ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
אדמונד דה ואל, מכתבים לקמונדו, מאנגלית: עפרה אביגד, הוצאת ידיעות אחרונות * ספרי חמד, 2024
ההיסטוריה מתרחשת.
היא לא העבר,
היא השתלשלות ממושכת של הרגע.
היא משתלשלת בידינו. (עמ׳ 163)
הרגע סיימתי לקרוא את ״מכתבים לקמונדו״, נפעמת ונרגשת. רוצה לשתף אתכם בחוויה.
הספר הוא אוסף מכתבים דמיוניים למואיז קמונדו המת. המכתבים יוצרים מתח מתעצם ומהם נחשפים אט אט קורותיה של משפחת קמונדו. סיפורה מתחיל באיגרא רמא של החיים בתענוגות הממון האגדי, התרבות והאומנות, ומסתיים בבירא עמיקתא של השואה ורצח צאצאי המשפחה באוושוויץ.
בתו של מואיז נישאה לליאון ריינאך איש תרבות ומוסיקה שהיה עשיר עד כדי אבסורד, אפילו על פי אמות המידה של קמונדו, וגורלו התהפך עליו בדיוק על פי אמות המידה של הנאצים. בגסטפו נכתב עליו: ״ר׳ הוא בעל מאפיינים יהודיים טיפוסיים (אף מעוקל, שפתיים דקות, נימול, לא מוסרי)״ בצירוף המלצה שיישלח עם משפחתו בטרנספורט הבא של היהודים.
מאז ימי ה״פואטיקה״ של אריסטו נהוג לסווג את היצירות הספרותיות לסוגות (ז׳אנרים). דהיינו, לקבוצות בעלות מאפיינים משותפים כמו תוכן, סגנון כתיבה או מטרה. ספרו של דה ואל, אינו נכנע בקלות לנטייה המסווגת המקובלת במקומותינו. האם הוא רומן היסטורי? רומן משפחתי? רומן ביוגרפי? רומן על חקר ההסטוריה התרבותית? יש בו מכל אלה אבל בעיקר מהסוגה המכונה רומן מכתבים או רומן אֶפּיסטוֹלָרי (epistolary novel).
״מכתבים לקמונדו״ הוא רומן המורכב מרצף של מכתבים בדיוניים היוצרים ביחד מבנה עלילתי מרתק. היצירה הבולטת אולי ביותר בסוגה הזאת היא ״ייסורי ורתר הצעיר״ של יוהאן וולפגנג פון גתה. בספרות העברית מפורסם ספרו של עמוס עוז, ״קופסה שחורה״, אלא שבו יש כמה דמויות מתכתבות, בעוד שבספרו של דה ואל המכתבים הם חד כיווניים, מהמחבר אל הנמען שאינו יכול להשיב. ידוע גם הרומן של לאה גולדברג, ״מכתבים מנסיעה מדומה״, אלא שבו יש גבולות מטושטשים בין האוטוביוגרפי לבדיוני בעוד שספרו של דה ואל הוא ראליסטי במובהק. המחבר מדגיש שהכל מתועד: השמות, הכתובות והארועים נסמכים על המצוי במסמכים ארכיוניים, בצילומים וידועים מארועים הסטוריים מתועדים היטב.
הספר מתחיל באופן רגוע כביכול, ובכל זאת הכל מסתורי ומטריד. מחברו, אדמונד דה ואל, שהוא אמן קרמיקה בינלאומי וסופר (כתב את רב המכר ״הארנבת עם עיני הענבר״), מוזמן לערוך תערוכה מיצירותיו ב״מוזיאון ניסים דה קמונדו״ (Musée Nissim de Camondo) בפריס, שהוא מוזיאון לאמנות שמוצג בו האוסף הפרטי הגדול ביותר של אמנות צרפתית מהמאה ה-18. המוזיאון ממוקם בארמון קמונדו, שבעליו הוריש אותו על אוספיו למוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריס לזכר בנו ניסים שנהרג במלחמת העולם הראשונה.
דה ואל מסייר במרחבי הבית שהפך למוזיאון בעיניים של הסטוריון תרבותי החוקר את שרידי התרבות החמרית כדי לחשוף דרכם את ההסטוריה, ועוד יותר מכך, את האופן שבו החוויה ההסטורית התממשה בפסיכולוגיה של הנפשות המעורבות, במושגיהן התרבותיים, הפוליטיים, האמנותיים והדתיים כמו גם בסביבתן החברתית.
דה ואל מתבונן במרחב ובתכולתו, ודרך המילים הקורא רואה אותם ממש לנגד עיניו. הצילומים שהספר משופע בהם מתעדים שברירי זמן שנלכדו בעדשת המצלמה ומחזקים את חוויית הסיור בבית. הסופר גורם לקוראיו להתבונן בשטיח שבסלון הגדול, בחלונות המעוצבים, בנופים הנשקפים מהם, ובאוסף כלי הפורצלן היקרים שבוויטרינות. מעניינים אותו במיוחד כלי הפורצלן עם ציורי ציפורים ממוסגרות בזהב, כשבבסיסו של כל כלי מוטבע שם הציפור! הוא גם מתייחס לסוגיה הנכבדה של האבק(!) מואיז השאיר הנחיות קפדניות למקבלי רכושו: ״ברצוני שהמוזיאון שלי יתוחזק בקפדנות מופלאה ויישמר נקי ללא רבב״ (עמ׳ 21). האבק, כותב דה ואל, מעיד על שלווה מוחלטת. הוא נוצר עדות. ״אבק בא ממשהו. הוא מראה שמשהו קרה, מראה מה טולטל והשתנה בעולם. הוא מורה את הזמן…״ (עמ׳ 24).
ועתה אנו מתבוננים בציורי הדיוקנאות שעל הכתלים שנועדו להראות את שורשי המשפחה ולשמר את זכרה לדורות הבאים. ניכר שציירי הדיוקנאות דאגו שציורי הדיוקנאות שלהם יתאימו למיקום המסויים שבו שובצו, ושהם יחמיאו למצויירים. הנשים, למשל, צויירו גבוהות מאד ועונדות מחרוזות פנינים (היו ציירים שהיו מבוקשים בגלל יכולותיהם לצייר היטב את מחרוזות הפנינים).
מהבית, תכולתו, דרכי אירגונו, ומהמסמכים שנשתמרו בו, דה ואל למד על אורחות חייו של מואיז. על מסעות הציד שלו, על מסעותיו בים ביכטה שלו, על חיבתו לנסיעות במהירות מופרזת במכונית החדשה שלו. קשה לראות בכך דרך חיים יהודית קלאסית…
מואיז נהג לערוך ארוחות צהרים מפוארות לאישים בולטים. ״חשבתי עוד קצת על כל הטרחה הכרוכה בארוחות הצהריים והערב המפוארות שאתה עורך… וכיוון שנאלצתי לקרוא שוב את פרוסט בגללך, חשבתי על האופן שבו אוכל נבלע באמנות ואחר כך נפלט ממנה… מזון נהפך לטבע דומם, שנהפך לספר, שנהפך לארכיון. וארוחת ערב נהפכת לסיפור״ (עמ׳ 119-118).
״סוף סוף הבנתי את העיקרון שעליו מבוסס הבית הזה, את הניסיון היוצא מן הכלל לייצר אפקט מוצלח... אתה רוצה ליצור תפאורה מושלמת לשיחה, לנאורות, לרגע הזה שבו התרבות הצרפתית היתה במצבה המעודן ביותר, החקרני ביותר״ (עמ׳ 119). ״יצרת חלל כדי לדבר בו עם המתים, לקדם אותם בו בברכה״ (עמ׳ 120). בצוואה שלו כתב מואיז שהוא אוסר להשאיל משהו מתוך האוסף, לשנות אותו או להוסיף לו. הבית הפך למעין מקדש שבו הזמן קפא מלכת.
דה ואל לוקח אותנו לסיור גם במרחבים הנסתרים של המרחב הייצוגי: לעליות הגג ולמרתפים, למדרגות השירות החשאיות של המשרתים, לחדרים הגדושים במצעים, כביסה, מזוודות, ופריטי הלבשה...
דה ואל מתבונן בבית, קורא מסמכים, צוואות, קטלוגים, פרטיטורות, פתקים עם הנחיות לבעלי מקצוע (גננים, סוחר יינות, כורך הספרים) ואט אט הוא מגלה את קורותיה של המשפחה שנספתה בשואה, על רקע המנהגים והסדרים של העולם שחרב לפני מאה שנה.
הבית מתפקד כארון תצוגה. הוא מעין בועה, יקום מיוחד, מסודר, סימטרי, הרמוני, אסתטי, בתוך כאוס החיים וההסטוריה.
ההתעניינות הנוקדנית של הסופר בפרטי הפרטים הגלויים והסמויים של הבית-מוזיאון מנקרת כשאלה טורדנית במוחות הקוראים: מדוע. מה המניע האמיתי של הדחף העז הזה לכתוב מכתבים לבעלים המת של הרכוש הזה. באחד המכתבים הוא כותב למואיז ״אני לא נמצא בביתך במקרה״ (עמ׳ 32). והקורא נדרך. צפון כאן סוד. ודה ואל זורק עוד רמז למואיז: אני מכיר היטב את ״הרחוב שלך״. ״הרחוב הזה הוא רחוב של שיחות, רחוב של התחלות״ (עמ׳ 33). ויש בו פארק ששעריו השחורים מוזהבים נפתחים בשעה שש. ועימו נפתח השער ליהודים שבאו למרחב הזה ולזיקה המשפחתית של דה ואל למשפחת קמונדו. מתברר ששתי המשפחות הגיעו לפריס, ממקומות שונים בעולם בשנת 1869 ובנו בה את ביתן. יש במקום בית כנסת לבר מצוות וחתונות, ללוויות ולחגים. תאודור הרצל, אדריכל הציונות גר שם בשנות פרשת דרייפוס. באזור התגוררו גם ״כמה רוטשילדים״. בין האורחים שהוזמנו לחתונתם של מואיז ואירן היו בני רוטשילד, אופנהיימר ואפרוסי (=משפחתו של דה ואל!). ירח הדבש של הזוג נמשך שמונה חודשים אך בהמשך לא נטף דבש. אחרי שנולדו לו הבן ניסים והבת ביאטריס, אירן ברחה ממואיז עם מדריך הרכיבה שלה, המירה את דתה ונהפכה לקתולית.
עתה מתחיל לטפטף למכתבים הרכיב האנטישמי. דה ואל כותב למואיז שאדואר דרומון, שופר האנטישמיות הצרפתית הפופולרי מאד, מניח ש״כולנו״ (=כל היהודים) קרובי משפחה. הוא כתב ״עלינו״ שאנו חיים ״בפאר רב מדי, בראוותנות לא ראויה״. ובכלל, היהודים הם ״לא צרפתים אמיתיים, רק מעמידים פנים״ (עמ׳ 47).
דה ואל ממשיך לכתוב למואיז המת על שכניו, האחים ריינאך, ועל הבן הבכור ז׳וזף שסבור שצרפת היא ארץ של סובלנות ושוויון. ז׳וזף הוא מתומכיו החזקים של דרייפוס ומדווח מדי יום ביושר על משפטו וכתוצאה מכך סובל רדיפות. אנשים כתבו לו עד כמה הם רוצים שימות. כמרים איחלו לו שיושלך לביוב, שיפשטו את עורו בעודו בחיים. ״השם ריינאך נהפך למילה נרדפת לשם דרייפוס: ׳כשריינאך יובס, תמות היהדות: כשדרומון ייבחר, צרפת תיוולד מחדש׳ ״ (עמ׳ 48).
מואיז היה שייך להרבה מאד אגודות: של ספריות, מוזיאונים, אמנים. אבל האם שיוכו לכל כך הרבה גופים שייך אותו באמת לצרפת? מואיז נתן לצרפת במתנה את הבית המושלם ביותר. הגדוש ביצירות אמנות מהרגע המושלם ביותר בתרבות צרפת. מתנה שקושרת את האדם למקום ולאומה.
מואיז מת בשנת 1935. שנה אחר כך התקיים טקס העברת ביתו ואוספיו לידי המוזיאון לאמנויות דקורטיביות, והפך למוזיאון ניסים דה קמונדו.
ב-11 ביוני 1940 מכריזה הממשלה הצרפתית על פריז כעיר פתוחה, ב-14 ביוני נכנס הוורמאכט לפריז ללא הפרעה. היהודים מודרים מהצבא, מהעיתונות ומכל משרה ממשלתית, והחוקים נגד היהודים מחריפים והולכים. ב-1942 הם מחוייבים לענוד טלאי צהוב שעליו המילה ׳יהודי׳ בצרפתית. יהודים נעצרים, 4000 ילדים בני שנתיים עד שתים-עשרה מופרדים ממשפחותיהם ומגורשים לאושוויץ. ממחנה הריכוז דראנסי שמצפון לפריס יוצאים לשם טרנספורטים. ב-23 ביולי מצהיר העיתון ״לה מטאן״: ״קניית בית יהודי היא השקעה שאין בה שום סיכון״ (עמ׳ 145).
ליאון וביאטריס נרצחו באושוויץ.
* המלצה: העניקו לעצמכם מתנה וקראו את הספר החשוב והמופלא הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.