יום שלישי, 6 בספטמבר 2016

ארבעה סיפורים על צרעת

פרופ‘ יאיר זקוביץ, האוניברסיטה העברית


ארבעה סיפורים במקרא מספרים בהצרעה, דהיינו, בהכאת אדם בצרעת, ושלושה מהם אף עוסקים בריפויה. שניים מן הסיפורים הללו כרוכים בדמותו של אדון הנביאים, משה (שמות ד, ו-ז; במדבר יב, א-טז), השלישי קשור בנביא אחר, אלישע (מלכים-ב ה), ואילו הסיפור הרביעי, המדבר בצרעת בלבד, הוא סיפור מחלתו של המלך עוזיהו (דברי-הימים-ב כו, טז-כא). 
הארוך והמפותח מבין הסיפורים הללו הוא סיפורו של הנביא אלישע, המרפא את נעמן שר צבא מלך ארם מצרעתו (מלכים-ב ה). בסופו של הסיפור דבקה צרעת נעמן בגיחזי. נער אלישע, הפוגע באדוניו, נענש ויוצא מלפניו ’מצורע כשלג‘ (פסוק כז). 
סיפור צרעת נעמן נושא בחובו מסר: הוא בא ללמדנו כי הכול כפופים לה‘ ויונקים את כוחם ממנו - הן עוצמה צבאית, ואפילו של צבא האויב, והן יכולת לחולל ניסים. התפישה שהנס הוא מעשה ידיו של הנביא היא מופכת. הנביא אינו אלא איש אלוהים, שלוחו ועושה רצונו. גם כשאין שם ה‘ נישא על פיו בחוללו נס, הנס הוא ניסו של ה‘ ולו נאווה תהילה.
להכרה זו מגיעים גיבורי המעשה: נעמן הארמי מכריז, בעקבות ריפויו, על גדולת ה‘, ’הנה נא ידעתי כי אין אלוהים בכל הארץ כי אם בישראל‘ (פסוק טו), והנביא הנשבע בשם ה‘ מודיע על כך שהוא עומד לפני האלוהים (פסוק טז) ואף מסרב ליטול שכר, כדי ללמד שלא הוא בעל הנס. נעמן המסמל את הכוח הצבאי, ואלישע המייצג את עוצמת הרוח, מגלים מידה נאה של צניעות לאחר התרחשות הנס. קודם שנתחולל נס ריפוי הצרעת, היו שניהם בעלי גאווה: אלישע הכריז ’יבוא נא אלי וידע כי יש נביא בישראל‘ (פסוק ח), ודוק: ’נביא בישראל‘ ולא ’אלהים בישראל‘! ואילו נעמן מתייצב בפתח ביתו של אלישע במלוא הדרו וכוחו, ’בסוסיו וברכבו‘ (פסוק ט) ומצפה כי אלישע יצא לקראתו לרפאו. מי שמפר את שמחת ההכרה כי הכול כפופים לאלוהים הוא גיחזי. גיחזי החמדן מצר על שאדוניו שילח את נעמן מבלי ליטול מעושרו, והוא משקר לנעמן ולאלישע גם יחד בצאתו לשלול שלל מנעמן. עונשו של גיחזי, שלא הכיר בסמכות אדוניו, אינו מאחר לבוא: הוא וזרעו אחריו לוקים בצרעת (פסוק כז). 
מילת המפתח בסיפור, המדגישה כי הגדולה היא יחסית וכי הכול כפופים בסופו של דבר לה‘, היא ’לפני‘. נעמן הוא איש גדול ’לפני אדוניו‘ (פסוק א); נערה קטנה מארץ ישראל משרתת ’לפני אשת נעמן‘ (פסוק ב) ומספרת לה על גדולתו של אלישע; נעמן צריך, לדברי הנערה, להתייצב ’לפני הנביא אשר בשומרון‘ (פסוק ג) כדי שזה ירפאנו. רק לאחר ריפויו בא נעמן אל אלישע ’ויעמוד לפניו‘ (פסוק ט), ואז גם מכיר הנביא בכפיפותו שלו ’לפני‘ ה‘ (פסוק טז). גיחזי, שכפיפותו לאדוניו היא מזויפת, אינו עומד לפניו אלא ’אליו‘ (’ויעמוד אל אדוניו‘, פסוק כה), ולפיכך הוא נענש בצרעת ויוצא ’מלפניו מצורע כשלג‘ (פסוק כז). 
הצרעת היא אפוא מחלתו ועונשו של מי שאינו מכיר בסמכות הגבוהים ממנו. רעיון זה עולה בקנה אחד עם שאר סיפורי הצרעת. 
מעשה הצְרעת ידו של משה וריפויה (שמות ד, ו-ז) הוא האות השני שניתן למשה החושש כי העם לא יכיר בו כבשליח ה‘ (פסוק א). האות הכפול - ההצְרעה וריפויה של המחלה - מבטיח את אמונת העם בשליח: ’והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון‘ (פסוק ח). 
גם סיפור זה עוסק אפוא בשאלה של כפיפות וסמכות, אלא שכאן, שלא כבסיפור נעמן, השליח-הנביא יודע את מקומו בסולם, וחשש רק כי העם לא יבין ולא יאמין כי הוא פועל בשם ה‘. לפיכך ה‘ הוא הנותן אות לשליח ובשליח. ה‘ הוא הפועל ואילו השליח פסיבי לחלוטין, ומסמל בגופו את סמכות שולחו. גם בסיפור זה שני שלבים: הצְרעה וריפוי, אלא שסדרם הפוך מזה של סיפור אלישע, נעמן וגיחזי, וכאן אף חלות שתי הפעולות על אותו מושא - משה. סיפור האות קשור לסיפור נעמן בכמה ביטויים: ’והנה ידו מצורעת כשלג‘ (שמות ד, ו) - ’ויצא מלפניו מצורע כשלג‘ (מלכים-ב ה, כז); ’והנה שבה כבשרו‘ (שמות ד, ז) - ’וישב בשרך לך‘ (מלכים-ב ה, י), ’וישב בשרו כבשר נער קטן‘ (שם, פסוק יד). 
גם הסיפור בבמדבר יב עניינו בסמכות הנבואית. מרים ואהרן מפקפקים בכפיפותם למשה: ’ויאמרו הרק אך במשה דיבר ה‘ הלא גם בנו דיבר‘ (פסוק ב). מרים נענשת כפי שנענש גיחזי, אך נרפאת לאחר התערבותו של המתווך, משה, המתפלל בעדה. אף בסיפור זה מופיעים אפוא שני השלבים, ההצְרעה והריפוי. מרים איננה מערערת על סמכות ה‘ אלא על זו של משה, וה‘ מעניש אותה כדי להביאה להכרה בכפיפותה לאחיה. דווקא הריפוי, גילוי החסד, הוא המועד הנאות להתערבותו של משה; כך הוא מוכיח למרים כי רק הוא (ולא היא או אהרן) יכול להתפלל למענה לה‘. 
גם בסיפור זה ביטויים שכמותם מופיעים בסיפור נעמן: ’והנה מרים מצורעת כשלג‘ (פסוק י), ’ואחר תאסף‘ (פסוק יד), ’עד האסף מרים‘ (פסוק טו) - ’הניף ידו אל המקום ואסף המצורע‘ (מלכים-ב ה, יא). 
בסיפור האחרון בסידרה, סיפור עוזיהו, מפיע רק שלב ההצרעה. בעל ספר דברי הימים ביקש הסבר לאמור בספר מלכים כי עוזיהו מצורע היה (מלכים-ב טו, ה), ולפיכך יצר את המעשה בעוזיהו שאינו מכיר בגבולות סמכותו ובכפיפותו לכהונה ולה‘ במה שנוגע לעבודת הקודש: ’וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה‘ אלהיו ויבא אל היכל ה‘ להקטיר‘ (פסוק טז). הכוהנים מעמידים אותו על סדר הכפיפויות הראוי: ’לא לך עוזיהו להקטיר לה‘ כי לכהנים בני אהרן‘ (פסוק יח), ומשהמלך אינו מקבל את דעתם הוא מצטרע ’לפני הכהנים בבית ה‘’ (פסוק יט). 
סיפור זה המאפיין את תפישתו של בעל דברי הימים, מסיט את מרכז הכובד מן הסמכות הנבואית אל הסמכות הכוהנית. סיפור עוזיהו עושה שימוש במעשה מרים אשר גם הוא מתרחש בקודש, בפתח אוהל מועד. יתרה מזאת: דומה שהכתוב ’ויפן אליו עזריהו כהן הראש וכל הכהנים והנה הוא מצורע במצחו‘ (דברי-הימים-ב כו, כ) נכתב בהשראת המסופר על מרים: ’ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת‘ (במדבר יב, י).
עוד לפני שנצטרע הורו הכוהנים לעוזיהו: ’צא מן המקדש‘ (פסוק יח), ולאחר שנצטרע נאמר בו ’וגם הוא נדחף לצאת‘ (פסוק כ), פרט המזכיר את צאתו של גיחזי מלפני אלישע: ’ויצא מלפניו מצורע כשלג‘ (מלכים-ב ה, כז). 
מן האמור לעיל עולה אפוא כי כל סיפורי ההצרעה עוסקים באי הכרה בסמכות, בין בסמכות נבואית ובין בסמכות כוהנית, ומי שאינו לומד את לקחו אינו נרפא מן הצרעת, כעוזיהו המצורע עד יום מותו וכגיחזי שאף ענשו הוא לדורות.

מתוך: א' שנאן (עורך), י' זקוביץ וד' פרוינד, נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, תזריע -מצורע, (תשס"א 2001)

ראו גם: על צרעת מצורעים ופרשת מצורע


אין תגובות:

פרסום תגובה