בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה - דברי מבוא

הוצאת מאגנס

'בתשרי נברא העולם' (ראש השנה י ע"ב) 
לאה מזור (עורכת), בריאת העולם: במדע במיתוס באמונה, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים תשנ"א, עמודים 16-9

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

משחר התרבות האנושית פיעם בבני האדם דחף עמוק מאין כמוהו להכיר ולהבין את ’הכל‘ - מהעצמים ובעלי-החיים שעלי אדמות ועד גרמי השמים המצויים במרחביו האדירים של היקום. את הדחף הזה כינה אפלטון ביוונית θαυμάζειν. ב-θαυμάζειν כוונתו להשתאות ולפליאה מהן מתחילה כל הכרה וכל ידיעה אנושית. וכך נאמר בדיאלוג תאיטיטוס (155d בתרגומו של י“ג ליבס): ’ואמנם רגש זה, התמיהה (θαυμάζειν), מסמן מאין כמוהו את הפילוסוף, ורק מכאן נובעת הפילוסופיה‘. (ביוון העתיקה כללה הפילוסופיה את המדע).

על הקשר בין ההתפלאות לבין השאלות על התהוות העולם עמד אריסטו: ’ההתפלאות, היא שדחפה בראשונה את בני האדם התפלסף, כמו שהיא דוחפת אותם גם היום. בתחילה התפלאו על הדברים המוזרים של יום יום. אחר-כך התקדמו לאט לאט בדרך זו ועוררו שאלות על דברים חשובים יותר, למשל, על מה שקורה ללבנה, על החמה והכוכבים, ועל התהוות העולם‘ (מטפיסיקה, 982b בתרגומו של ח“י רות).

הפליאה וההשתוממות של בן דורנו לנוכח היקום וכל אשר בו לא פחתו כהוא-זה מאלו של בני התקופות הקדומות, ובאופן פרדוקסלי נדמה שאף התחזקו, כי כל הרחבה של הידע ושל ההבנה גררה מיניה וביה שאלות, תהיות חדשות ומודעות לקיומם של תחומים נרחבים יותר של הבלתי-ידוע ושל הבלתי-מובן.

ערפילית הנשר צילום: טלסקופ החלל, האבל

מאז ומתמיד רצו בני האדם לדעת כיצד ומתי התהווה העולם; האם הוא היה תמיד או נוצר בזמן מן הזמנים; אם הייתה לו ראשית  - מה גרם לו להתחיל, והאם ניתן לדעת מה היה לפני שהוא התחיל. שאלות מסוג אחר שהעסיקו את בני האדם ועדיין מעסיקות אותם הן: האם יש פשר לקיומו של היקום, והאם הוא מכוון לתכלית כלשהי. השאלות מהסוג הראשון הן עניין למחקר מדעי ועוסק בהן ענף מיוחד של האסטרונומיה. השאלות מהסוג השני הן עניין לפילוסופיה ולאמונה הדתית. נראה, שהאדם מטבע ברייתו מרגיש צורך רוחני להכיר לא רק את ה‘מה‘ (טבעו של העולם הגשמי), אלא גם את ה‘למה‘ (המשמעות והתכלית); לא רק לחשוף את החוקיות של הטבע, אלא גם להבין מדוע יש טבע בעל חוקיות; לא רק לתאר את המציאות האובייקטיבית, אלא גם לגבש כלפיה עמדה ערכית. יש לציין, שההבחנה בין מדע מזה לבין אמונה ופילוסופיה מזה מאפיינת את החשיבה המודרנית ולא הייתה בתקופות העתיקות. במיתוסים של עמי הקדם נמצאים בערבוביה יסודות משני התחומים. 

הרכיב ’עולם‘ בצירוף ’בריאת העולם‘ מציין את כלל המציאות הטבעית, אבל תוכנו המסוים בתודעת האדם משתנה מדור לדור בהתאם להתקדמות הידע של האנושות. הרי אין המושג ’עולם‘ בשביל הכהן בבבל העתיקה, שהתבונן בשמים בעין בלתי מצוידת, כמושג ’עולם‘ לממשיכיו של גליליי, המשתמשים בטלסקופים ההולכים ומשתכללים. תוכנו המסוים של המושג ’עולם‘ בתודעתנו הולך ומתרחב בהתמדה, והוא מתבטא בתמונה המתקבלת מצירוף כל הידע האנושי שהצטבר בכל המדעים כולם.

גלקסיית העין השחורה. צילום: טלסקופ החלל, האבל

מקום מיוחד בעיסוק על בריאת העולם תופסת שאלת מקור החיים. מדוע? הרי מבחינה כמותית הנושא החומרי של תהליך החיים הוא חלק זניח של המציאות הטבעית. הרי כלל לא ברור אם יש חיים מחוץ לכדור-הארץ. יש חוקרים הסבורים שהחיים צריכים להיות תופעה שכיחה ביקום, והם מופיעים כל אימת שנוצרים התנאים המתאימים לכך, ויש חוקרים הסבורים שהחיים הם תוצר של תהליך נדיר ביותר, ואף ייתכן שאנו בודדים במרחביו הבלתי נתפסים של היקום. בין כך ובין כך המקום היחיד שכיום ידוע בוודאות שיש בו חיים הוא הפלנטה הקטנה שלנו. חוזרת אם כן השאלה מה טעם יש לעסוק בשאלת מוצא החיים בדיונים על בריאת העולם. 

התשובה לכך נעוצה בעובדה שאנו, בני האדם, הם שואלי-השאלות על ה‘ראשית‘, ומבחינה סובייקטיבית יש לנו רגישות מיוחדת לשאלת מוצאנו. לא השיקול הלוגי או הכמותי קובע כאן, אלא הגורם הפסיכולוגי. לחיים יש מעמד מיוחד בתודעתנו, משום שמבחינה פסיכולוגית אנו מזהים את עצמנו בראש ובראשונה כיצורים חיים. החיים מעוררים את סקרנותנו יותר כל תופעה אחרת, ובהתבוננותנו בעולם אנו מבחינים באופן אינטואיטיבי בין בעלי החיים לבין החומר הדומם, גם אם אין אנו מסוגלים להגדיר במדוייק את ההבדל ביניהם. כשאנו שואלים מניין התחיל ’הכל‘, אנו שואלים על ראשיתה של ההוויה שאנו עצמנו חלק ממנה. כלומר, אנו גם השואלים וגם חלק מהאובייקט שאנו שואלים עליו. התוצאה היא, שאנו כורכים את שאלת מוצאנו עם שאלת מוצא-היקום. ליתר דיוק, אנו קושרים את שאלת מוצאנו עם שאלת מוצא-החיים, ואת שאלת מוצא-החיים עם שאלת מוצא-היקום. 

הקישור בין מוצא-היקום, החיים והאדם בא לידי ביטוי מובהק בעת העתיקה. ברוב המיתוסים הקוסמוגוניים של עמי תבל ובתיאורים שונים של הבריאה במקרא נתפסת הופעת החיים והאדם כחלק ממעשה-בראשית. לפי המדע של תקופתנו, לעומת זאת, החיים והאדם הופיעו זמן רב מאד אחרי התהוות היקום. על פי התיאוריה האבולוציונית היקום הוא דינאמי ונמצא בשינוי הדרגתי מתמיד. תהליך התפתחותי ממושך ורציף קושר את מוצאו למוצא-החיים ואת מוצא-החיים למוצא-האדם ולתרבותו. החיים נוצרו מהחומר הדומם, אחרי שרשרת תהליכים ארוכה ומורכבת, ומהם התפתח האדם שיצר לעצמו ארגון חברתי ותרבות. שאלת-העל של התיאוריה האבולוציונית היא כיצד קרה שמחומר לוהט בעל צפיפות אינסופית (המפץ הגדול) התפתחו חיים ותבונה. במילים אחרות, כיצד קרה שמעולם נטול-הכרה ונטול-חיים נוצרנו אנו, השואלים כאן ועכשיו כיצד נברא העולם.

צביר הפרפר. צילום: טלסקופ החלל, האבל

ממדעי הטבע בני-זמננו נעבור אל יחס המיתוס לשאלת הבריאה. המיתוס, בדומה למדע, נוצר מתוך הצורך האנושי להבין את המציאות ולהסביר כיצד היא נוצרה, אך דרכו שונה בתכלית השינוי מדרכו של המדע. המדע תובע הוכחה לכל טענה ושימוש קפדני במתודה רציונלית. המיתוס, לעומת זאת, נותן דרור לדמיון, לרגשות וליצרים ואיננו דורש ראיות לאמיתותיו. תחת המדען המחמיר מופיע המשורר הרוקם עלילות על אלים ועל אנשים. חשוב לזכור שהסיפורים המיתיים בעת העתיקה לא היו יצירות בעלמא, אלא חיבורים בעלי תוכן ומסר דתי. המיתולוגיה ביוון הייתה דתם של היוונים, והיא לוותה באמנוה שהאירועים המתוארים בה התרחשו בפועל בעידנים קדומים, ומאז הם משפיעים על גורלותיהם של בני האדם. פיסיקאי מודרני, שהגיע על סמך מיטב הכרתו המדעית למסקנה שהיקום התחיל עם המפץ הגדול, יחזיק בעמדתו מבלי שתהיה לה כל השפעה על התנהגותו האישית ועל אורחות חייו, לא כן המחזיק במיתוס על היווצרות העולם. מיתוס זה הוא חלק ממכלול אמונתו, וזו מחייבת אותו להתנהגות מסוימת (פולחן, למשל). המיתוס, בהבדל מהמדע שהוא ניטרלי, שואף להשפעה על אורחות חייהם ועל מינהגיהם של המאמינים בו, וכמו כל אמונה דתית הוא מחפש ביטוי סוציולוגי. 

בהתייחסויות לבריאת העולם במקרא נשמעים פה ושם הדים ממיתוסי-הבריאה של עמי המזרח הקדמון, אבל יש שוני עמוק ובסיסי בין המסר העיקרי של רעיון הבריאה במקרא לבין התפיסה המיתית. במיתוס ישנה האלהה של כוחות הטבע. תופעות טבע, כגון השמים, האדמה, השמש והים, נתפסות כנושאות חיים אלוהיים. הדמיון האנושי צר את החיים הנעלמיים הללו בדמות אישים, ואלה חיים על-פי חוקי הטבע. האלים והאלות אוכלים ושותים, נלחמים זה בזה, מעמידים צאצאים, מזדקנים ומתים. בריאת העולם בחשיבה המיתית מערבת פעולות אלוהיות בתהליכים טבעיים. לא כן במקרא. על-פי המקרא העולם נברא מרצונו החופשי של האל האחד, שיכולתו אינה מוגבלת. האל אינו כפוף לשום כוח מכוחות הטבע, ואין חוק מחוקי ההוויה השולט בו. ישנה שונות מהותית בין האל לבין הטבע. לאל יש חירות עליונה, והטבע כפוף לו באופן מלא ומוחלט. העולם אינו עוד תולדה של מלחמות בין אלים או פרי המקרה העיוור, אלא תוצר רצונו הריבוני של האל. 

תפיסת הבריאה במקרא שונה מגישתם של מדעי הטבע של זמננו לנושא. על היחס בין רעיון הבריאה לבין עמדת מדעי הטבע על היווצרות היקום ראויים להיזכר דברי יצחק יוליוס גוטמן (דת ומדע, ירושלים תשט“ו, עמ‘ 263-261): ’סיפור התורה על בריאת העולם בששה ימים איננו מתאים לדעות המדע על התפתחות העולם והתהוותו. [...] אך הסתירה הזאת אינה נוגעת בתוכן הנצחי של התורה, כי אין כוונתה להורות פרק בפיסיקה, אלא ללמד אותנו אמונה דתית הלובשת לבוש היסטורי ידוע. [...] האמונה הדתית בבריאת העולם לובשת בתורה אותה התפיסה על מבנה העולם ששררה בעם ישראל בזמן הקדום, על כל מערכת המושגים הרווחים, כגון: חלוקת העולם לשמים ולארץ, המים שמעל לרקיע ושמתחת לרקיע וכו‘. אבל קל לראות שאותו הרעיון הדתי לא היה משתנה אילו היינו מלבישים אותו במושגים של זמננו או של זמן אחר‘. ’אין רעיון הבריאה בא לבאר את מוצאו של העולם בדרך העיון אלא הוא הצורה שבה באה לידי ביטויה התודעה הדתית על היחס שבין האלהים והעולם‘ (שם, עמ‘ 14). 

בעיית מוצא-העולם ובעיית מוצא-החיים ’הן מסוג הבעיות שבין המדע ובין המטפיסיקה, וספק אם הן ניתנות להכרעה, ואפשר שאף אין הן ניתנות להבנה. המדע עוסק ביש, ולא במקור היש - שהוא מושג פילוסופי טהור‘ (י‘ ליבוביץ, בין מדע לפילוסופיה, ירושלים תשמ“ז, עמ‘ 134).

כאן עולה בעיית גבולותיה של התבונה האנושית. פתחתי את דברי בחוויית הפליאה המעוררת את האדם לרצות לדעת את ’הכל‘, אך כלל לא ברור אם שאיפה זו ניתנת למימוש. קהלת סבור ’כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש [...] וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא‘ (קהלת ח 17 וראו גם ג 11). במענה האלהים לאיוב מן הסערה יש תיאור פיוטי נפלא של הבריאה. בריאת העולם מתוארת כאירוע קוסמי שלווה בשירת הכוכבים ומלאכי-המרום ’[...] ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלהים‘ (איוב לח 7), אבל מודגש שלאדם לא היה בו חלק, ולעולם לא יוכל לרדת לפשרו. ההבנה השלמה של הטבע ומוצאו הייתה ותשאר, על-פי עמדה זו, נחלתו הבלעדית של בוראו.

הספר, ’בריאת העולם במדע במיתוס באמונה‘ עוסק אפוא בטבע ובאלהים, והוא מוקדש לאומץ הלב האנושי המתגלה במאמצים הבלתי נלאים לפענח את צפונות היקום והקיום. 

תוכן העניינים

לאה מזור, ’בריאת העולם במדע, במיתוס ובאמונה‘ - דברי מבוא

אליה ליבוביץ, הגישה המודרנית לבעית התהוות היקום

רפאל פלק, אבולוציה: מותר החיים מן הדומם - אין

מרגלית פינקלברג, בריאת העולם במיתולוגיה היוונית

יאיר זקוביץ, בריאה והיסטוריה במקרא

ישעיהו ליבוביץ, בריאת העולם באמונתו של המרב“ם