באר מים רבים - וינייטה לכי תבוא

יצחק מאיר, הוגה דעות ומשורר

יצירת סבינה סעד

משא צוואת הפרידה של משה רבנו מעל עמו הולך אל הימים הבאים בהם יחדלו מלחמות כיבוש הארץ המובטחת, לא יאיימו עוד שרידי תרבות עבודת הכוכבים והמזלות על המאמינים בלב שלם באלוהי אבהותם, וישראל יגיעו אל המנוחה ואל נחלת השלום , יעבדו את אדמתם וייראו ברכה. אין נימה של אוטופיה בדברים. ארץ ישראל אינה 'שום מקום' מדומיין, והעם איננו זקוק לחלום כדי להמציא לו פתרון. ארץ ישראל היא מנגד. גם המלחמה היא מנגד. גם העם אשר יצא את ארבע מאות שנות הגלות והעינויים בחצות ליל הפדות והלך ארבעים שנה במדבר כדי להגיע אל מחוז החפץ המחכה במציאות, נושא כבר את מולדתו על שכמו. הוא נכון להיאבק עליה אבל הוא אינו יודע עוד להיות נכון לשלום שיבוא. הוא לא חווה אותו מעולם. אבל הוא יבא.  "וְהָיָה כִּי-תָבוֹא", אומר לו משה בצוואת הפרידה, ותסקל את אדמות טרשיה, ותחרוש, ותזרע - תחיה בעמלך את השלום, והארץ תיענה ותיתן לך פריה. או אז "וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם", ותניח את הטנא ופרי האדמה שבו כאות תודה על הטוב אשר זכית בו עם בואך לארץ ותאמר,  "....וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים,כ"ו, א'-י'). 

לאותו מעמד הבאת הביכורים מועיד משה טקסט הנותן ביטוי לאמונתו כי אסור לו לעם שהגיע אל המנוחה ואל הנחלה לאבד את הסנטימנט ההיסטורי. הרווחה יודעת לדכא את הסנטימנט הזה. הרווחה דוחסת את החיים לתוך הווה המתערסל בתוך עצמו ואינו נוטה לשאול לא 'מאין באת' ולא 'לאן אתה הולך'. הוא אומר בטוב לו " שַׂמְּחֵנוּ... ", אבל שוכח לומר  "...כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" (תהלים צ', ט"ו), כי הרווחה מעוורת אותו מראות את שנות הרעה שקדמו לטובה. משה כותב להם לדורות הרווחה את טקסט ההכרה בדברי הימים, את אמנת הנוכחות שלהם, תובע לזכור את הגנות שהייתה בעידן השבח שאינו נצחי. "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ  אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב.  וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה.  וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ, וְאֶת עֲמָלֵנו, וְאֶת לַחֲצֵנוּ.  וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים.  וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ" (שם,ה'-ט'). לא מפני המוסכמה הנדושה כי מי שאין לו עבר גם עתיד לא יהיה לו אומר משה את הדברים, אלא בשל החשש מפני הווה התולש עצמו מן העבר ואינו יורד לסוף ההכרה בשבריריותה של הטובה ומדמה לנפשו כי כך ירדה לה מן השמים, כי לא באה בגין מאבק גיבורים בכוחות חוסמי ברכה ומקדמי קללה, כי לא היה אלוהים בנמצא לא בהכרעת הרעה האורבת ולא בהבטחת צמיחתה של התקווה. זה היה החשש שאינו תם לעולם - הווה שאין לו עבר, מכחיש את עצמו לתוך עתיד שלא יהיה לו הווה.

 הטקסט של ההודיה וההודאה הוא  תמציתה של ההיסטוריה שהביאה את עם פליטי החרב למקדש הברכה בציון הגאולה. הוא פשוט. פרוזה שירית מובנת לכל נפש. לכל ואורכו, לבד מפסוק הפתיחה של מגילת הביכורים הזאת. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב".  מי הוא  "אֲרַמִּי", מי "אֹבֵד", מי הוא "אָבִי"? איש מן הפרשנים בכל דורות הפרשנות לא היה בצל משה הנושא את משא צוואת הפרידה, לשאול אותו למה ולמי כיוונו דבריו, ולא נותרה לפרשנים ברירה אלא לפתור על פי מה שמתפרש להם במקומם ובזמנם ועל פי מה שהם דולים מן הבאר של ההיסטוריה שאין באר כמותה בעולם. כל באר אוצרת מימיה שלה, והדולה ממנה - דלי שלו מלא  באותם מים  שדלה חברו לפניו או ידלה חברו אחריו, אבל דברי הימים הם באר בהם יש מים רבים ושונים הנושקים אלה באלה ואינם מתערבבים, והדולה בדלי שלו מעלה ביושר מה שחברו הדולה גם הוא ביושר אינו מעלה, כי דלי שלו ירד למים סמוכים אבל אחרים. מופלאה ההיסטוריה, בארה אחת – ומימיה רבים...

בא אונקלוס ודולה מן הבאר את הפרשנות הבאה "לבן ארמאה בעא לאבדא ית אבא ונחת למצרים".  "אֲרַמִּי" בפי משה, על פי אונקלוס, הוא לבן. "אֹבֵד" הוא "מאבד". "אָבִי" הוא יעקב. היה לו על מה לסמוך. בבראשית ל"א,כ', אומר הספור המקראי "וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ, כִּי בֹרֵחַ הוּא". הזיהוי של ארמי כלבן פשוט לכאורה, מגובה. גם על ההגדה של פסח, נוסח שקדם לאונקלוס , סמך הפרשן. "צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל שֶׁנֶּאֱמַר, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב". אין לאונקלוס עכבות פרשניות לשנות את בנין "אֹבֵד" לבניין "מאבד". אֹבֵד הוא פועל עומד. אם חכמי ישראל שקדמו לאונקלוס לא חששו להפוך "אֹבֵד" ל"מאבד", לא חשש לכך גם אונקלוס.

 הוא פעל בקונסנסוס הפרשני העתיק. על פי קונסנסוס זה, מה שאומר משה בפתח מגילת דברי הימים במעמד הביכורים הוא כי לו צלחה מזימתו של לבן, והוא היה מאבד, הורג, את יעקב, ובכך היה הורג את כל זרעיותיו של יעקב ולא היה עם יהודי בעולם. אם כי פרעה התנכל לאומה של שש מאות רבא בניה ועל נשיה ועל טפה ועל זקניה, ורשעתו - לו נשקלה על פי מדד מספר קורבנותיו- הייתה גדולה מרשעת זד אחד, זדונו של הזד האחד הזה היה עוצר את ההיסטוריה היהודית באיבה. לא היה יעקב, ולא שבעים נפש, ולא יוסף, ולא גושן, ולא פרו ורבו, ולא שעבוד, ולא פדות, ולא כיבוש הארץ ולא ראשית פרי האדמה ולא טנא, ולא כלום. הביכורים הם מנחת תודה על שהקדוש ברוך הוא החיה את יעקב. 

רש"י נאמן נאמנות אדוקה לקונסנסוס הפרשני הזה, ואינו חושש ל "אֹבֵד" - "מאבד". " מזכיר חסדי המקום" הוא כותב, "לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב ובשביל שחשב לעשות- חשב לו המקום כאילו עשה שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה". אך יש הבדל בינו לבין אונקלוס. אונקלוס עומד על "אֹבֵד" = "מאבד". רש"י רגיש לבעייתיות הדקדוקית, ולכן, לדידו, לבן לא איבד, רק רצה לאבד, והוא חשוב כ"מאבד" מפני שהקדוש ברוך צירף מחשבתו הרעה למעשה. אונקלוס אומר כי לו הצליח לבן במזימתו לא היה עם ישראל בעולם. הלבן שלו הוא לבן הנכון להשמיד. הלבן שלו היה משמיד אילו לא שבר הקדוש ברוך הוא את חרבו המטפורית השלופה. לבן של רשי הוא הלבן הנצחי, השונא המטפח  בשנאתו את חיסול היהודי אבל אינו יוצא לחסל, לא יכול ולא רוצה לחסל. ה' נפרע ממנו על השנאה. אפילו אונקלוס ורש"י מפרשים ארמי משמע לבן, אונקלוס רואה בהיסטוריה את נוכחותו של המשמיד שלוף החרב, רש"י את נוכחותה של השנאה היוצרת את האקלים בו חי היהודי את אימת הפחד מפני המשמיד. מימי הבאר שההיסטורית של רש"י הם מימי ימי הביניים בו מקיימים את היהודים כדי לרדוף אותם, כדי שיהיו אות ועד לחטא הבגידה בבן האלוהים כביכול. לא הייתה כזאת בימי אונקלוס. דלי שלו העלה מים שניקוו בימיו. רש"י את מימי הטבילה הנוצרית שנזלו לבאר ההיסטוריה היהודית.

בא נכדו של רש"י, הרשב"ם, יוצא מן הקונסנסוס הפרשני, חולק על סבו ואומר, מיהו 'הָאֲרַמִּי' בפרשת ביכורים? לא לבן, כי אם אברהם שבא מארם נהריים! " ארמי אובד אבי - אבי אברהם ארמי היה, אובד וגולה מארץ ארם. כדכתיב לך לך מארצך". מהו "אֹבֵד", הפועל העומד? אברהם, שהיה " אובד וגולה מארץ ארם כדכתיב "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי" (בראשית,כ',י"ג)... לשון 'אובד' ו'תועה' אחד הם באדם הגולה .כלומר מארץ נכרייה באו אבותינו לארץ הזאת ונתנה הקב"ה לנו" . הסנטימנט ההיסטורי של הרשב"ם הוא לאומי. האיש העובד את אדמתו הוא נצר ליהודי התועה. הפרי בטנא הוא מתת תודה לה' שגאל את עמו מן הגלות והעניק לו מולדת לעובדה ולשומרה. הרשב"ם, מתוך גלותו  בצרפת, רואה את חדוות הפדיון מן הגלות בטנא הביכורים בחצרות ה' בירושלים. הוא אינו בונה את זהותו על שהוא נרדף עולמים, אלא על שהוא בן חורין עולמיםן. סנטימנט זה, לדידו, הוא המוטו המוביל של תפילת משה. בין הסב לבין מהנכד מפרידה הזהות, זהות המאוים הנצחי מזה, וזהות "היינו כחולמים" מזה. מי בארו של רש"י מרים. של נכדו, מתוקים.

רבי אברהם אבן עזרא מתבונן תחילה בפשוטו של מקרא על פי אדנות הדקדוק ." מלת אֹבֵד מהפעלים שאינם יוצאים, ואילו היה אֲרַמִּי'  על לבן, היה הכתוב אומר מאביד או מאבד. ... והקרוב, ש אֲרַמִּי'  הוא יעקב. כאילו אמר הכתוב: כאשר היה אבי בארם, (בברחו מפני עשו אחיו) היה אובד, והטעם – 'עני' בלא ממון". אותו יעקב תעה למצרים מפני הרעב, ומאותו יעקב יצאו שבטי יה, ומאותם שבטים האומה, ומן האומה התועה, העם הכובש את ארצו ויושב בה ישיבת קבע. זה הסנטימנט ההיסטורי של אבן עזרא, שחייו היו חיי תועה, חיי פליט  חסר כל, ואם נאמנותו ללשון הביאה אותו לפרש אֹבֵד כתוארו של אדם, יעקב יותר מכל אבותיו היה בעיניו דמות התועה חסר הכל, וכשם שפדה אותו ה', האמין אבן עזרא שה' יפדה אותו מתלאות התועים.

שלושה אֲרַמִּי ושלושה אֹבֵד  הורישו לנו פרשנינו. אֲרַמִּי לבן, אֲרַמִּי אברהם, אֲרַמִּי יעקב, אֹבֵד מאביד, אֹבֵד שונא, אֹבֵד  תועה.  שניים  מן השלושה עוררו את זעמו של רבי יהודה ליווא בן בצלאל  הנודע כמהר"ל מפראג (1520 - 1609). הוא חי  בתפר בין ימי הביניים לרנסנס. עולמות ישנים נסדקו. החדשים טרם איחו דבר. היציאה מן הקונסנסוס הפרשני היה איום על המבצר של הקנון הפרשני  שהיה אמת כשלעצמה. בספרו "גור אריה" פירוש על רש"י , הוא יוצא חוצץ בעיקר נגד אבן עזרא  אבל גם נגד הרד"ק שפירש כאבן עזרא, מאשים אותו ביוהרה  ואומר בסרקזם "... והנה הוא השיב על חכמים, וטען עליהם משא של מחט, וטען על עצמו אלף גמלים טעונים". הוא רואה את הפירוש היוצא כביכול מן הדקדוק (." מלת אֹבֵד מהפעלים שאינם יוצאים) פירוש היוצא מן הקונסנסוס היהודי ששמר על ישראל, ותובע מפרשנים מעין אלה   " לא לילך אחר דעתם לחלוק על דברי חכמים ועל המתרגם –אונקלוס- גם כן". קיומה של היהדות בעיתות משבר תלוי בכך. לא בפסוק זה או אחר, לא בפרשנות יצירתית כשלעצמה, אלא בנעילת מסורות שנתקבעו ביהדות במפתחות של מחשבה חופשית שאינה חייבת דבר אלא לשכל האנושי בלבד. הרנסנס מעורר חרדות. 

נראה לי בעוניי כי יותר מכל חשש המהר"ל מן האפשרות כי התרגומים הלא יהודיים של המקרא חדרו לעולם הפרשנות היהודית. הוא היה בקי גדול בחוכמת העמים. שלט בלשונות. הוא ודאי קרא את . הוולגטה בה תורגם ללטיני וולגרית הפסוק הנדון " Syrus persequebatur patrem meum, qui descendit in Ægyptum". הסורי-ארמי הנרדף הוא האב, אם יעקב אם אברהם שירד מצרימה- כנראה אברהם. לא לבן!  בן זמנו של המהר"ל,  מרטין לותר מתרגם המקרא לגרמנית כותב  "Mein Vater war ein Syrer und nahe dem Umkommen und zog hinab nach Ägypten und war daselbst ein Fremdling mit geringem Volk und ward daselbst ein großes, starkes und zahlreiches Volk", אבי - שוב, אם אברהם אם יעקב, אבל לא לבן, היה ארמי-סורי והיה קרוב לאבד חייו וירד מצריימה והיה זר ופליט שם. "A Syrian ready to perish was my father", סורי שעמד להיכחד היה אבי, כותבים בתרגום סנט ג'יימס האנגלי, כן בתרגום הצרפתי ועוד. מי שלא פירש בימי המהר"ל כי אֲרַמִּי היה לבן, היה חשוד בעיניו כמי שמביא מים זרים למי הבאר הטהורים של דברי ימי ישראל. המהר"ל התעלם מן העובדה כי במקורות היהודיים כבר היו שפירשו אֲרַמִּי שלא על פי הקונסנסוס  הפרשני. ב'מדרש תנאים' הקדום המוזכר כבר בתלמוד, מובא , "שלא הלך אבינו יעקב לארם אלא על מנת לאבד מן העולם". לא לבן מכל מקום הוא הָאֲרַמִּי אלא יעקב , ו אֹבֵד משמעו כי יעקב ברח לחרן כדי לברוח לא רק מאימת אחיו אלא מגורלו,מיואש מאובדן אמונתו בהבטחת ה' לאברהם סבו. אבל נראה כי בעיניו של המהר"ל  הייתה סתימת סדקים באמונת חכמים חשובה לאין ערוך יותר מדקדקנות פרשנית, שיש בה בהכרח עקבות זחילת השפעה  של פרשנות זרה. היא איימה איום שאיום הבנה דקדוקית לקויה מחווירה לעומתה.

מה נשאר? תפילת ההודיה שכתב משה בחרט האופטימיות הקיומית לעתיד שיבוא, תפילת האמונה בבואו של עם תועי חרב לארץ לעבוד את אדמתה בשלום ולהביא  מתוך הכרה עמוקה את ראשית פרי אדמתה להודות לה' על הטובה ועל הברכה עליהן הולך העם בהצנע לכת עם אלוהיו בעולם הזה.  

ערב ראש השנה התשע"ז