כך גם ירושלים. לא רק מילים יפות על שלום נאמרות בה, כי אם כל הווייתה, על רבדיה ההיסטוריים והרוחניים, שואפת וקוראת לשלום. ירושלים, בדומה לסבתא באבאייף, עומדת כעדות חיה לכך שעל אף כל המחלוקות והסכסוכים, הרי שאיפת הלב האמיתית והעמוקה ביותר היא לשקט ולהרמוניה. והיא, העיר שהיתה עדה למלחמות אין קץ, היא גם המקום שבו מתפללים כל העמים לשלום, ומצפים ליום שבו "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", בבחינת "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", כסבתא באבאייף המאחדת את כל משפחתה סביב שולחנה באהבה ובשלום.
סבתא באבאייף לא רק אישה בשר ודם, כי אם גלגול חי של דורות על גבי דורות, זכר חי לקהילות שחרבו ולמסעות שאין להם סוף, וכך גם ירושלים. לא רק עיר אבן ותל, כי אם זיכרון קולקטיבי של עמים, של דתות, ושל מאורעות שהפכו את פני ההיסטוריה. כל אבן בה, כל סמטה צרה, כל שער עתיק, לוחשים סיפורי מלכים ונביאים, כיבושים ושחרורים, בניין וחורבן, גלות ושיבה. ירושלים, בדומה לסבתא באבאייף שעל פנייה חרוטים תולדות משפחה ועולם, היא ספר היסטוריה פתוח, שכל דפיו ספוגים בעבר עשיר ומורכב, עדות חיה ונושמת לכך שהיו דברים לעולמים, ושדברים גדולים ורבי עוצמה התרחשו במקום הזה, והם ממשיכים להדהד בו עד היום.
רעש קל נשמע מבחוץ, קולות שנדמו כזרים באוזניה של סבתא באבאייף, שהייתה מורגלת לשקט בביתה. משב רוח עדין נכנס בעד החלון הגדול, שהביא עמו המולה רחוקה, וקרא לה להציץ החוצה. לאט לאט, בכובד ראש ובזהירות של מי שאינה מורגלת בחיפזון, קירבה רגליה אל החלון, ועיניה, שראו עולם ומלואו, נפקחו אל הרחוב השוקק חיים.
בין המוני הקולות וההמולה, שנתערבבו זה בזה כמי ים סוערים, הבחינה סבתא באבאייף במראה חריג עוד יותר. המוני אדם, כנחיל נמלים שעה שהוא עולה על גדותיו, נהרו אל הכביש הראשי. גברים ונשים, ילדים וטף, כולם יצאו מבתיהם והתקבצו שם, כרוח אלוהים המרחפת על פני המים. ובתוך ההמון הרב, בין הראשים המזוקנים ובין המטפחות הצבעוניות, רבצו נשים שהחזיקו עוללים בזרועותיהן, כולם המתינו שם בציפייה דרוכה.
כקרן שמש הבוקעת מבעד לעננים, הבחינה סבתא באבאייף בפנים מוכרות. הלא זו שושנה מוסאייף, שכנתה הוותיקה, שעמדה שם בלב ההמון. "שושנה!" קראה סבתא באבאייף בקולה הרועד אך נחוש, "שושנה! מה קרה? מדוע כולם נאספו כאן, כיום גדול ונורא?" וקולה, על אף המרחק וההמולה, נשא עמו דאגה כנה.
הרף עין עבר, ושושנה מוסאייף, שקולה של הסבתא הדהד באוזניה כקול המצפון, הרימה את ראשה מתוך ההמון הסואן. פניה, הוארו באור יקרות, כפני מלאך המבשר בשורה טובה.
"כח' באייר היום, יום ירושלים, סבתא!" קראה שושנה וקולה הרעים את חלל הרחוב. "השכונה כולה לובשת חג! יצאו כולם מבתיהם לשמוח ולחגוג, לשבח ולהלל את העיר שכולנו מייחלים לבניינה. זהו יום של שמחה, של תפילה ושל תקווה, שכל הלבבות מתאחדים בו יחד, כמשפחה אחת גדולה, לחוג את ירושלים, עיר הקודש, עיר הנצח." וקולה, על אף המולת הרחוב, נשמע צלול וברור, כמנגינה עתיקה הממלאת את החלל באור ובשמחה.
לפתע, הכל התבהר לסבתא באבאייף. זו הסיבה! זו הסיבה שבניה מגיעים היום לבקר. הם באים לשמוח איתה. באים לחוג איתה את יום ירושלים. חיוך רחב, כנהר זורם, הציף את פניה, והיא ידעה, בבטחה, שזהו היום המאושר ביותר בחייה.
*ב-12 במאי 1968 קבעה ממשלת ישראל את כ"ח באייר כיום חגה של ירושלים. באותה שנה ביקשו צעירי המפד"ל לערוך לכבוד יום ירושלים הראשון עצרת גדולה ברחבת הכותל המערבי, אך נתקלו בהתנגדות. בסופו של דבר העצרת התקיימה בסמוך לעיר העתיקה, בהשתתפות הרב הראשי לישראל, איסר יהודה אונטרמן, ומשתתפים רבים.
------------------------------------------------------
* עוד סיפורים מפרי עטה של עדי אביטל-רוזין תוכלו לקרוא כאן:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.