תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה)

ד"ר גלי דינור, מכללת לוינסקי

תבונתה הגורלית של אביגיל (שמ"א כה)

אנטוניו מולינרי, דוד ואביגיל

המקרא מציג בפנינו שורה של נשים מצילות. למשל, בת פרעה, שבחמלתה הצילה את משה (שמ' ב 1- 10) ובכך פתחה את הפתח להופעת המנהיג שיוציא את עם ישראל ממצרים ויובילו במדבר אל הארץ המובטחת, ודבורה שהושיעה את בני ישראל מיד יבין מלך חצור (שופ' ד -ה) [1]. המקרא מציג נשים מצילות נוספות שמאופיינות כחכמות: האשה החכמה מתקוע שגרמה לדוד להתפייס עם בנו אבשלום (שמ"ב יד 1--24) וכך הצילה את דוד ואת בנו, וגם אביגיל טובת השכל, שבדרך פעולתה התגלתה כיוזמת נועזת שהצילה את דוד - המיועד למלוכה - מפני שפיכות דמים [2]. שפיכות דמים היתה עלולה להדיר אותו דוד מכס המלוכה.

  אביגיל מופיעה בחיי דוד בתקופת נדודיו בין מעון לכרמל שבדרום הר חברון קודם שהפך למלך. בתקופה זו חיו דוד ואנשיו מפשיטות על השבטים (שמ"א כז 8- 11; שמ"ב ג 22). דוד מגיע  לביתו של נבל בעלה העשיר של אביגיל ודורש ממנו דמי חסות. אך זה מסרב להעניק לו את מבוקשו. הכותב תולה סירוב זה ברשעותו של נבל: "והאיש קשה ורע מעללים" (שמ”א כה 3). תגובת דוד: "ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את חרבו ויחגרו איש את חרבו ויחגר גם דוד את חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על הכלים" (פס' 13). אל המאבק האלים הזה בין שני הגברים נקלעת אביגיל במטרה לשים קץ לדבר ובכך להציל את בני ביתה. 

   אביגיל מוצגת במצג: "שם אשתו אביגיל והאשה טובת שכל ויפת תאר" (פס' 3). תיאור המצביע על שלמות, שהינו ייחודי במקרא. הצגת שתי התכונות הללו כבר במצג יש בהן כדי לרמוז כי שתי התכונות הללו תבואנה לידי ביטוי בהתרחשות העלילתית. יחד עם זאת, הקדמת חוכמתה ליופייה עשוי לרמוז לקורא כי תכונה זו היא השלטת בהתנהלותה של אביגיל שתבוא לידי ביטוי בעלילה.  הצגת תכונותיהם של נבל ואביגיל - הבעל והאשה - כשני הפכים, עשויה לרמוז על מתח עתידי ביניהם.

הצלחתה של אביגיל נבעה מהבנתה את נפש האדם, והיא הנחתה אותה בשימוש נכון במכלול אמצעי שכנוע: ענווה, חנופה ונימוסים טובים. את מאמצי השכנוע היא מנווטת בין הסכמה והזדהות עם דוד  מצד אחד לבין שלילת דרכו מצד שני. כך בטוב שכלה היא מצליחה לא רק להניא את דוד הפגוע והנמהר מפגיעה בנבל ובמשפחתו, שהיא חלק ממנה, אלא גורמת לו להודות לאל ששלח אותה אליו ובזכותה נושע ממעשה נמהר שהיה בו כדי לפגוע בו ובעתיד שנכון לו מאת האל. אביגיל הצליחה ליצור מהפך זה באמצעות: מעשה (פס' 19-18) ונאום בן שמונה פסוקים (31-24), השזור באמצעים רטוריים. נאומה מורכב משני חלקים, כשחלק הראשון (פס' 24 ב – 28 א) מהווה כר ותשתית לחלק השני  (28ב - 31) [3].   

פעולתה של אביגיל מתחילה לאחר ששמעה את דברי הנער: "כי כלתה הרעה אל אדונינו ועל כל בני ביתו" (פס' 17) מהם הבינה שכלה ונחרצה עם דוד לממש את גזר הדין שקבע - הריגת נבל ובני ביתו (פס' 17-14). היא החליטה על דעת עצמה ומבלי לשתף איש מבני ביתה, לרבות בעלה שהינו המניע לסכסוך, לפתור בעצמה את הקונפליקט בדרכי שלום על מנת למנוע שפיכות דמים [4]. לפיכך, עליה  לנסות למצוא דרך לפייס את דוד הנסער, הפגוע והבטוח בצדקתו. בצעד נועז היא מחליטה למהר ולהיפגש עם לדוד בטרם יממש את זעמו, שתוך שעות עלול להסתיים בטבח וביזה. היא מודעת היטב לכך שהיא עתידה לפגוש אדם זועם ונעלב ובהתאם לכך היא מתכננת את צעדיה בקפידה: "ותמהר אביגיל ותקח מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות וחמש סאים קלי ומאה צמוקים ומאתים דבלים ותשם על החמורים. ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה ולאישה נבל לא הגידה" (פס’ 19-18). אביגיל ממהרת להעמיס על חמוריה מנחה נדיבה, שיש בה כדי לפייס, לפחות ברגע הראשון, את דוד ואנשיו המשוטטים בדרכים והזקוקים למאכל ומשקה מן המשובח. אף שאביגיל מקווה בסתר ליבה שדוד יקבל אותה, היא נוקטת משנה זהירות לאחר שאבחנה בדברי הנער, "כי כלתה הרעה אל אדונינו ועל כל ביתו", את הפזיזות והנמהרות בשיקול דעתו של דוד, שעלולים  להובילו לפגוע בה ובנעריה, המייצגים עבורו את נבל ומשפחתו. לפיכך היא בקשה שנעריה יקדימו אותה. אביגיל מבינה שעליה לבחון  תחילה את תגובת דוד במפגשו הראשון עם משלחת מבית נבל ועל פי תגובתו תחליט על המשך דרכה. התנהגותה  מזכירה את  פעולותיו של יעקב לפני מפגשו עם עשו אחיו (בר' לג1- 2 ). יעקב מכין מנחה לעשו ומכנה אותה ברכה. גם אביגיל כיעקב שולחת את המשלחת עם מנחה בראש. כשם שיעקב קבע שרחל תהיה האחרונה כי חשש שפגיעתו של עשו באהובת נפשו, כך אביגיל פוסעת אחרונה על מנת להגן על עצמה.  

 דוד מבחין באביגיל ומשלחתה ומחליט להציג בפניה את טיעוניו על מנת להוכיח לה את צדקתו ואכפיות הטובה של בעלה כלפיו:"וישב לי רעה תחת טובה" (פס' 21 ב). לבסוף נשבע  דוד שיקיים את החלטתו להכחיד את בית נבל ומציג זאת בלשון בוטה: כה יעשה אלהים  לאיבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לו עד הבקר משתין בקיר" (פס' 22).  רלב"ג אומר: "וכוונת הכתוב לא ישאיר אף אחד מבית נבל" [ 5]. הצגת טיעוניו של דוד בפני אביגיל והצדקת כוונותיו, עשויה ללמד שדוד התרשם ממעשיה של אביגיל  - ההליכה אליו והמנחה הדשנה שהביאה עמה - לכן חשוב היה לו להסביר את פשר כעסו הרב כלפי בעלה. ככל הנראה, הבינה אביגיל  שהצליחה להפתיע את דוד שהשהה את נקמתו  ואינו מתכוון לפגוע בה ובנעריה נכון לרגע זה. יתכן כי אביגיל מצידה הניחה, שבדבריו ניסה דוד להשאיר פתח זעיר להדברות, אף שלא הרפה מאיומו. אביגיל בחדות מחשבתה מבינה שעליה "לתפוס את הרגע" לבל יתפוגג. אף שעדיין לא כלתה הרעה והדרך לכך ארוכה, עליה להמשיך בתכניתה אך בזהירות רבה. "ותמהר ותרד מעל החמור ותפל לאפי דוד על פניה ותשתחו ארץ ותפול על רגליו". קידתה של אביגיל - טרם דבריה - נועדה להפיס את דעתו של דוד, ולהטעים את הרושם שהתקבל עם הבאת המנחה לפיו, שאין לה כל כוונה להמשיך בדרכו של בעלה, אלא שפניה לשלום. יתרה מזאת, בקידתה מראה אביגיל שהיא רואה בדוד אדון ולא אחד "העבדים המתפרצים" כדברי בעלה כלפיו (פס' 10). יש לשים לב לביטוי: "ותפול על רגליו" ולא  ל"רגליו". כבר חז"ל הבחינו בביטוי זה רמז הארוטי למפגש בין דוד לבין אביגיל. במסכת סנהדרין נאמר:"ותפגוש אותם –הוקרו כולם". יש  לזכור, כי בזמן זה שרוי היה דוד רחוק מאשתו מיכל. אביגיל בחכמתה ידעה שיש להפעיל את נשיותה כאשה יפת תואר בפני דוד שהיה ידוע בחולשותיו לנשים. ניתן לומר אפוא, כי פעולותיה ודבריה של אביגיל עד עתה הפתיעו את דוד וגרמו לשיכוך זעמו לפחות במידה מסוימת. כעת לאחר שלב הריכוך, יכולה אביגיל  להובילו להקשיב לדבריה: "ותאמר בי אדני העון ותדבר נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך" (פס' 24). בראש ובראשונה היא פונה אל דוד בלשון "אדני" ואת עצמה היא מציגה בלשון "אמתך" ומוסיפה לשון תחינה: "תדבר נא" וכן מדברת על עצמה בגוף שלישי: "אמתך".  בדבריה ניתן להבחין במבנה כיאסטי [6]:

        תדבר נא אמתך        באזנך                   

                                   X                                                                                             

        ושמע                        את דברי אמתך 

הפועל "שמע", מהווה חלק מנוסחה המקובלת בפנייה לאדם מכובד [7]. לפועל שמע יש גם משמעות משפטית [8] . לשון ומבנה זה, וכן קידתה מעצמים את כניעתה בפני דוד ומשלימים את מטרתה להציג עצמה כאמתו של דוד ואת דוד כאדוניה. בכך יוצרת אביגיל היפוך ביחס של בני משפחתה לדוד. עד כה נבל היה האדון שאליו פונה דוד לקבלת שכרו מאת מעבידו: "תנא נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד" (פס' 10). מעתה, הופך דוד לאדון והיא, נציגת משפחת נבל, הופכת לאמתו.  אביגיל מבינה,  שעל מנת לשכך עוד יותר את זעמו של דוד כלפי נבל,  יש להסיט את זירת העימות מנבל ולהעבירה אליה,  כדי ליצור זירת עימות חדשה שבה יתמודדו שניהם היא  והוא: "ותאמר בי אני אדני העון" (פס' 24). היא לוקחת על עצמה את אשמת הפגיעה בדוד ובנעריו. ומצהירה, כי הסירוב לתת לדוד מענק הוא עוון- פשע שיש להיענש בעבורו. משמע, דרישתו של דוד מוצדקת. בדבריה, מבטלת  למעשה  אביגיל את מחשבתו של דוד לפיה, היא כחלק ממשפחתו של נבל רואים בדוד פושע, הדורש דבר שאינו מגיע לו. כך מערערת אביגיל  - אשת נבל - את גישת משפחת נבל כלפי דוד. בדרך זו מנסה אביגיל לרכוש את אמונו של דוד כלפיה ולצוד את אוזנו.  אביגיל מבינה שעליה להמשיך באותו קו ולגלות אמפתיה כלפי כעסו ותחושותיו של דוד.  היא עושה זאת  באמצעות הכפשתו של נבל: "אל נא ישים אדני את לבו אל איש הבליעל הזה על נבל כי כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו"(פס'  25א). אביגיל מכנה את בעלה: "בן בליעל" ומטעימה את דבריה במדרש שמו.  כמו כן, משתמשת בלשון נופל על לשון: "נבל" "נבלה". באמצעות ביטויים אלה מדגישה עד כמה חמור מעשה נבל. הכפשה זו, הנאמרת מפי אשת נבל - האדם הקרוב ביותר לנבל - יש בה כדי להעצים את נכונות כוונותיה ועמן את צדקת תחושותיו של דוד כלפי נבל. אביגיל משתמשת באמצעי רטורי שבו  הצדקה ולגיטימיות לדבריו של אדם הופכות משמעותיות ביותר כאשר הדברים נאמרים מפי אויבו, המודה בטעותו. דומה הדבר לשאול המצדיק את דוד אויבו (כד 17; כו 21). אביגיל  ממשיכה: "ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני אשר שלחת" (פס' 25ב). בדבריה היא מנסה למקד את כעסו של דוד בה ומסבירה שהמעשה לא היה מכוון, אלא מקרי כיון שלא ראתה את נעריו. לאורך כל דבריה היא שוזרת את המילים "אדון" ו"עבד" כדי להוכיח את יראת הכבוד כלפיו. כנגד נבל שכינה את דוד: "עבד מתפרץ", היא מכנה את דוד: "אדני" ואת נעריו: "נערי אדני". בדרך זו היא מבדלת את עצמה מנבל. עתה, לאחר שגילתה אמפטיה כלפי דוד והפיסה את דעתו, היא נגשת ללב הבעיה - שפיכות הדמים שמתכוון דוד לבצע: "ועתה אדני, חי ה' וחי נפשך אשר מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך ועתה יהיו איביך והמבקשים אל אדני רעה" (פס' 26). 

אביגיל פותחת את דבריה במילה "ועתה", המציינת מעבר מהעבר אל הווה או העתיד [9]. רוצה לומר, מעתה הדברים שונים. היא ממשיכה בשבועה כפולה בה' ובו עצמו, המעצימה את לקיחת אחריות על דבריה מצד אחד,  ומצד שני משבחת ומודה לאל שמנע ממנו שפיכות דמים. בדבריה משתמשת אביגיל בלשון עבר: "מנעך ה'" ובדרך זו קובעת שדוד כבר ויתר על שפיכות הדמים בהכוונת האל, אף שדוד לא אמר דבר על כך.  משמע, הוויתור הוא הכוונה אלוהית שלא ניתן לשנותה או לפעול כנגדה.  זאת ועוד, שילובו של האל בעימות, נועד להראות לדוד שהרצח שהוא מתכנן אינו רק חטא  שבין אדם לחברו אלא גם חטא כלפי האל.   עד כה הציגה אביגיל הזדהות עם כאבו ועלבונו וקבעה שהאל מנע ממנו להורגו. אך על מנת שדוד יחדל  מכוונתו לרצוח את נבל, יש לספק את תחושת הנקמה המקננת בדוד כלפי נבל. לכן בדבריה מבטיחה לו שה' ינקום בו: "ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל אדני רעה" (פס' 26). יתכן שבדבריה אלה רומזת לשאול הרודף אחריו. ברמיזה זו מחמיאה לדוד שנמנע מלפגוע בשאול  הרודף אותו (שמ"א כד) והשאיר את נקמת אויביו לאל. המסקנה, עתה דוד צריך לנהוג באותה דרך. 

  בשלב זה מפסיקה אביגיל את דבריה, ומגישה לדוד ולנעריו את המנחה: "עתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני" (פס' 27). ההחלטה להעניק ברגע זה את המנחה  מחושבת היטב. לאחר שאביגיל השמיעה את טיעונה המרכזי, היא מבינה שיש לאפשר לדוד להפנים את דבריה תוך עיכול מנחתה הדשנה. למעשה, אביגיל  מעניקה לדוד את מה שנבל סירב לתת לו: שכר (המנחה), הכרת בעוון כלפיו וגם בקשת מחילה. לפיכך הרצון או הצורך הנפשי של דוד לנקום באיש איבד עתה במידה רבה את משמעותו ואינו כדאי, כיון שהדבר עלול רק לפגוע בו. 

לאחר הגשת המנחה ממהרת אביגיל לבקש שוב את סליחתו: "שא ׂנא לפשע אמתך" (פס' 28א). היגד זה סוגר את החלק הראשון של נאומה, שכל כולו מתרכז בהיבט האישי: ראשיתו בהפללת עצמה והמשכו בריצויו של דוד. חלק זה של הנאום, הפותח בביטוי: "בי אדני" ומסתיים במילה "אמתך" יוצר מסגרת פואטית, המעצימה את ההיפוך ביחסה של אביגיל לדוד לעומת יחסו של  נבל ומדגישה את מסריו של הנאום: הצדק עם דוד,  בקשת סליחה מדוד, הצעה להימנע משפיכות דמים ולהשאיר את נקמת אויביו בידי האל. 

  בחלקו השני של הנאום (פס' 28ב -31) ממשיכה אביגיל ברעיונות שהופיעו בחלק הראשון, אך בחלק זה היא מציגה אותם מההיבט הלאומי. היא  מתרכזת בעתיד שייעד האל לדוד כמלך ישראל. כדי  להדגיש בפניו, ששכרו, הנקמה בנבל, יצא בהפסדו - אובדן המלוכה. היא מביעה את אמונתה שהאל יגשים את הבטחתו להמליך אותו: "כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם ורעה לא תמצא בך מימיך" (פס' 28ב). את השושלת העתידית של דוד היא מכנה "בית נאמן". רוצה לומר, שבניגוד לשאול ששושלתו תסתיים עם מותו, דוד יזכה לשושלת ארוכה. הפן הלאומי בדבריה של  אביגיל עולה מהביטוי "מלחמות ה'", שמשמעותן מלחמות עם אויבי העם. אך גם בנקודה זו הדנה בנקמה לא שוכחת אביגיל לשלב את הפן אישי: "ורעה לא תמצא בך מימיך". מטרת הצגת  מלוכתו העתידית של דוד היא לומר, כי מעתה אינך רק לנפשך. מעתה, מי שמיועד למלוכה הוא דמות ממלכתית ועליו לנהוג בדרך ממלכתית ראויה, ולהניח למאוויים האישים, המתנגשים בצרכים הלאומיים. בדבריה, ניתן לראות כיצד מלהטטת אביגיל בין חנופה מצד אחד, כשהיא פונה לאגו של דוד ומציגה אותו כמלך עתידי שילחם את מלחמות ה', לבין  תוכחה מעודנת מצד שני, כשמזכירה לו שכמלך עליו לנהוג בדרך מוסרית הנדרשת ממלך. אסור לו לקחת את החוק לידיו ולשפוך את דמו של אויבו האישי. עליו להניח לאל לנקום את נקמתו: "ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע" (פס' 29). היא משתמשת בשם הכולל "אדם" ולא מציינת את שם בעלה או את שם שאול. זאת על מנת להציג בפניו  את הגנת האל שהוא זוכה לה כבר עתה כמלך עתידי. את גורל דוד היא מתארת באמצעות הביטוי "צרורה בצרור החיים". לעומת זאת את נפש אויביו היא מתארת באמצעות הביטוי "כף הקלע" (מקלע ממנו נזרקות האבנים). בדרך זו מראה אביגיל את הניגוד בין גורלו המתבטא ב"חיים" לבין גורל אויביו שידונו למוות. בכך מטעימה ביתר שאת את ההגנה שפורס עליו האל, ועמה את המסקנה המתבקשת, חוסר הטעם בנקמה שדוד מתכוון לבצע באויביו. לפיכך עליו להשאיר את הנקמה לאל.

את נאומה מסיימת אביגיל בנימה מפורשת וסמכותית: "והיה כי יעשה ה' לאדני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל” (פס' 31).  אביגיל נוקטת בלשון ברורה באומרה שדוד עתיד להיות נגיד על ישראל. ייעוד שאמור למנוע ממנו לפעול כפי שחשב לפעול כלפי נבל: "ולא תהיה לך זאת לפוקה ומכשול לב". "פוקה" - לשון פיק ברכים (נחום ב 11) שעניינו חיל ורעדה. ובלשון חז"ל  מצאנו פקפוק והוא כמו נדנוד וערעור. כלומר שלא יהיה מקום לומר שמלכותך נתיסדה בשפיכות דמים" [10]. "למכשול לב" הכוונה לצער של אדם על מעשיו. במילה "זאת" היא כמובן מתייחסת במרומז לכוונתו לשפוך את דמו של נבל. נראה כי בדבריה: "ולא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לב", מציגה אביגיל את תכלית נאומה לדוד. שפיכות דמים  עלולה להיות לו לרועץ ולפגוע בסיכוייו להפוך למלך כפי שהועיד לו האל. גישה ישירה זו מצביעה על שינוי בנימת דיבורה של אביגיל. בחלקו הראשון של הנאום דיברה בלשון מתגוננת, לשון תחינה והתרפסות, עתה היא מדברת בסמכותיות ובבטחון. דבר מלמד  שאביגיל הבינה, שהצליחה לערער  את כוונתו של דוד לפגוע בנבל. 

  בחינת  שלבי הנאום מלמדים  על טלטלה רגשית שעברה אביגיל עצמה. בתחילה חרדה, ובהמשך העזה וביטחון עצמי. את נאומה מסיימת בנימה חיובית - בברכה שהאל יטיב עמו: "והטיב ה' לאדני". ומסיימת  "וזכרת את אמתך". משמע,  מבקשת שכשדוד ימלוך יזכור אותה לטובה. יתכן לראות  בדבריה אלה  מחשבה עתידית של אשה נצלנית  שכל רצונה שבבוא הזמן יקח אותה דוד לאישה, כפי שעולה מסיום הסיפור. מצד שני, דומה כי עד עתה ראינו שכל מאווייה של אביגיל במפגשה זה היה להציל את בני ביתה מפגיעת דוד. לכן יתכן לראות בביטוי זה החותם את דבריה, חנופה שכל כוונתו לומר, ברור שאתה עתיד למלוך על ישראל ולכן מבקשת שאז תזכור אותי, אמתך לטובה. 

תגובת דוד מלמדת שאביגיל הצליחה במשימתה אף למעלה מהמצופה. לא רק שדוד השתכנע לחזור בו מכוונתו לפגוע בנבל ובבני ביתו, אלא שהוא מודה שזו היתה מחשבה מוטעית. המהפך שחל בדוד בין ראשית הפגישה עם אביגיל לבין סופה, מתעצם על רקע השימוש בדברים דומים שאומר דוד בראשית המפגש ובאחריתו [11]. בראשית דבריו הוא השתמש בשבועה באל על נקמה בנבל, ובסיום המפגש הוא מברך את אביגיל בשם האל שמנעה זאת ממנו:

"כה יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לו עד הבקר משתין בקיר (פס' 22).

"ברוך ה' אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי. וברוך טעמך וברוכה את אשר כילתני היום מבוא בדמים והושע ידי לי. אולם חי ה'.. כי אם נותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר" (פס' 32-34). 

 דברי דוד הפותחים בשבועה: "כה יעשה אלהים" (פס' 22) ומסתיימים בשבועה: "חי ה' (פס' 34), יוצרים מסגרת המעניקה אמינות לדברים הנאמרים [12]. דוד אינו מסתפק רק בברכת האל אלא מברך אותה בברכה כפולה: "ברוך טעמך וברוכה את", מה שמעיד על הערכתו והתפעלותו מהאשה העומדת לפניו, שהצליחה להניאו מהחלטתו הנמהרת והנחרצת קודם פגישתו עמה. הדבר מתעצם בסיום המפגש כשדוד לוקח מידה את המנחה ואומר: "עלי לביתך, ראי שמעתי בקולך ואשא פניך" (פס' 35).  דוד הגבר הנועז המפקד על רבבות אנשים ומי שמיועד להפוך למלך על ישראל  פונה  לאשה ואומר לה באופן חד משמעי: "שמעתי בקולך". דומני, כי דוד הבין היטב שלפניו ניצבת אשה "טובת שכל", שבחוכמתה הצילה את דוד מעצמו וסללה בפניו את הדרך למלוכה. 

מדרש שמה של אביגיל, המורכב משתי מילים: 'אב' ו'גיל', מגזרת 'גאל', פירושו 'האל גואל' [13], מחזק את רעיון היסוד של הסיפור ואת מטרת שליחותה: לשכנע את דוד שלא ליטול את החוק לידיו ולהשאירו בידי האל, שיגאל אותו ויעניש את אויביו (פס' 29).

חוכמתה של אביגיל כאמור, אינה מתבטאת רק בנאומה הבנוי לתלפיות, אלא גם במעשיה המאופיינים באמצעות הפועל "מהר". פועל זה מופיע בשלבים גורליים של הסיפור. ראשיתו בתיאור  יוזמתה העצמאית של אביגיל - מהירות הכנת המנחה (פס' 18). אביגיל מבינה שלזמן משמעות גורלית. עליה לפגוש בדוד לפני שיהיה מאוחר. פועל זה מופיע גם ברגע הראשון בו ראתה את דוד: "ותרא אביגיל את דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפל לאפי דוד ותשתחו ארץ" (פס' 23).

בטרם נשאה את נאומה היא ממהרת להשתחוות לפני דוד כדי להוכיח לו, כבר מהרגע הראשון, שהיא רואה בו אדון ולא עבד ובכך מוכיחה לו את השינוי ביחס משפחת נבל כלפיו. הפועל "מהר" מופיע גם בדברי דוד המתייחס למעשיה: "לולי מהרת ותבא לקראתי כי אם נותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר" (פס' 34). דבריו של דוד ממחישים באופן מובהק עד כמה גורלי ממד הזמן. הפועל "מהר" מופיע גם כשהיא ממהרת להיענות להצעת הנישואין (פס' 42). אחד הלקחים שלמדה אביגיל ממפגשה עם דוד הוא את גורליות הזמן. אביגיל ממהרת לגבות את שכרה והופכת לאשתו בטרם יתחרט. 

ניתן אפוא לומר, כי אביגיל מתגלה לא רק במחשבה נבונה אלא גם כמהירת מחשבה. בלעדי תכונה זו, לנאומה המבריק לא היתה כל משמעות, שכן יכולה היתה לאחר את המועד ולהגיע אל דוד לאחר שהיה ממש את נקמתו.

אביגיל הופכת להיות בסופו של דבר אחת מנשותיו של דוד, טרם המלכתו. העימות בין דוד לבין נבל  מציג את דוד כאדם יצרי מאד, פזיז. תכונות אלה מלמדות, כי בתקופה זו דוד עדין אינו בשל להנהגה. נראה, כי מפגשו עם אביגיל מעדן אותו. אביגיל מלמדת אותו את חכמת האיפוק וחשיבה רציונאלית כיאה לאדם בכלל ולמנהיג בפרט.

לסיכום, אביגיל האשה החכמה בנתה נאום, שתכליתו להניא את דוד ממעשה דמים. לולא חכמתה יתכן ששושלת בית דוד לא היתה קמה.

הערות

• • [1] ראו  הרחבה  אצל א' סימון (2002), אביגיל מונעת את דויד  מבוא דמים – אלימות פוליטית במקרא", בתוך: בקש שלום ורדפהו, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 185-196. 

• • [2] דוד נחשב לאיש דמים כפי שעולה מסיפור דוד ובת שבע (שמ"ב יא) וראו גם דברי נתן בשמ"ב יב 9. אך הדבר התרחש כשהיה כבר מלך. לא בטרם עלייתו למלוכה, שיתכן שבמצב זה היתה נמנעת ממנו המלוכה.

• • [3] אני מקבלת את חלוקתה של ח' בן איון ( 2005). נשות דוד, תל-אביב: ידיעות אחרונות, 94. לעומת דעתם של McCarter, P. K. (1980). I Samuel A.B., New-York, 398- 401

         ו-נ' קלאוס (1990). "נאום אביגיל", בתוך: עיונים בסיפור המקראי, תל-אביב, 69.

• • [4] סימון, שם, 205.

• • [5] סימון מציין שלפנינו אפיון פיסיולוגי של גברים, שם, 207.

• • [6] בן איון, שם, 95. 

• • [7] הופמן, י' (1977). לשימושן של נוסחאות פתיחה, תרביץ מו, 157- 159.

• • [8]  דינור ג' (2008). עיצוב המשא ומתן בפרשת מזבח שנים וחצי השבטים (יהושע כב 9-34), בית מקרא נג, ירושלים, 115, הערה 100.

• • [9] שמ' יט 5, ראו: Assen, Fokkelman, J.F. (1981). Narrative and Poetry in the Books 0f Samuel Vol I: Kung David, 501; קלאוס, 1990, 67.

• • [10] י' קיל (1981). ספר שמואל א' , ירושלים: מוסד הרב קוק, ר ס.

• • [11]  על המהפך שהתרחש במחשבת אחד הצדדים בדיאלוג, ראו, דינור, שם,  162- 171. 

• • [12] על השימוש בלשון שבועה כמסגרת לדברים, ראו דינור, שם, 113.

• • [13]  בן איון, 93.

.