בין story ל history: מלכים ב' יח 16-13

אדוה הכהן-בומנדיל, מורה ואשת חינוך

הצהרת כוונות

היידן וייט

ההיסטוריון בן זמננו היידן וייט (Hayden White) השפיע רבות על חקר ההיסטוריה והפילוסופיה של ההיסטוריה, בהיותו קול רהוט לטענה כי ככל ספרות – גם בכתיבת ההיסטוריה נוכח הבדיון.[1] מזכירי שמו בהקשר מקראי יתכוונו כנראה לגבות את שלילת האמינות ההיסטורית של המקרא, מתוך הוכחת אופיו הספרותי-בדיוני. לעומת הנטיה לקשר בין דברי וייט לשאלת האמינות ההיסטורית במקרא, אציע קריאה חדשה בדברי וייט, המאפשרת ליצור זיקה שונה בין טענותיו לחקר המקרא. אנתח להלן יחידה מן ההיסטוריוגרפיה המקראית (הנלמדת בחינוך הממלכתי לבגרות): מלכים ב' יח, 16-13.

הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי / היידן וייט

אריסטו ב'פואטיקה' מתאר את ההבדל בין כותבי ההיסטוריה ליוצרי הספרות:  

"היסטוריון ומשורר... נבדלים זה מזה בכך שההיסטוריון מספר על מה שקרה, ואילו המשורר על מה שעשוי לקרות"[2]

הניגוד בין תיעוד ליצירה, אמת ובדיה, היסטוריה וספרות – מקובל כתפיסה רווחת, שדברי וייט מתנגדים לה. לטענת וייט, הנרטיבים ההיסטוריים הם בראש ובראשונה 'מִבְדִים מילוליים' (verbal fictions).[3] דרכי עיבוד המאורעות, ולא המאורעות עצמם, משפיעות לדעתו על תודעת הקורא ומעצבות את פרשנותו.

מקובל לשייך את וייט ל'זרמים פוסט-מודרניים', אולם בחתימת מאמרו וייט מדגיש שההכרה בבדיון שבהיסטוריוגראפיה אינה מערערת על מעמדה, ואינה מפחיתה מאמינות מחקריה. להפך, זיהוי היסודות הספרותיים הוא צעד הכרחי בהרחקתם.[4] הצעתו של וייט מסיטה את 'המוצר ההיסטורי' למקורו הספרותי בכדי לשוב ולדייקו מבחינה היסטורית. האם במהלך מעין זה מתמצה הפוטנציאל הגלום בקישור (מחודש) בין הדיסציפלינה ההיסטורית לספרותית? בשונה מחתימת דברי וייט, אבחן את ה'מסמך ההיסטורי' כ'מוצר ספרותי' לא כדי להכריע את אמינותו, אלא בראש ובראשונה כדי לבארו.

כרוניקה ספרותית-היסטורית 

בין החלקים ההיסטוריוגראפיים במקרא ניכרים פסוקים שנדמים כ'כרוניקות היסטוריות'. אופן זיהויין מעיד מאליו על חשיבותן: ריבוי נתונים ו/או העדר מניע מגמתי נראה לעין מובילים להשערה כי כתיבת הפסוקים נעשתה סמוך לאירועים המתועדים בה. 

ההבנה שכל תיאור היסטורי 'דומה יותר לציור מלצילום' יכולה להסיט את בחינת הכרוניקות מן ההתמקדות בשאלת אמינותן ההיסטורית: גם אם הכרוניקות אכן מתעדות עוּבדוּת שאירעו, ואפילו אם הן לא נכתבו ע"י הסופר המקראי אלא רק שולבו בדבריו, הרי הן בה-במידה סיפורים שסוּפּרוּ. סגנונן הריאלי-עובדתי ואמינותן ההיסטורית אינם מייתרים את הצורך לעמוד על נימת תיאורן. כל נרטיב היסטורי הוא קודם כל נרטיב, יש לבחון אפוא לא רק 'מה' מתואר בו ו'האם' אכן אירע, אלא גם 'מדוע' הוא מתואר ובעיקר 'כיצד'.

הכרוניקה המובאת בתיאור תקופת המלך חזקיהו, משוערת כ'כרוניקת מקדש':[5] 

וּבְאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּה –

עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרוֹת, וַיִּתְפְּשֵׂם. 

וַיִּשְׁלַח חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ אַשּׁוּר לָכִישָׁה, לֵאמֹר: "חָטָאתִי, שׁוּב מֵעָלַי, אֵת אֲשֶׁר תִּתֵּן עָלַי אֶשָּׂא" 

וַיָּשֶׂם מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כִּכַּר כֶּסֶף וּשְׁלֹשִׁים כִּכַּר זָהָב.

וַיִּתֵּן חִזְקִיָּה אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה' וּבְאֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ.

בָּעֵת הַהִיא קִצַּץ חִזְקִיָּה אֶת דַּלְתוֹת הֵיכַל ה', וְאֶת הָאֹמְנוֹת אֲשֶׁר צִפָּה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה, וַיִּתְּנֵם לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר.[6]

(מל"ב יח 16-13)

אשור

אתאר תחילה את מהלך העלילה: סנחריב מלך אשור צר על ערי יהודה. חזקיהו מלך יהודה פונה אליו בבקשת כניעה הפותחת בהתנצלותו ('חטאתי') ממשיכה בתיאור בקשתו ('שוב מעלי') וחותמת בהבטחתו ('את אשר תתן עלי אשא').[7] תחנונו נענה: מלך אשור מטיל מס על יהודה וחזקיהו נותן לאשור 'את כל הכסף הנמצא בית ה' ובאוצרות בית המלך'. זאת ועוד, לא רק הכסף הקיים הועלה למס, אלא 'בעת ההיא קיצץ חזקיה את דלתות היכל ה' ואת האומנות'. חולשתו של חזקיהו במישור המדיני (כניעתו למלך אשור) מובילה אפוא לפגיעה במישור הדתי (הרס המקדש). המשא-ומתן בסיפור משרטט דיאלוג קטוע, המשמיע את קולו של חזקיהו ומתאר את פעולותיו של מלך אשור. בחינת הפעולות בסיפור מעלה שהאחריות להרס המקדש מוטלת על חזקיהו: הוא פנה למלך אשור, נכנע ויזם את העלאת המס. הכרוניקה נחתמת בפירוט ההשלכות המצערות של כניעת חזקיהו.[8]  

וייט מתאר את בחירת 'סוג הסיפור' כאמצעי להקנות לו את משמעותו. בכדי להבין את משמעות סוג הסיפור המתואר בכרוניקה בעיני מספרו ומאזיניו / כותבו וקוראיו, אפנה ל'טיפוסי-סיפורים' ממינו במקרא. עלילה המתארת השתעבדות לאימפריה הזרה היא סוג-סיפור מוכר מפרקי מלכים, והיא מלווה דרך-כלל בנימה ביקורתית גלויה. כך, למשל, אחז מלך יהודה העלה למלך אשור שוחד (מל"ב טז, 8) ועשה הרע בעיני ה'; יהויקים מלך יהודה שיעבד את עם-הארץ כדי להעביר לפרעה מלך מצרים כסף וזהב, ואף הוא עשה הרע בעיני ה'. הנביא ישעיהו, שחייו וכהונתו מקבילים למלך חזקיהו, חוזר וטוען במפורש כי יש לסמוך על האל ולא להיכנע למלכים הזרים. מלכו של עולם ומלכה של האימפריה ניצבים אפוא בפרקים אלו של המקרא כניגודים שיש להכריע ביניהם, וכניעה לאימפריה משמעה בגידה באל.

מלבד ה'טיפוס הסיפורי' של הכרוניקה, היא מצטרפת מבחינה רעיונית לתפיסה רווחת בפרקים אלו במקרא: הזיקה בין שיעבוד חזקיהו למלך אשור ובין פגיעתו באוצרות המקדש היא חוליה אחת מני רבות ב"חוסר ההפרדה התפיסתית בין דת ומדינה". התיאולוגיה וההיסטוריה נכרכות זו בזו ללא הרף בספר מלכים: דמויות שעשו הישר בעיני ה' זכו בצדקתן לשקט מדיני, וחטאים דתיים נענו בענישה פוליטית. במקרה זה, התיאור אינו מטא-פיזי ולא המישור הדתי יוצר את המצב המדיני, אלא החולשה הפוליטית מובילה ליצירת פגם במרחב הדתי.[9] היענות מלך אשור לחזקיהו גבתה מחיר כבד, והשלכות השעבוד גרעו מלב-ליבו של הקיום הדתי – בית המקדש. בחינת הכרוניקה על-רקע אמות המידה הקיימות בספר מלכים מדגישה את בעייתיות דמותו של חזקיהו מלך יהודה הן במישור הדתי והן במישור המדיני: בניגוד לעמדה המדינית הנחרצת לפיה אין להיכנע למלכים הזרים, אלא לבטוח באלוהים – חזקיהו יזם בדבריו מהלך כניעה פסול.

מבעד להתייחסות לכרוניקה כשריד היסטוריוגראפי אמין בלבד, עצם קריאתה מבליטה את הנרטיביות שבה, את 'סוג הסיפור' שבה ואת נימת תיאורו. בעקבות זאת, לא ניתן להתעלם מן הניגוד בין המשתמע מן הכרוניקה כמסמך היסטורי, למתואר בסיכום ההיסטורי: פסוקי הפתיחה למלכות חזקיהו מתארים אותו כמופת חיובי הן מבחינה דתית והן מבחינה מדינית. לדידם, חזקיהו 'מרד במלך אשור ולא עבדו'. התמונות המצטיירות בכרוניקה ובפסוקי העריכה אינן אפוא רק שונות זו מזו, אלא מנוגדות לחלוטין. האם חזקיהו מרד במלך אשור כפי המתואר בפסוקי הפתיחה, או נכנע לו והתחנן למס כפי המתואר בכרוניקה? כמו במישור המדיני, כך גם במישור הדתי: האם חזקיהו היה מופת חיובי להליכה בדרכי ה', כפי שמכתירים אותו בפסוקי הפתיחה, או שהוא פנה ממנו לעבר המלך הזר ובעטיו נגרעו אוצרות בית ה' ונקצצו דלתותיו, כפי שמעידה הכרוניקה?

מבחינה היסטורית, הפערים בין המקורות מעידים על מערכות נפרדות ביחסי יהודה ואשור, אך מבחינה ספרותית דומה שיש לעמוד על דרכי שילוב המקורות ומאפייני עיצוב הדמויות בספר מלכים. לעומת הנטיה להכריע בין 'גיבור' ל'אנטי-גיבור', ולעצב בהתאמה את מעשיהם (הגדרותיו של אריסטו ב'פואטיקה' מכריעות: 'מן ההכרח הוא שהדמויות המיוצגות יהיו של אנשים בעלי אופי נעלה או נחות'.[10]) ניכרת מורכבות עיצוב דמותו של חזקיהו: בפסוקי הפתיחה הוא מתואר בקווי מתאר מחמיאים ומתפעלים, אך בפסוקים לאחריהם מצטיירת דמות חלשה. ברובד הגלוי, ספר מלכים הוא יצירה שיפוטית כלפי דמויותיה. אמת-מידה קבועה חוזרת ונשנית בספר, מכריעה ביחס לכל מלך האם עשה הישר או הרע בעיני ה'. מבעד להכרעה המפורשת, ניכר ששילוב המקורות בספר מלכים הוא מארג מורכב שחושף דמויות בעלות פנים שונים, ואף מנוגדים

                                                               ***

אתגרי הוראת התנ"ך בחינוך הממלכתי רבים. סוגיית דרכי הוראת ההיסטוריוגראפיה המקראית, היא אחת מהם. אמנם, יש מורים ותלמידים שחשיבה כמותית של מספרי השנים והאירועים מושכת את ליבם, אך ישנם כאלו אשר דמויות בראשית ושמואל, למשל, חושפות לעיניהם ביתר-בהירות את קסמו של הסיפור המקראי. טענתו של וייט, לפיה כל היסטוריה היא ספרות, מאפשרת לטשטש את הגבולות בין התחומים ולגוון את גישות הלימוד וההוראה. כך, למשל, בניתוח הכרוניקה של חזקיהו הצעתי כיצד סוגיית 'דרכי עיצוב הדמויות' ו'נימת תיאור העובדות' היא סוגיית-יסוד גם בהבנת חלקים היסטוריוגראפיים.

הערות

[1] ראו, למשל, מאמרו "הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי" - "The Historical Text as a Literary Artifact" in: B. Richardson (ed.), Narrative Dynamics: Essays on Time, Plot, Closure, and Frame, Ohio 2002 pp. 191-210. להסבר שיטתו של וייט ראו בגוף הטקסט להלן.

[2] אריסטו, פואטיקה (תרגם והוסיף מבוא והערות י' רינון), ירושלים תשס"ג, עמ' 29.

[3] Hayden White, "The Historical Text as Literary Artifact", Clio, vol. 3, No 3 (1974), pp. 277-303.. הציטוטים מובאים מן התרגום העברי: ה' וייט, הטקסט ההיסטורי כמוצר ספרותי (תר' ל' ברש), בתוך: א' וינריב (עורך) החשיבה ההיסטורית, תל אביב, תשמ"ה. עמ' 305 311.

[4] שם, שם, עמ' 321.

[5] להגדרת הכרוניקה ומהימנותה, ולדיוק הכרוניקה להלן כ'כרוניקת מקדש' ראו א' רופא, מבוא לספרות ההיסטורית שבמקרא, ירושלים תשס"א עמ' 25; 34. 

[6] בכתיבת הפסוקים חילקתי את השורות ליחידות-משמע, והוספתי סימני פיסוק מודרניים.

[7] השורש נשא משמש בעברית המקראית הן במובן הפיזי והן במובן הנפשי ודומה ששני המובנים כאחד מתאימים להבנת דברי חזקיהו: במובן הפיזי: 'אשא ואביא לך את המס', או לחלופין במובן המופשט: 'אצליח להתמודד עם מה שתיתן עלי'.    

[8] פסוק החתימה מכיל בעיה תחבירית: נושא המשפט, 'חזקיה' / 'חזקיה מלך יהודה', מופיע פעמיים בפסוק, פעם בשמו הפרטי ופעם נוספת ככינוי רחב יותר הכולל את תפקידו. נראה כי הטענה המחקרית הרואה במילים 'אשר ציפה...' תוספת מאוחרת עונה על קושי ממשי בפסוק. דומה, שעל-רקע הנימה השלילית בתיאור קיצוץ בית האל עבור המלך הזר, מילים אלו מאזנות בהזכירן כי חזקיה לא רק הרס אלא גם בנה. ייתכן כי הסבר זה לייתור התחבירי מתקשר גם עם חילוף הכינויים בפסוק. התואר המקוצר 'חזקיה' הוא הנושא בקיצוץ הדלתות, ואילו התואר המכובד יותר 'חזקיה מלך יהודה' משמש נושא במשפט החיובי יותר. היות שבשאר הפרקים לא ניתן למצוא חוקיות עקבית מעין זו אני מציעה זאת בהיסוס וייתכן כי חילוף הכינויים אינו אלא מקרי. כך או כך, אפשר שעצם המורכבות התחבירית קשורה לניגוד התוכני בין המלך שקיצץ למלך שפיאר. מתח זה מסמל בזעיר אנפין את הפער הכללי בין תיאוריו השונים.

[9] ערבוב התחומים מתבטא גם ברובד הלשוני: בקשתו של חזקיהו ממלך אשור מנוסחת בסמנטיקה דתית ('חטאתי'), אך עוסקת בשאלה מדינית.

[10] אריסטו, פואטיקה (הערה 2), עמ' 19. הגדרותיו של אריסטו למאפייני הדמויות בטרגדיה ממחישות, על-דרך הניגוד, את דרכי אפיונו של חזקיהו כגיבור מסכת פרקיו:'הראשון והחשוב בהם הוא שהדמויות תהיינה טובות... האופי יהיה טוב אם הבחירה תהיה טובה. ההיבט השני הוא ההוֹלמוּת... ההיבט האחרון הוא העקביות...' שם, שם, עמ' 36. וראו גם הסבריו של י' רינון באשר לחשיבות הפעולות כהגדרת הדמויות. שם, שם, עמ' 110.

ראו גם: תמיר סגל, שילוב מחקר המקרא בהוראת התנ"ך. הדגמה מתיאור מסע סנחריב ליהודה'