יום ראשון, 18 בספטמבר 2016

ד״ר איריס יניב - רב חילונית-הומניסטית - על מקרא ויהדות

ד״ר לאה מזור מראיינת את הרב ד״ר איריס יניב
הרב ד״ר איריס יניב
הרב ד״ר איריס יניב, את משלבת חינוך עם יהדות בכלל ומקרא בפרט. את מתבטאת במסגרות אקדמיות (הוראה, מחקרים וקונגרסים), אך בעיקר פונה אל הקהל הרחב דרך תכניות הרדיו שלך, הטלוויזיה, האינטרנט, פסטיבלי היהדות, הרצאות בנושאים מגוונים, ויש לציין במיוחד את פעילותך כרבה. 
את הראיון הזה אתך הייתי רוצה להקדיש לדעותיך בסוגיות ערכיות שנוגעות ליהדות וחברה. 

א. התואר שלך הוא ״הרב ד״ר איריס יניב״. רב או רבה? איזו רבה את ומה משך אותך לתחום הרבנות? 
אני רב חילונית-הומניסטית. הוסמכתי לרבנות ב- 2010 ע"י מכון "תמורה" בירושלים לאחר לימודים של ארבע שנים, כולל סטאז'. ללימודי הרבנות התקבלתי כשהיה לי כבר תואר שני במקרא ותואר שני בחינוך, ובמקביל ללימודי הרבנות סיימתי את הדוקטורט שלי, שעסק בהוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי העל יסודי. במסגרת לימודי הרבנות למדנו טקסטים מארון הספרים היהודי, על גלגולם של חגים ומועדים בלוח השנה, על גלגולם של טקסי חיים יהודיים, כיצד לערוך טקסים וכיצד להנהיג קהילות  - זאת בהתאמה לתפקידים השונים של רבנים. כמו כן, היו לנו הרבה שיחות ודיונים על תפיסות אלוהות שונות ועל חילוניות. 
הרבה פעמים שואלים אותי על התואר "הרב". נהגתי להתבדח ולומר שלא נריב אם תקראו לי רבה, אבל נריב אם תקראו לי רבנית... אבל גם זה, מסתבר, כבר לא מדויק. אסביר: כיום קיימות נשים שהוסמכו לרבנות בכל ארבעת הזרמים היהודיים המרכזיים: בזרמים הדתיים – האורתודוקסי, הקונסרבטיבי והרפורמי, וכן בזרם החילוני, אליו אני שייכת. מדובר על נשים גדולות בתורה, שלמדו והוסמכו לרבנות. למרות שהתופעה קיימת בכל הזרמים, כאמור, האקדמיה ללשון העברית לא החליטה על מינוח לאישה שהוסמכה לרבנות.  כמובן שיש כאן הימנעות מכוונת מבחינה פוליטית, שהרי קביעתה של מילה מכירה בכך שהתופעה קיימת... כך או כך, יוצא שכל אישה שהוסמכה לרבנות מחליטה כיצד היא רוצה שיכנו אותה. אני מכירה מוסמכות לרבנות שקוראות לעצמן הרב, רבה וגם רבנית (ולא במובן של אשת הרב). 
אני מעדיפה את התואר "הרב" כיוון שזהו התואר היהודי המסורתי, ואני רואה את עצמי כממשיכת המורשת והתרבות היהודית, ובשום אופן לא כמי שיוצאת נגדה. חוץ מזה, המקצב של "הרב ד"ר איריס יניב" נשמע באוזניי טוב יותר מאשר "הרבה ד"ר איריס יניב", אבל אם למישהו חשוב שאקרא לעצמי רבה, ולא רב (היה לי טקס חתונה שבו זה היה חשוב לזוג) – אין לי בעיה. 
לו היית שואלת אותי לפני 15 שנים האם אני חושבת שאהיה רב – סביר להניח שהייתי פורצת בצחוק גדול. הגעתי ללימודי הרבנות, כמו הרבה דברים טובים בחיים, במקרה. ארבע השני שלמדתי לרבנות היו מלוות בהרבה ספקות ושאלות, וכמה פעמים חשבתי להפסיק את הלימודים. גם לי התואר הזה נראה מוזר בהתחלה. אבל עברתי תהליך פנימי מעמיק, קראתי ולמדתי הרבה, ובסופו של דבר חשתי שלמה וגאה לקבל ולשאת את התואר "רב".  

ב. האם את עורכת טקסי נישואין? אם כן, של מי? 
אני בהחלט עורכת טקסי נישואין – בשמחה ובהתרגשות. הזוגות שפונים אלי הם זוגות שאינם רוצים או אינם יכולים להתחתן דרך הרבנות. יש שאינם רוצים מבחינה אידיאולוגית (בעיניי, הם צודקים. המונופול של הרבנות על נישואים במדינת ישראל הוא שערורייה, הפוגעת בתרבות היהודית) והם מחפשים טקס יהודי משמעותי, שתואם את השקפת עולמם החילונית, הריבונית והשוויונית. יש שאינם יכולים להתחתן דרך הרבנות – אם בגלל שאחד מהם אינו יהודי עפ"י ההלכה ואם בגלל שמדובר בבני זוג מאותו המין. בכל מקרה, אני תמיד גאה ושמחה לערוך טקסי נישואין.
הרב ד"ר איריס יניב עורכת חתונה יהודית חילונית ושוויונית
(התצלום באישור המצולמים)
ג. מה יחס המקרא והתרבות היהודית להומוסקסואליות ומהו לדעתך היחס הראוי אליה בחברה הישראלית בת זמננו? 
התורה, כידוע, אוסרת משכב זכר. האיסור מופיע פעמיים: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח 22) ו"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ' 13). סיפור סדום ועמורה ומקבילו – סיפור פילגש בגבעה - מדגימים אף הם את היחס השלילי של המקרא למשכב זכר (למרות שבשני הסיפורים מדובר על אונס, ולא על הומוסקסואליות, וההבחנה הזו חשובה כאשר מלמדים את הסיפורים בבית הספר העל יסודי).
אבל, יש להדגיש שאיני רואה בחוקי התורה מקור סמכות, כך שהעובדה שהתורה אוסרת משכב זכר אינה, מבחינתי, סיבה להתייחס להומוסקסואליות כחטא. התורה, כידוע, מצווה על חוקים רבים נוספים, שלשמחתנו אבד עליהם הכלח – חוק החרם, החוק המתיר לאב למכור את בתו לאמה, חוק האונס, ועוד רבים. 
יחד עם זאת, אם נתבונן היטב בשני הפסוקים נשים לב שמודגש בהם שאין לשכב עם זכר "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה". מה פירוש? אנשי ונשות הלכה מודרניים, המנסים להתאים את מצוות התורה לזמננו, נוהגים לפרש שאין כאן איסור גורף על יחסים הומוסקסואליים, אלא על זכר השוכב עם זכר כמו שזכר שוכב עם אישה, כלומר: על ידי חדירה. מכאן הם מסיקים, שיכולים להתקיים יחסים הומוסקסואלים בין שני גברים, אך ללא חדירה. 
המציאות היא שיש כיום עיסוק בנושא ההומוסקסואליות גם במגזר הדתי – תערוכות אמנות, סרטים, סדרות טלוויזיה, ארגונים של הומוסקסואלים ולסביות דתיים, ואנשים ונשים דתיים מהקהילה ש"יצאו מן הארון" ומחזיקים בשתי הזהויות, למרות המורכבות. 

ד. האם את סבורה שיש קשר בין המין הדקדוקי של השמות ״זיכרון״ (לשון זכר) ו״נשיה״ (לשון נקבה) לבין עמדות מגדריות?  
אני בהחלט סבורה שיש קשר. השפה העברית, לצערי, משקפת חברה פטריארכלית ושוביניסטית, בהתאם לזמנים שבה היא נוצרה. במקרא, וגם היום, הזיכרון עובר דרך הזכר – הנחלה והשם (גם כיום ברירת המחדל במשרד הפנים במדינת ישראל היא שאישה נשואה מקבלת את שם משפחתו של בעלה, מונח מעליב לכשעצמו, והילדים את שם המשפחה של האב). האישה, לעומת זאת, נשכחת. במקרא מציינים את לידתן או מותן של נשים, בדרך כלל, רק אם נתון זה תורם להבנת הסיפור (יוצאת דופן: דבורה מינקת רבקה). לעתים שמות האמהות כלל לא מוזכרים (שם אמו של שמשון, למשל). 

ה. אבישג השונמית מתוארת במקרא כיפה בבנות ישראל. משונם הרחוקה הביאוה עבדיו המסורים של דוד המלך, כדי לפתור את בעיית הקור ממנה הוא סבל לעת זקנתו. אחרי מותו של דוד ביקש בנו, אדוניה בן חגית, לשאתה לאשה, מה שגרם להוצאתו המידית להורג על ידי שלמה. מה הרגישה אבישג כשהובאה לארמונו של המלך הזקן הרועד מקור? האם היא נמשכה לנסיך הצעיר ויפה התואר שחשק בה? מה היא חשבה כשנקלעה לפוליטיקה הסוערת של חצר המלך ולמאבקי השלטון בה? אין לדעת! המקרא אינו נותן לה קול, בחזקת “תהיי יפה ותשתקי”. האם היו נשים יפות שלא שתקו? 
אני לא יודעת מה חשה אבישג, "הסדין החשמלי" של דוד, כי המקרא אינו רומז לכך. אבישג היא אישה, דמות משנית, אמצעי, ובתור שכזו היא אינה מעניינת את המחבר המקראי. אני לא בטוחה שאדוניה חשק בה. אני חושבת שהוא ראה בה, כמו אביו, אמצעי, ותו לא (במקרה שלו: אמצעי לתפוס את השלטון, שהרי אבישג הייתה, ככל הנראה, בחדר בזמן הקנוניה של דוד ובת שבע והייתה יכולה להעיד על מה שהתרחש שם, לטובת אדוניה). 
יש במקרא נשים יפות שלא שתקו – רחל, אביגיל, אסתר. כל אחת מהן, בדרכה שלה, אמרה את שהיה לה לומר, לעתים תוך ניצול יופיין (אביגיל ואסתר). 

ו. מן המפורסמות הוא שאנשים משתמשים במיניות שלהם לא רק לצרכי רביה. הם משתמשים בה לתקשורת חברתית ובינאישית, להבעת רגשות, להשגת יתרונות כלכליים וחברתיים ועוד. השימוש בה עלול לפצוע את הזולת ואפילו להביא עליו את קיצו. האם היית אומרת לאור זאת, שהמיניות עשויה או עלולה לשמש גם ככלי נשק?
מיניות ויופי שמשו מאז ומתמיד, וגם כיום, ככלי להשגת מטרות שונות. במקרא מופיעות נשים חכמות, שידעו להשתמש במיניותן ויופיין להשגת מטרותיהן: תמר כלתו של יהודה, אביגיל, אסתר, דלילה ועוד. בעיניי, נשים אלה שיחקו עפ"י כללי המשחק הפטריארכלי, והוציאו מהם את המקסימום. בבחינת: אם בעולם זה אני מוערכת רק עפ"י חיצוניותי ומיניותי – מוטב שאשתמש בהם כדי להשיג את מה שאני רוצה. זהו כוח שנובע מעמדה מוחלשת. באין לנשים דרכים אחרות להשיג את רצונן, או כשהן מחפשות דרכים קצרות ומהירות – הן פונות לכלי הנשק הללו, העתיקים והיעילים. 

ז. אברהם, אבי האומה, נתן את אשתו היפה לפרעה מלך מצרים (!). התורה מספרת: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל־שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה־נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁהיְפַת־מַרְאֶה אָתְּ, וְהָיָה כִּי־יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ. אִמְרִי־נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (בראשית יב, יב-יג)  האם את סבורה שאבותינו אהבו את נשותיהם? 
אין לי מושג אם אברהם אהב את שרה, כי זה לא כתוב. בסיפור הזה, וגם בגרסתו האחרת בבראשית כ', קשה לי לראות בהתנהגותו של אברהם ביטוי לאהבה. כתוב בפירוש שהוא דאג לעצמו: לְמַעַן יִיטַב־לִי בַעֲבוּרֵךְ. יחד עם זאת, ניתן לראות ביחסי אברם ושרי בבראשית ט"ז ביטוי עקיף של אהבת אברם לשרי. פרשנים מסורתיים כבר עמדו על כך, שכתוב שאברם אמנם שמע לקול שרי (וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי – פס' 2), אך אינו פועל, אלא מחכה ששרי תיתן לו את הגר. על כך אומר רמב"ן ברגישות רבה: "לא אמר הכתוב 'ויעש כן', אבל אמר כי שמע לקול שרי. ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים, לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה, שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים". 
כתוב בפירוש שיצחק אהב את רבקה, אך לא כתוב שרבקה אהבה את יצחק, וכולנו יודעים מה היה סופה של מערכת היחסים הזו (רבקה מרמה את בעלה העיוור והזקן למען אחד מבניה וכנגד השני). 
גם על יעקב כתוב שאהב את רחל (ולא אהב את לאה), אך לא כתוב אם רחל אהבה אותו. בעימות ביניהם בפרק ל' (פס' 1- 3) לא ניכרת אהבה – לא באופן שבו רחל פונה אל יעקב ולא באופן שבו יעקב פונה אליה, בעיקר בהשוואה לשיחה הדומה-שונה בין אלקנה לחנה בשמואל א' א'. 
לסיכום: התנ"ך לא מאמין באהבה (וגם לא ביופי). בכל פעם שכתוב שאדם (גבר או אישה) אוהבים (לאו דווקא בני זוג – בן, חבר. ראו אהבת יצחק ורבקה לעשו ויעקב, אהבת יהונתן לדוד)  - זה נגמר בקטסטרופה. וכך גם לגבי היפות והיפים בתנ"ך. אהבה ויופי חולפים מן העולם במהירות, לתפיסת המקרא ("שקר החן והבל היופי"), ולכן אל ישים אדם את יהבו עליהם. 

ח. בחתונות יהודיות דתיות מכריז החתן: אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי, שזו מובאה מהמזמור המפורסם עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל. בהמשכו של המזמור מקלל הדובר את בבל ומביע את המשאלה המצמררת: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת־עֹלָלַיִךְ אֶל־הַסָּלַע (תהלים קלז). מה היית משיבה למורה שהיה מתלבט אם ללמד את המזמור הזה בבית הספר?
הייתי משיבה: למדו את הטקסט. אני בעד הוראה של כל טקסט שנוי במחלוקת, שעשוי לעורר מחשבה ודיון ולהעלות שאלות. בעיניי, זה אחד הקריטריונים להוראה טובה בכלל, והוראת מקרא טובה בפרט – פיתוח חשיבה ביקורתית. לא רק שאיני חוששת מטקסטים כאלה – אני מברכת עליהם. אל לנו להציג את המקרא בפני התלמידים כספר שהוא תמיד מופת מוסרי. עלינו להשתמש במקרא כטקסט שמאפשר לנו, המורים, להעלות סוגיות ערכיות לדיון. זו אחת הדרכים להשאיר את התנ"ך רלוונטי ונוגע לחיינו. 

ט.  מהו הפסוק היקר במיוחד ללבך?
קשה לי לקבוע פסוק אחד. אני מאוהבת בתנ"ך. אבל כיוון שעסקנו לא מעט בסוגיית המגדר, אבחר את הפסוק "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ,  זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם" (בראשית א' 27). אני מלמדת תנ"ך כ- 30 שנה ובכל פעם אני עושה את התרגיל הבא. אני שואלת אנשים: בכמה זמן נברא העולם? כולם עונים: בשישה ימים. אני שואלת: איך נבראה האישה? כולם אומרים: מהצלע של הגבר. נסו ותראו... מה זה אומר לנו? שלמרות שאנשים רואים בפרק א' את סיפור הבריאה, לגבי בריאת האישה הם נסמכים על הסיפור של פרק ב', המציג גרסה לא שוויונית של בריאת הגבר והאישה, ושוכחים את הפסוק הנפלא והשוויוני מפרק א'. זו דוגמה טובה לאופן בו התנ"ך מעצב עד היום את תודעתנו, לטוב ולרע, ואת האופן בו משתמשת החברה בתנ"ך כדי ליצור נרטיב מסוים, למרות שבתנ"ך יש נרטיבים שונים כמעט על כל נושא ועניין. 

י.   יש לך תחביבים? מהן תוכניותיך לעתיד? 
כמובן שיש לי תחביבים. אחד מהם הוא טיולים בארץ ובעולם. אבל מבחינת תכניות לעתיד הייתי אומרת – להמשיך ללמד, להגיע לכמה שיותר אנשים ולעזור להם להתקרב לארון הספרים היהודי (מהתנ"ך ועד ימינו). בעיניי, ארון הספרים היהודי מהווה ייצוג של חכמה תרבותית, העוסקת בסוגיות מגוונות שאנו נתקלים בהן בחיינו. מטרתי היא להנגיש חכמה זו ולהפוך אותה למקור ללמידה/שינוי/התפתחות/פתרון בעיות/שאילת שאלות. אני שואפת לעזור לאנשים להתגבר על המחסום של ראיית היהדות רק כדת ולהצליח להתחבר למורשת ולתרבות בדרך אחרת – בדרך שתיצור זיקה עמוקה בין האנשים לטקסטים, ובינינו, בני האדם. אני רוצה ליצור דיאלוג ואינטראקציה בלי רגשי אשמה ובלי רגשי נחיתות, כי התרבות היהודית כאן, והיא של כולנו. כשנוצר הקשר הזה – אני מתמלאת תחושת הנאה וסיפוק, כי בעיניי זו שליחות. מהתהליך הזה גם אני לומדת ומשתנה כל הזמן.

2 comments:

  1. נפלא איריס! זה גם מעניין וגם חשוב למי שנתקל בעניין לראשונה. לדעתי ממש נחמד וחשוב להבליט את נושא חוקי המקרא שאבד עליהם הכלח כי בשיח הציבורי שלנו רווחת דעה אחרת כידוע.. אז בשביל הפרופורציות, זה נחמד. אהבתי גם את היחס לשם התואר - כך ראוי לדעתי - זה לא הכי חשוב, ואם כבר - אז כבוד למסורת והשם רב פועל נהדר לשני המינים. בהצלחה!

    השבמחק