יום ראשון, 25 בספטמבר 2016

ראש השנה – מתי מועדו? על הזיכרון ועל הנשייה

פרופ' רחל אליאור, האוניברסיטה העברית

ראש השנה – מתי מועדו? על הזיכרון ועל הנשייה
מסורות מן העת העתיקה - מאבקים בין צדוקים לפרושים

מגזרת נייר, ציפורה נאמן
ראש השנה ויום הכיפורים, המכונים במסורת 'ימים נוראים', לא היו קשורים זה לזה בעת העתיקה. ראש השנה אינו נזכר בתורה בשם זה שכן השנה המקראית לא החלה בראשון בחודש השביעי, א' בתשרי, אלא החלה בראש חודש האביב, א' בניסן, כאמור במפורש בספר שמות יב, ב:  'החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. התורה מכנה את המועד החל בראש החודש השביעי בשם  שבתון זכרון תרועה (ויקרא כג, כד) או יום תרועה (במדבר כט, א).[1]
ספר היובלים שנכתב בחוגים כוהניים במאה השנייה לפני הספירה, ונמצא במקורו העברי בין מגילות מדבר יהודה, מעיד שהמועד הנחוג בראשון בחודש השביעי הוא אחד מארבעת ימי הזיכרון הקשורים לחישוב הלוח בן 364 הימים ולמניין ארבע תקופות השנה.  מניין ארבע העונות, בנות 91 ימים כל אחת, כשבכל עונה 13 שבתות/שבועות, נלמד מסיפור המבול, המהווה תשתית לחישוב הלוח, שחלוקותיו הרבעוניות והשביעוניות חרותות על לוחות השמים ומביעות את נצחיות הסדר האלוהי המחזורי המקודש. 

"והאחד לחדש הראשון והאחד לחדש הרביעי והאחד לחדש השביעי והאחד לחדש העשירי ימי זכרון הם וימי מועד הם בארבע תקופות השנה כתובים וקיימים הם לעדות לעולם. וישימם נוח לו לחגים לדורות עולם כי היה לו בהם זכרון...ויעלום על לֻחות השמים שלשה עשר שבֻעות כל אחד מהם מזה עד זה זכרון מהראשון עד השני מהשני עד השלישי מהשלישי עד הרביעי. ויהי כל ימי המצווה חמשים ושתים שבתות ימים וכלן שנה תמימה. ככה נחרת והוקם בלֻחות השמים ולא יעבר שנה אחת [משנה לשנה]. ואתה צו את בני ישראל ושמרו את השנים כמספר הזה שלש מאות וששים וארבעה ימים יהיו שנה תמימה ולא ישחיתו את מועדה מימיה ומחגיה כי הכול יבוא אליהם לפי עדותם ולא יאבדו ולא ישחיתו חג" (ספר היובלים ו, כג-כד, כט-לב).
הזיכרון המחזורי הריטואלי וחלוקת השנה לזמן רבעוני ולזמן שביעוני, הקשור בהיטהרות הארץ במי המבול,  מכוננים קשר מרתק בין העבר המיתי להווה הריטואלי, דרך מחוזות הזיכרון. חטא העירים (בראשית ו, א-ד; ו יא-יב) ועונש המבול (בראשית ו, ז), היטמאות והיטהרות, השחתה ופריון, מצויים במעמקי החלוקות העתיקות של הזמן לחלוקה רבעונית נצחית נראית לעין של חילופי תקופות השנה ולחלוקה שביעונית נצחית נשמעת של שבתות השנה. ארבעת  ימי הזיכרון המפרידים בין העונות חלים תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות, בראשית החודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי. ימים אלה מתייחסים ליום השוויון של האביב (א' בניסן)  וליום השוויון של הסתיו (א בתשרי), ליום הארוך בשנה (א' בתמוז) וליום הקצר בשנה (א' בטבת). ארבעת ימי הזיכרון מציינים את ארבע עונות השנה המחולקות בצורה שווה, סימטרית, קבועה ומחושבת מראש ומכונות במגילות מדבר יהודה קציר, קיץ, זרע ודשא: א' בניסן מציין את ראשית עונת הקציר [אביב], א' בתמוז מציין את ראשית תקופת הקיץ,  א' בתשרי מציין את ראשית תקופת הזרע [סתיו]  וא' בטבת את תחילת תקופת הדשא [חורף]. ארבעה ימי זיכרון אלה הרחוקים זה מזה 91 ימים, נמנים במפורט בסיפור המבול בבראשית פרק ז בנוסח מקוטע, ונמנים בספר היובלים שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, באופן מפורט ומדויק. לפי תפיסה זו הזמן איננו כפוף לחלוקות אנושיות שרירותיות ומשתנות אלא הוא ביטוי לסדר אלוהי נצחי קבוע ונראה לעין שהוא נחלת כל בני אנוש, ולסדר אלוהי משבית הנשמע לאוזן, שהוא נחלתם הבלעדית של שומרי הברית המצווים על מחזורי השבתה, שוויון, שמחה וחירות. שני מחזורי הזמן, זה הנצחי של ארבע עונות השנה, המכונה בספר חנוך א פרק עג בשם 'מרכבות השמים'  וזה המשבית של 52 שבתות ושבעת מועדי ה' המכונה במגילת הברכות בשם  'מועדי דרור', מעידים בסדר מחזורי קבוע ומחושב מראש על מחזורי הבריאה הנצחיים הרבעוניים ועל מחזורי ההשבתה  השביעוניים המקודשים של 'מועדי ה' מקראי קודש'. המחזור הראשון, האוניברסאלי, המתייחס בשווה לכל באי עולם,  תלוי בחסדי שמים, ואילו המחזור השני, הפרטיקולרי, המתייחס רק לשומרי הברית, תלוי במעשי האדם.
הלוח המקראי, המקדש את חלוקת הזמן השביעוני, המכונה מועדי דרור ומקראי קודש, מאז סיפור הבריאה ומקדש את חלוקת הזמן הרבעוני, המכונה מרכבות השמים,  מאז סיפור המבול, החל את השנה מחודש ניסן, החודש אשר בו נברא העולם ובו התרחשה יציאת מצרים, המגלמת את המעבר מעבדות לחירות.  מעבר זה עניינו החלפת זמן השעבוד השרירותי הנכפה בידי אדם, בזמן משחרר של חירות ודרור, המעוגן בחסד אלוהי ובחוק נצחי המתייחס למועדי ה',  מלשון עדות וזיכרון על מחזורי קדושה וטהרה, השבתה,  נצחיות, דרור וחירות.
הזמן היהודי, הפותח בחודש האביב המציין את ראשית הזיכרון של יציאה משעבוד לחירות, מעוגן בחוק אלוהי התובע השבתה מחזורית שביעונית מדי שבת, והשבתה  מחזורית נוספת בשבעת מועדי ה', החלים בשבעת חדשי השנה הראשונים (ויקרא כג), ומכוננים  את מחזור השנה ואת הזיכרון ההיסטורי של העם, השלוב במחזור ההשבתה השביעוני של השמיטות והיובלים (ויקרא כה).  מחזורי השבתה אלה כרוכים במחזור שבעת המינים שארץ ישראל התברכה בהם, הצומחים ומבשילים כולם בשבעת חודשי השנה הראשונים, בין ניסן לתשרי. מחזור שביעוני משבית זה של מועדי ה'  נמנה על פי החוק המקראי הניתן בסיני ומפורט בפרק כג בספר ויקרא ובפרקים כח-כט בספר במדבר, שם נמנים השבתות והחדשים ושבעת מועדי ה' שראשיתם בפסח בחודש הראשון  ואחריתם בסוכות בחודש השביעי, וביניהם צומחים ומבשילים שבעת המינים: השעורה, החיטה, התירוש והיצהר צומחים במרחק של שבע שבתות האחד ממשנהו כמפורט במגילת המקדש המונה את מחזור מועדי הביכורים המובאים למקדש ביום ראשון ממחרת השבת מכל אחד מארבעת היבולים הראשונים (השעורה, החיטה, התירוש והיצהר). שלושת המינים האחרונים המבשילים בחודש השביעי: התאנה, התמר והרימון הובאו למקדש במחצית החודש השביעי,  בחג השביעי ממועדי ה'. מחזוריות שבעת היבולים בשבעת החודשים הראשונים של השנה, הובטחה לשומרים את מחזורי ההשבתה השביעוניים בהתאמה לארבע העונות התלויות בארבעת ימי הזיכרון, הנודעים גם כימי התקופה.
תמורות ההיסטוריה וחילופי השלטון בארץ ישראל במאות השנייה  לפני הספירה (השלטון הסלווקי-יווני שהחליף את השלטון התלמי-מצרי) הביאו לחילוף הלוח המקראי בלוח חדש (דניאל ז, כה), להדחת הכהונה מבית צדוק ששירתה במקדש ככהונה גדולה, לעלייתה של כהונה הלניסטית חדשה, שמונתה בידי המלכים הסלווקיים  ולמינויה של הכהונה החשמונאית בעקבותיה בידי מלכי בית סלוקוס כמתואר בספר מקבים. תמורות מפליגות אלה שציינו את סוף העידן המקראי, נקשרו בהחלתו של לוח ירחי חדש, שהחל בסתיו, ב-א' בתשרי, על פי הלוח היווני מקדוני של בית סלווקוס שפתח את השנה בחודש דיוס [תשרי]. הלוח הירחי החדש שהחל בא' בתשרי, החליף תוך כדי פולמוס ומחלוקת, את הלוח השמשי שקדם לו, שהחל בא' בניסן. בסוף התהליך שהחל בימי אנטיוכוס אפיפאנס (167-164 לפני הספירה) והסתיים בחורבן בית שני,  יום זיכרון תרועה המקראי התחלף בראש השנה של מסורת חז"ל, שם שאיננו נזכר כמועד בפרשת המועדות בתורה (ויקרא כג) ונזכר לראשונה כמועד הפותח את השנה רק במשנה ראש השנה.  המסורת החדשה של חכמים, שקבעה אחרי חורבן בית שני את ראש השנה, בחודש השביעי, כמועד ראשית השנה, בניגוד לסדר המקראי הכוהני המונה את ניסן כחודש הראשון, ראש חודשים, צירפה למועד החדש, בתשרי, מסורות שנקשרו במקורן הקדום לחודש ניסן, חודש חג החירות וראשית מועדי הדרור, שבו החלה השנה המקראית (שמות יב, ב) ובו הוקם המשכן (שמות מ, ב; מ, יז). על פי ספר היובלים בראש חודש ניסן, החל תמיד ביום רביעי, יום בריאת המאורות,  נחלם חלום יעקב, נולד בנו לוי, נולד קהת בן לוי, ממנו משתלשלת ונמשכת הכהונה, ועל פי ספר יהושע בנוסח מגילות מדבר יהודה, בני  ישראל נכנסו לארץ ישראל [בשנת היובל הגדול] בראש החודש הראשון.[2]
 המסורת הבולטת ביותר שהתרחשה בראשית הזיכרון היהודי במחצית החודש הראשון ב- ט"ו בניסן, על פי ספר היובלים, היא מסורת עקדת יצחק. על פי התאריך הכוהני העתיק בספר היובלים, העקדה קשורה למועד מקודש, במחצית החודש הראשון, מועד חג הפסח (פרק יח) ולמקום מקודש, הר ציון, שעליו עתיד להבנות המקדש שבו ישכן האל את שמו (שם, פרק א, כט; פרק יח, יג). חכמים, לעומת זאת, אחרי החורבן, העבירו את מועד העקדה לראש השנה ואת מקום העקדה להר המוריה, וקשרו אותה לשופר העשוי מקרן איל, המזכיר את עקדת יצחק:
"אמר רבי אבהו: למה תוקעין בשופר של איל? אמר הקדוש ברוך הוא: תקעו לפני בשופר של איל, כדי שאזכור לכם עקדת יצחק בן אברהם, ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני" (בבלי, ראש השנה, טז ע"א).
יצחק כידוע הועלה לעולה בידי אביו אברהם,  שנענה ללא היסוס לציווי אלוהי ולמבחן הנורא שהיה כרוך בו, בתוקף אמונתו ומסירות נפשו, וזיכרון העקדה,  שסמלו קרן האיל, הוא שמועלה במסורת הקדומה בקשר לפסח, ובמסורת המאוחרת בזיקה לראש השנה, בידי צאצאי העוקד והנעקד, שניצל ברגע האחרון.[3] המשורר חיים גורי היטיב לתאר בשירו 'ירושה', את זיכרונם המר של הצאצאים ואת מורשת ההתמודדות עם החיים והמוות שנגזרה עליהם ונקשרה בפסח במסורת הכוהנית ובראש השנה במסורת חכמים:
יצחק, כמסופר, לא הועלה קורבן.
הוא חי ימים רבים,
ראה בטוב, עד אור עיניו כהה.
אבל את השעה ההיא הוא  הוריש לצאצאיו.
הם נולדים
ומאכלת בליבם.
כאמור, המסורת העתיקה בספר היובלים יז, טו-יח, יט מלמדת שיצחק נעקד על מזבח העולה על הר ציון במועד חג הפסח, במחצית החודש הראשון, במקום שבו עתיד להיבנות המקדש בימי שלמה, במקום ארונה שבו נגלה מלאך בימי אביו דוד, במקום שבנה את מזבח העולה, והאיל שנאחז בסבך הועלה לקרבן תמורתו. מסורת חז"ל שנוצרה אחרי חורבן המקדש, העתיקה את סיפור העקדה לראש השנה ולהר המוריה, המקום שבו נבנה מקדש שלמה לפי ספר דברי הימים ב ג, א, וקשרה את קרן האיל, השופר, לראש השנה. מסורת חכמים ביקשה לקבע הקשר חדש זה וקבעה את קריאת פרשת העקדה בראש השנה, שכן אפרו של יצחק הצבור על המזבח וקרן האיל הקשורה בתקיעת השופר מכפרים על חטאי צאצאיו של יצחק בראש השנה  (תנחומא, פרשת וירא). שינוי זה שנערך במסורת חז"ל אחרי החורבן השכיח את  המסורת הכוהנית בספר היובלים הקודמת לה במאות שנים, שעל פיה יצחק נעקד במחצית החודש הראשון על הר ציון, הנזכר מאות פעמים במקרא כהר הקודש, במועד קרבן הפסח, ושבעת ימי החג הנחוגים במועד זה ראשיתם בשמחה על הצלת יצחק מידי המלאך משטמה (היובלים, יח, יח). יתכן מאד שהמעתק שהתחולל במסורת חכמים בדבר מועד העקדה ומקומה, לא היה קשור רק במחלוקות שבין כוהנים לחכמים, אלא נבע מן העובדה שהמסורת הנוצרית קשרה בין צליבת יהושע בן מרים, בפסחא, לעקדת יצחק, בפסח וקשרה את המסורת על שה האלוהים להר ציון.
הצירוף של מקום מקודש בשם 'מקום הר ה'' הקשור בהר ציון, בקרבן עולה ובעקדת יצחק, כאמור במפורש בספר היובלים פרק יח, ושל זמן מקודש בשם  'חג ה'' הקשור במועד חג הפסח ובשה לעולה, מזכירים  מסורת נוספת, מאוחרת לספר היובלים, הבוחרת במקום זה, במועד זה ובסיפור העלאת קרבן עולה אנושי, כרקע לסיפור מכונן. הדברים אמורים במועד הצליבה של ישוע, "שה האלוהים",  בחג הפסח, או פסחא, במחצית החודש הראשון, בזיקה להר ציון.
 במסורת הנוצרית התקיים הסט משמעויות ושילוב של כמה מסורות הקושרות בין העולה, השה, העקדה, פסח והר ציון: מתוך פרשנות טיפולוגית המניחה כי מאורעות העבר הם מראה שבה משתקפים פני העתיד, זיהו הנוצרים את ישוע  כ'שה הנעקד' העומד על הר ציון וכקרבן פסח - דהיינו, זיהו את הצלוב עם השה שהועלה לקרבן עולה במקום יצחק, וקבעו את סיפור הצליבה במחצית החודש הראשון ב-ט"ו בניסן (אוונגליון יוחנן יט, לא).                                                          
במסורת הנוצרית, מועד חג הפסח המקראי, מחצית החודש הראשון, שבספר היובלים, הוא מועד העקדה, הופך לפרה-פיגורציה של הצליבה בפסח, וישוע המכפר במותו על חטאי זולתו, הוא המקבילה האלגורית הן של יצחק הנעקד והן של השה הנעקד, 'אגנוס דאי', שה האלוהים, שכן יצחק, על פי אגדות העקדה, הועלה לעולה על הר ציון, מת, והועלה לגן עדן וחזר משם כשנרפא, ואף ישוע, בדומה לו, נכנס עם צליבתו למקדש של מעלה, או לגן עדן,  וסמלו הארצי, השה, עמד ממול לגן עדן, על הר ציון, כאמור בחזון יוחנן: "ראיתי והנה השה עומד על הר ציון.." (יד, א).

ב'איגרת אל העברים' מצויים הפסוקים המפקיעים את הר ציון מתחום הגאוגרפיה הארצית ומתחום הזיכרון היהודי-הכוהני של המקדש ושל העקדה, והופכים אותו לחלק מן המארג המקודש במסורת הנוצרית: "כי אם-באתם אל-הר ציון ואל-עיר אלוהים חיים אל-ירושלים שבשמים: ואל עצרת רבבות המלאכים ועדת הבכורים הכתובים בשמים ואל-אלוהים שופט הכול ואל-רוחות הצדיקים הנשלמים" (יב, כב-כג). במסורת הנוצרית הפך הר ציון, מקום המקדש,  להיות המקום שבו נחה רוח הקודש על השליחים בחג השבועות, כמסופר במעשה השליחים.[4]
ההיסטוריה מלמדת שכל מועד מקודש וכל מקום מקודש, עשויים להפוך במהלך העתים למוקד מאבק ולצומת של זיכרונות מתחרים ומסורות חלופיות המנכסות ומדירות זיכרונות קודמים.
 יצחק הנעקד הנזכר במסורת כמכפר בסבלו על חטאי צאצאיו, נמנה על יסודותיה המובהקים ביותר של המסורת האיקונוגרפית היהודית בעת העתיקה, כידוע מציורי העקדה בדורה אירופוס ומן הפסיפסים על רצפות בתי הכנסת, ואף תופס מקום מרכזי בפיוטים ובתפילות לימים הנוראים. פרשת העקדה הנקראת בראש השנה עוררה בכל הדורות שאלות נוקבות, שעליהן השיבו מספרי אגדות ובעלי המדרש, משוררים, פייטנים, ציירים ואמנים, במשך אלפי שנים בתשובות מקוריות ומאתגרות. בשדה שיח טעון זה של ציווי אלוהי וציות אנושי, הכרוך בקרבן אדם המועלה על המזבח וניצל ברגע האחרון בדרך נס,  כמבחן לגבולות האמונה, הנאמנות והציות, השופר וזיכרון האיל שנאחז בסבך, השה, העולה, הכפרה והעקדה, שזורים זה בזה בדיאלוג בין שמים וארץ.  במחוז זיכרון זה שמנהל דיאלוג כואב הולך ונמשך, עם מחוזות זיכרון משתנים ותרבויות רבות, החל מבראשית, עבור בספר היובלים, בספר מקבים, בברית החדשה, במלחמות היהודים של יוספוס פלביוס, בפיוטי העקדה, בתפילות ראש השנה,  ובקינות הרוגי תתנ"ו (מסעי הצלב), וכלה בסרן קירקגור ובאגנוס דאי ובפסיון,  בחיים גורי, באברהם אופק  ובמנשה קדישמן, בגורג' סיגל ובמשה גרשוני, בדליה רביקוביץ וברעיה הרניק - אהבת אלוהים  וקרבן אדם  מתנגשות התנגשות נוקבת עם אהבת בשר ודם, והאמונה בתוקפו של ציווי ממקור נעלם בדבר העלאת הבן האהוב לקרבן, כמבחן אמונה וזהות, מחייבת  באופן בלתי נמנע את הקרבת האהוב ואת ההתנכרות  למצוקת הנעקד, ואף גורמת לזוועת השכול אשר משית המקריב המציית, על עצמו ועל משפחתו, במו ידיו, במענה לצו האלוהי.
ראש השנה הפך במסורת היהודית, שנוצרה אחרי החורבן, ליום הדין, יום שבו ספרים נפתחים ונגזר גורלו של האדם, יום שנקשר במסורת העקדה ובמסורת הרוגי מלכות, בפיוט ובמדרש, אולם ראשיתו הייתה שנויה במחלוקת נוקבת בין כוהנים לחכמים. הכוהנים בני צדוק שייחוסם רם המעלה  נזכר במקרא במקומות רבים (הם בניו הישירים של אהרן בן עמרם לאורך דורות, ראו למשל דברי הימים א ו, כז-מא ועזרא פרק ז) קבעו שיום זיכרון תרועה בראשית החודש השביעי [הנודע לאחר מכן כראש השנה] יחול לעולם ביום רביעי, יום בריאת  המאורות, ככל ארבעת ימי הזיכרון הנזכרים לעיל המפרידים בין עונת הקציר [אביב] הנפתחת בא' בניסן לעונת הקיץ, המתחילה בא' בתמוז, ובין עונת הזרע [סתיו] הנפתחת בא' בתשרי לעונת הדשא [חורף] שראשיתה בא' בטבת. ואילו חכמים קבעו כנגדם בלשון נחרצת: 'לא אד"ו ראש', דהיינו ראש השנה לא יחול ביום א, ביום ד או ביום ו. שלושה ימים אלה בסדר עוקב דו"א היו הימים אשר בהם החלו תמיד חודשי הלוח הכוהני הקבוע ומחושב מראש, הנסמך על שנה בת 364 ימים, הנודעת מספר חנוך א פרקים עב-פב ומסיפור המבול בספר היובלים פרק ו; ועל  חמישים ושתיים שבתות מתוארכות דרך קבע, הידועות משירות עולת השבת, שנמצאו בקומראן ובמצדה, שנה המתחילה תמיד  בא' בניסן ביום רביעי, יום השוויון של האביב. ראשית החודש הראשון בכל אחת מארבע עונות השנה תחול לעולם ביום ד' (יום השוויון של האביב, א' בניסן; היום הארוך בשנה, א' בתמוז; יום השוויון של הסתיו, א' בתשרי; והיום הקצר בשנה, א' בטבת). החודש הראשון בכל רבעון שראשיתו ביום ד, ימשך 30 יום, החודש השני יתחיל לעולם ביום ו' ויימשך 30 יום והחודש השלישי יתחיל לעולם ביום א' ויימשך 31 יום. בלוח מחושב מראש זה שבו כל ארבע עונות השנה חופפות, שכן הן מתחילות ביום רביעי ומסתיימות ביום שלישי ה31 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר, לכל יום יש תאריך קבוע והשבת הראשונה תחול תמיד ברביעי בחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי. השבת השנייה תחול באחד עשר בחודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי וחוזר חלילה. השבת האחרונה בכל רבעון בן 13 שבועות או שלוש עשרה שבתות,  היא השבת ה13, החלה בחודש השלישי בארבע העונות. שבת זו תחול תמיד ב28 בחודש השלישי, השישי, התשיעי והשנים עשר. לוח מחושב מראש זה היה הבסיס לעבודת הכוהנים במקדש כעולה ממגילת המשמרות וממגילת שירות עולת השבת, ממגילת המקדש וממגילת תהילים שנמצאו בין מגילות מדבר יהודה. אי אפשר להפריז בחשיבותו ובמרכזיותו של לוח שמשי קבוע זה  בזיכרון הכוהני המפורט במגילות מדבר יהודה.[5]
אולם אחרי חורבן המקדש, בדורם של רבן גמליאל ור' עקיבא, ר' יהושע ור' אליעזר, הכריזו חכמים על לוח חדש לגמרי הקשור בסיפור על הכרזת החודש בידי בית הנשיא במשנה ראש השנה ובבבלי ראש השנה, המתאר את עלייתו של סדר אנושי ריבוני חדש תוך כדי פולמוס ומחלוקת. לעומת הלוח הכוהני העתיק שהיה מבוסס על מקור שמימי אלוהי ומלאכי ועל חישוב קבוע וידוע מראש, כמפורט בספר היובלים פרק ד, ח-כה, בסיפור חנוך בן ירד מביא הלוח וכמפורט בסיפור המבול, שם פרק ו, והיה מושתת על שנה שמשית בעלת מספר ימים קבוע,  כמפורט בספר חנוך א פרקים עב-פב ובמגילת תהלים מקומראן, על מספר קבוע של ימי החודש, ועל שותפות ליטורגית של כוהנים המלאכים בשמירתו, כמפורט בשירות עולת השבת שנמצאו בקומראן ומתואר במגילת משמרות הכוהנים, הרי שהלוח החדש שהמציאו חכמים, היה מבוסס על תצפית אנושית משתנה, על חירות פרשנית התלויה בשיקול דעת אנושי ועל ריבונות אנושית המתאימה עצמה לצרכים אנושיים. ללוח חדש זה, שהתגבש אחרי חורבן בית שני, לא היה מספר ימים קבוע לשנה או לחודש, שכן היה מבוסס כולו על תצפית משתנה במולד הירח. הלוח הירחי הצריך עיבור שאינו נזכר בתורה ונשמר בחזקתם ובסמכותם של חכמים, שהכריעו כל חודש מחדש על פי מולד הירח מתי מתחיל החודש. הוויכוח הנודע בין פרושים לצדוקים אינו אלא הוויכוח על לוח שמשי קבוע המתחיל בניסן שבו אחזו כוהני בית צדוק שכיהנו על פי הסדר המקראי ועל פי סמכות אלוהית ובחירה משמים, לעומת לוח ירחי משתנה המתחיל בסתיו שבו אחזו חכמים אחרי החורבן בשעה שרצו לבדל את הקהילה היהודית לעומת הלוח הרומי השמשי הקבוע ומחושב מראש בן 365 ורבע ימים שהושת על כל האימפריה הרומית מאז שנת 45 לפניה"ס.
אין זו רק יד המקרה שגיבור מסורת הלוח השמשי הקבוע שראשיתו באביב, חנוך בן ירד (בראשית ה, כא-כד) שנלקח לשמים בא' בניסן לדברי ספר חנוך השני, כדי ללמוד את חישוב הלוח לדברי ספר היובלים והביא את הלוח משמים וזכה לחיי נצח בגן עדן (היובלים ד, יז-כה), הוא זה המודח ממקומו בגן עדן ומולקה בששים פולסא דנורא בסיפורו של ר' עקיבא על ארבעה שנכנסו לפרדס שעניינו הוא בדבר ארבעה חכמים שנכנסו לגן עדן ופגשו שם את גיבור הסדר הכוהני חנוך בן ירד המכונה מטטרון מאז תרגום יונתן לבראשית א כא-כד, שלמראהו אחד הציץ ונפגע, אחד הציץ ומת ואחד קיצץ בנטיעות (בבלי, חגיגה יד ע"ב-טו ע"א). על חנוך מסופר לדברי תרגום אונקלוס לבראשית ה, כד ולדברי מדרש בראשית רבה כה, שאלוהים הרגו בראש השנה, החל בא' תשרי!. ר' עקיבא כידוע היה מעורב בקביעת הלוח שהחל בתשרי, לדברי משנה ראש השנה.
ספרות כוהנית רחבה שנמצאה במגילות מדבר יהודה ונודעה בחלקה קודם לכן מן 'הספרים החיצוניים' מספרת על הלוח שהובא משמים בידי חנוך בן ירד, שלמד אותו מן המלאכים ולימד אותו לבנו מתושלח כדי לייסד את הסדר הכוהני המבוסס על שנה שמתחילה באביב שמספר ימיה קבוע וכל מועדיה ושבתותיה מתוארכים וידועים מראש. ר' עקיבא היה זה שקבע שכל הקורא בספרים חיצונים המפרטים מסורות אלה, אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין י) והוא אף זה ששכנע את ר' יהושע לקבל את מרותו של רבן גמליאל כמכריע בדבר הלוח החדש של חכמים המבוסס על תצפית ועל עדות אנושית ולא על חישוב קבוע  ידוע מראש, כמתואר בבבלי ראש השנה, כה ע"א: 'אלה מועדי ה' מקראי קדש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו'. את פסוק המפתח של הלוח הכוהני ' אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם במועדם' (ויקרא כג) קרא ר' עקיבא לדברי מסורת הבבלי ראש השנה בצורה הבאה: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אתם בין בזמנן בין שלא בזמנן אין לי מועדות אלא אלו'. ר' עקיבא פסח על המילה במועדם המפורשת בפסוק והפך את המילה אותם [את המועדים] למילה אתם [בני האדם הקובעים]. ר' יהושע, שלוי היה, סירב להתנחם על כך שרבן גמליאל הנשיא כפה עליו לבוא במקלו ובמעותיו ביום הכיפורים שחל על פי חשבונו, כדי להפגין את משמעותה של הריבונות החדשה המסורה בידי אדם ולא בידי שמים, ור' עקיבא שביקש לנחמו, דרש לפניו ואמר לו:  'א"ל רבי תרשיני לומר לפניך דבר אחד שלמדתני, אמר לו: אמור, אמר לו: הרי הוא אומר  (ויקרא כג) אתם אתם אתם ג' פעמים: אתם אפילו שוגגין אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין בלשון הזה, אמר לו עקיבא נחמתני נחמתני (שם, כה ע"א).
כאמור כל חג הוא צומת של זיכרונות מתנגשים, מחלוקות וויכוחים על הגמוניה, על ריבונות, על סמכות ועל מקור תוקף. סיפורו של החג החדש הנודע כראש השנה הוא סיפור המחלוקת בין הקבוצה הכוהנית העתיקה שהאמינה בחלוקות זמן קבועות, ידועות ומחושבות מראש ממקור אלוהי שנשמרו בידי משמרת הקודש במקדש, קבוצה שקידשה את המחזוריות הנצחית של 'אלה מועדי ה' מקראי קודש', 'מועדי דרור' ושבעת מועדי ה' שמועדם קבוע וידוע מראש, ונודעה לפני הספירה בשמות 'הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם',  ו'זרע אהרן קודש קודשים', ולאחר מכן כונתה בספרות חכמים בשם 'צדוקים'-  לבין הקבוצה החדשה שנודעה בשמות פרושים, חכמים ותנאים אשר האמינה בחלוקות זמן משתנות וסברה שהזמן הוא עניין לריבונות אנושית, לתצפית אנושית, לפרשנות אנושית ולהכרעה אנושית. חורבן המקדש וביטול הסדר הכוהני הוא שפינה מקום לעלייתה של ההגמוניה החדשה שהציע תפיסת זמן חדשה שהלמה מציאות משתנה שאין בה מקדש ואין בה משמרות קודש השומרות על מחזורי הביכורים והיבולים ועל מחזור מועדי הדרור במחזורי שירות ומחזורי בקרבנות.
כל אחד משבעת מועדי ה' הוא אתר זיכרון , מרחב יצירה הולך ונמשך, וצומת של פולמוס ומחלוקת מן העת העתיקה ועד ימינו. כל חג הוא מרחב יצירה הולך ונמשך שמעמקיו מעוגנים בשפה ויצירתו המחודשת  מעוגנת במפגש המתרחש כל פעם מחדש בין הזיכרון הכתוב לפרשנות המתחדשת בתמורות העתים, או בדיאלוג הבין-דורי בין רוח אלוהים לרוח האדם. ביחס לכל אחד ממועדי ה'  הולכת ונמשכת הפרשנות האמנותית היוצרת, המתמודדת מחדש עם זיכרון העבר ועם משמעויותיו המשתנות בהווה. אין בנמצא חג או מועד שיש לו רק זיכרון אחד, מסורת אחת או סיפור של הגמוניה אחת, נהפוך הוא, כל חג הוא משזר עשיר של מסורות, פולמוסים ומחלוקות בנסיבות היסטוריות משתנות. סיפור ההיסטוריה היהודית הוא סיפורן של מסורות הנאבקות זו בזו על מקור סמכות ותוקף בתקופות שונות וסיפורו של ראש השנה, חג שאינו נודע בתורה בשם זה, חג ההופך את פתיחת לוח המועדים המקראי מהחודש הראשון לחודש השביעי, חג הכרוך במאבק על זמן מקודש, מקום מקודש וזיכרון מקודש, הוא דוגמה מאלפת לתמורות העתים ולחילופי משמרות בהיסטוריה היהודית
 הערות
[1] אחד משמותיו של ראש השנה אצל יהודי אתיופיה הוא בעל תקיעתא שם המופיע בכתבי הקודש של בני העדה הכתובים בשפה האמהרית ובשפת געז בדיוק כפי שנשמע בעברית ללא שום שינוי
זו היא אחת מהמילים היחידות העתיקות שנשמרו בכתבי הקודש של העדה בתצורתן העברית ולא תורגמו לשפות הקדומות עמרם בוסקילה, קול שופר, הספריה הספרדית, ירושלים, עמ 195.
[2] על כל אלה ראו בפירוט: רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, תל אביב תשס"ט.
[3] ראו הפיוט  על העקדה 'עת שערי רצון להיפתח' הנאמר על ידי עדות המזרח בתפילת ראש השנה, לפני תקיעות השופר שבין תפילת שחרית לתפילת המוסף. הפיוט חובר על ידי המשורר הספרדי ר' יהודה בן-שמואל אבן-עבאס (נולד בפאס ונפטר בחאלב) במאה ה-12
[4] ראו רחל אליאור, 'והר ציון טבור הארץ', ארץ ישראל, מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך כח [ספר טדי קולק], ירושלים תשס"ח, עמ' 1-13.

[5] על  הלוח  ראו: ר' אליאור, מקדש ומרכבה, כוהנים ומלאכים, היכל והיכלות במיסטיקה היהודית הקדומה, ירושלים תשס"ב; לתיאור מפורט של החיבורים הנזכרים ראו הנ"ל, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה (לעיל הערה 2), פרק 6.

3 תגובות:

  1. עד כמה שידוע לי, הסיבה לכלל "לא אד"ו ראש" שונה לחלוטין מזו שבמאמר. הסיבה של "לא אד"ו ראש" היא הכלל נובע מן הצורך למנוע מיום הכיפורים לחול בימי ששי או ראשון, משום שאז יש רצף של שני ימי שבתון האסורים בכל מלאכה לרבות מלאכת הכנת אוכל, וכן כדי שחביטת הערבה ב"הושענא רבה" לא תהיה בשבת, מאחר שאין לחבוט את הערבה בשבתות. אם ראש השנה יחול בימים ד או ו, יום כיפור יהיה בימים ששי או ראשון. ואם ראש השנה יהיה ביום א, יום הושענה רבה יהיה ביום שבת. כלל זה הביא לאימרה: לא בד"ו פסח". יום ראשון של פסח לעולם לא יחול בימים שני, רביעי ושישי, שכן מספר הימים מפסח עד ראש השנה הוא קבוע – 163 ימים, שהם 23 שבועות ויומיים.

    השבמחק
    תשובות
    1. פרופ' רחל אליאור23 בספטמבר 2014 בשעה 13:50

      על פי הלוח הרווח במגילות מדבר יהודה הקודמות למחשבת חז"ל במאות שנים, החודש השביעי הוא חודש תשרי מתחיל תמיד ביום רביעי, דהיינו יום זיכרון תרועה הנודע במסורת חז"ל כראש השנה יחול לעולם ביום רביעי יום השוויון של הסתיו. לפיכך יום הכיפורים המכונה כידוע בשם שבת שבתון ונמנה בעשירי לחודש השביעי, יחול לעולם ביום שישי על פי לוח זה. תמיד, כל אחד מתריסר חדשי השנה על פי הלוח השמשי המחושב מראש יתחיל או ביום ד (החודש הראשון, הרביעי, השביעי והעשירי) או ביום ו (החודש השני, החמישי, השמיני והאחד עשר) המונים כל אחד 30 ימים, או ביום א (החודשים השלישי, השישי, התשעי והשנים עשר , המונים כל אחד שלושים ואחד ימים) . כל הנימוקים של חז"ל ביחס לימים שיום כיפור לא יכול לחול בהם וממילא ראש השנה לא יכול לחול בהם עומדים בניגוד מדויק לימים שבהם חלים ראש השנה ויום הכיפורים על פי עקרון דו"א המוסבר לעיל. נימוקי חז"ל אינם משנים כהוא זה את העובדה שכל אחד מתריסר חודשי השנה על פי הלוח השמשי העתיק היה נפתח ביום קבוע בתאריך קבוע ומחושב מראש שהתייחס לימי א ד ו, ואלה בדיוק הימים עליהם נאמר לא אד"ו ראש. האם זו רק יד המקרה או הד לפולמוס מתמשך בין הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם (הצדוקים) לבין הפרושים.החכמים? הראשונים טענו לקדושת לוח קבוע ומחושב מראש המתחיל באביב בחודש ניסן הוא "החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה", כמפורש בשמות יב ב, ביום רביעי הוא יום בריאת המאורות שבו מתחילה כל אחת מארבע העונות, לוח שעל פיו יום הכיפורים יחול לעולם בעשור לחודש יום שישי, ואילו השניים שאחזו בלוח ירחי משתנה, הכפוף רק לתצפית אנושית משתנה, לריבונות אנושית ולהכרעה אנושית, טענו שראש השנה לעולם לא יחול באחד משלושה הימים בהם נפתחים תריסר החודשים לפי הלוח השמשי המחושב מראש, ובהם נפתחת ראשיתן של ארבע תקופות השנה על פי המסורת הכוהנית הקושרת את הלוח במלאך הפנים ובחנוך בן ירד כמפורט בספרי חנוך והיובלים. האם זו רק יד המקרה? אינני סבורה כך. כל ההסברים של חכמים מדוע לא יחול יום הכיפורים בימי שישי שבת, מנומקים ככול שיהיו, ומדוע לא יחול ראש השנה בימים א ד או ו, אין בהם כדי לשנות ולו באות אחת את העובדה שלחג החל בעשור לחודש השביעי קוראים בספר ויקרא כג לב שבת שבתון. ואם החודש השביעי מתחיל באחד לחודש (ביום רביעי) כמפורש בספר היובלים פרק ו פסוקים כג -לב לגבי ארבע תקופות השנה היוצרות שנה של 364 ימים שכול תקופה בה כוללת 13 שבועות או 13 שבתות , ובמגילות נקבע במפורש שמועדו של יום הכיפורים ביום שישי בעשור לחודש, כעולה מהלוחות במגילת מקצת מעשי התורה, מגילת המקדש ומגילת המשמרות, הרי שאין לפסול מסורת עתיקה ומורכבת זו רק משום שמאות שנים לאחר מכן מביאים חכמים נימוקים למה לא יחול יום כיפור או ראש השנה בימים בהם היה עליהם לחול לפי הלוח הכוהני המפורט במגילות מדבר יהודה שחיברו הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם. הויכוחים על עקרון חישוב הלוח הם מהות המחלוקת בין פרושים לצדוקים המתחילים במשפט 'קובלנו עליכם צדוקים', כלומר היטב ידעו הפרושים וגם התלוננו על כך שהצדוקים הלא המה הכוהנים בני צדוק .טענו לתאריכים אחרים לגמרי לגבי העומר וחג השבועות וממילא גם לגבי יום זיכרון תרועה ויום הכיפורים. הפרושים.חכמים המפרשים המאוחרים לכוהני בית צדוק ואנשי בריתם הם שהמציאו חג בשם ראש השנה במועד שלא יחול בו יום זיכרון תרועה המקראי במשנה ראש השנה, והמוציא מחברו עליו הראייה.

      מחק
  2. בשום מקום במקרא לא נאמר שהשנה החלה ב א' בניסן. כתוב שניסן היה החודש הראשון.

    השבמחק