דברי זכרון למשה גרינברג

חיים שוורץ, האוניברסיטה העברית

ספר היובל לפרופ' משה גרינברג, שנפטר בשבת פרשת במדבר (15.5), נקרא "תהילה למשה". אך כשד"ר לאה מזור ביקשה ממני לכתוב כמה מילים לזכרו של פרופ' גרינברג שובש שם הספר בראשי וזכרתי אותו כ"תפילה למשה", והמשך הפסוק שם גם כן עלה: "איש האלהים". בתחילה חשבתי לסרב לבקשתה. ישנם רבים וטובים אשר זכו לשבת בשיעוריו של גרינברג ואשר מכירים את מחקריו ותורתו יותר ממני, ולהם ראויה מלאכה זו. אומנם התמזל מזלי וזכיתי למספר פגישות ספורות עימו, אך לא ניתן להשוות את הדבר ללימוד משותף לאורך זמן. בנוסף, לאור פגישותיי עם פרופ' גרינברג, הדימוי של 'איש האלהים' – אדם הבקיא במקרא ובעולמות שמסביב לו, וכן אדם בעל שיעור קומה ורוחב דעת יוצאים מגדר הרגיל – גרמו לי לרצות אומנם לנוע, אבל לעמוד מרחוק. אך כפי שאומרים חז"ל, על קברות ישראל יש לעשות נפש, כלומר מבנה המוקם על הקבר לזיכרון הנפטר, ולצדיקים, ובמקרה שלנו, אף לתלמידי חכמים ולחוקרים "דבריהם הם זכרונם", ועל כן אשתדל להביא מקצת מדברי פרופ' משה גרינברג.

***

מי הוא פרופ' משה גרינברג? משה גרינברג נולד בכ"ב בתמוז תרפ"ח (10.7.1928) בפילדלפיה שבארצות הברית לאמו בתיה ולאביו הרב שלמה גרינברג. אביו ואמו היו ציונים נלהבים, והשפה המדוברת בבית הייתה עברית. כיוון שבפילדלפיה באותה התקופה לא היו בתי ספר יהודיים קונסרבטיביים, ואביו של גרינברג היה הרב הקונסרבטיבי בבית הכנסת 'הר ציון' בפילדלפיה, שכרו לו הוריו מלמד פרטי ובמשך השנים, פעמים בשבוע, מוקדם בבוקר לפני ההליכה לבית הספר הכללי למד משה את מקצועות היהדות. גרינברג למד מקרא עם רש"י, משנה, ספר ההגדה של ביאליק, מאמרים ומסות במחשבה יהודית, ספרות, דקדוק ועוד. את לימודיו המשיך גרינברג במחלקה ללימוד המזרח באוניברסיטת פנסולבניה ב1945, ושם סיים את לימודי הדוקטורט בשנת 1954, כשהתחום אותו חקר היה הח'ברו (או ח'פרו) – קבוצות נוודים מן האלף השני לפנה"ס. באותו הזמן למד אף בבית המדרש לרבנים בניו יורק, וסיים סמיכה לרבנות. באוניברסיטת פנסולבניה לימד גרינברג משנת 1954 ועד שעלה לארץ ב1970 להשתקע בירושלים וללמד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית. בחוג למקרא לימד עד שנת 1996, כשיצא לפנסיה, והמשיך לעבוד על מחקריו וכתביו עד לפטירתו בשבת ב' בסיון תש"ע (15.5.2010), בהיותו בן 81.

***

בחדר עבודתו של פרופ' גרינברג תלויים תמונות של שנים ממוריו: פרופ' אפרים אביגדור ספייזר – פרופ' למקרא ולמזרח הקדום באוניברסיטת פנסולבניה ופרופ' יחזקאל קויפמן, המוכר מחיבורו המפורסם "תולדות האמונה הישראלית". למעשה, הצירוף של שני חוקרים אלו בחדר עבודה אחד אינו מובן מאליו: ספייזר היה איש פילולוגיה וניתוח מדוקדק של טקסטים. הדוקטורט של גרינברג, על הח'ברו, שנעשה בהדרכתו של ספייזר, מלא בטקסטים בשפות עתיקות ובניתוחם. הדגש במחלקה ללימודי המזרח ב'פן', בהנהגת ספייזר, היה ההיסטוריה של העברית, לימוד פילולוגי היסטורי של המקרא, אכדית, שומרית וערבית. ספייזר היה איש של שפות וטקסטים, וגרינברג אף הוא היה פילולוג מוכשר ובקיא בשפות רבות. לעומת זאת, מומחיותו של קויפמן, כפי שברור לכל מי שקרא ב"תולדות האמונה הישראלית" הייתה בהיסטוריה ובהתפתחות של האמונות. בכתביו של קויפמן אין אנו מחפשים ניתוח מדוקדק של מילים ועיונים לשוניים, אלא מבט רחב היקף. גרינברג פגש את הכרך הראשון של "תולדות האמונה הישראלית" בספרייתו של אביו בהיותו תלמיד תואר ראשון והוקסם מכוח הקונצפטואלי, הביקורתי והפולמוסי של קויפמן. גרינברג ידע שכל עוד חיבורו הגדול של קויפמן קיים רק בעברית הוא לא ישפיע על עולם המחקר, והחליט לתרגמו לאנגלית. ואכן, לאחר שנים של עבודה, יצא התרגום האנגלי של "תולדות האמונה הישראלית", וגרינברג אף הצליח לצמצם את שמונה הכרכים העבריים לכרך אחד אנגלי.

ניתן לראות שגרינברג החזיק ושלט בשתי דרכי מחקר אשר פעמים רבות אינן נמצאות באדם אחד – מצד אחד היה גרינברג איש הניתוח המדוקדק והפרטני, אשר מתמודד עם כל עניין ועניין, ומצד שני גרינברג לא וויתר על הרמת המבט וראית המכלול והעומק.

***

הפגישה הראשונה שלי עם פרופ' גרינברג הייתה בצבא. בשנים שלפני הצבא הייתה ספרייה מסוימת בה הייתי מבקר, ומדפי ספרי המקרא תמיד משכו את תשומת לבי. בין הספרים השונים בצבץ ספר אשר נראה לי כמיוחד – "על המקרא ועל היהדות" של משה גרינברג. מבין הספרים שניצבו על המדפים יכולתי, די בקלות, למיין את הספרים לשני סוגים: ספרים שנכתבו על ידי אנשי מקרא, אנשי מקצוע הבקיאים בענפים השונים הנדרשים להבנת המקרא, וספרים אשר נכתבו על ידי 'אחרים', אשר אולי מלאים ברעיונות יפים, אך הבנת המקרא עצמו לעומקו אינה נחלתם. הספר של גרינברג היה יוצא דופן. אינני יודע מניין, אך ידעתי שגרינברג הוא חוקר מקרא רציני, אך מצד שני אי אפשר היה להתעלם מכותרת הספר – כותרת הגותית למדי. בזמן השירות נפלו כמה שבועות פנויים יחסית ולקחתי את "על המקרא ועל היהדות" עימי.

אינני זוכר רבות מן הכתוב בספר, ואחרי שעיינתי בו כעת אני רואה שדברים רבים לא הבנתי, אך את חווית הקריאה אני בהחלט זוכר. עושר רב של רוח והגות המעוגנים בחוזקה במקרא עצמו ובמסורות מאוחרות לו עלה מכל עמוד ועמוד. בספר זה כונסו כתביו ודבריו של גרינברג אשר עסק ב"שאלות קיומיות כאדם בעל הכרה יהודית והשכלה יהודית, המרגיש התחייבות לזקוק את היהדות למלוא היקפם של החיים" (עמ' 9). גרינברג דן בנושאים מקראיים רחבים כערך האדם במקרא וחירות, בנושאים המצומצמים לחוויית היחיד כקדושת החג והשבת, התפילה והמוות וכן בענייני חינוך והוראה.

פיסקה אחת אני זוכר במיוחד. גרינברג, באחד מן המאמרים, עוסק בחוויית השבת, ולאחר דיון בחוויה זו עוסק בגודש האיסורים הפורמאליים אשר בעיני רבים הם הממלאים את השבת:

"במרוצת הדורות נפלו ל"ט אבות-המלאכה בידי בעלי הגיון וחסידי שיטה, שביקשו למשוך מכל אב תולדות ותולדות-תולדות, עד קצה גבול הדמיון. שיווי-המשקל שבין ההגיון לחיים – שנשמר ברוחם המאוזן והשקול של אמני הרוח המקוריים – אבד לרודפי ההגיון והשיטתיות שקמו אחריהם. אין ציבור שאין בו רודפי הגיון צרוף כאלה, המבקשים את הודאי, את הבלתי מוטל בספק. הם פונים-עורף להיסטוריה ולסוציולוגיה וגם הפילוסופיה מבריחה אותם אחרי שהם עומדים על משמעותה, מפני שכל מעינם בודאות" (עמ' 174).

אומנם דבריו של גרינברג מתייחסים לאיסורי שבת, אך הוא מרחיב את הדברים לכל ציבור. טענתו המרכזית של גרינברג היא כנגד רודפי הודאות. גרינברג טוען שבבקשת ההגיון והשיטתיות המוחלטת, למעשה אובד הקשר שבין ההגיון לחיים. מחקר והגות, ממשיך גרינברג, אשר מבקשים רק את הבלתי מוטל בספק, רק את הניתן להוכחה מפספסים לגמרי את הבנת החיים, ומביאים לרשימה של איסורים ודקדוקים אשר אינם מועילים לקיום האדם. דבריו אלו של גרינברג מאפיינים את מחקריו, בהם ביקש לא רק להעיר נושא עיוני, אלא להתמודד עם המחשבה והקיום היהודי והאנושי.

***

לאחר כמה שנים התמזל מזלי לפגוש את גרינברג ולעבוד עימו במקצת באופן אישי. בשנת 1969 גרינברג פרסם פירוש למחציתו של ספר שמות בשם Understanding Exodus, וכעת רצתה ההוצאה לפרסם מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר. גרינברג באותה העת כבר היה חולה, ואף שיכול היה לכתוב הערות למהדורה החדשה לא יכול היה לעבוד עם מחשב. תפקידי היה להכניס את ההערות של גרינברג לקובץ במחשב, וכן לבדוק את ההקלדה.

אף שעבדתי על פרק ספציפי החלטתי – על מנת להבין יותר את החיבור – לקרוא את המבוא לספר. הדבר הראשון שהבנתי הוא שאני זקוק למילון. השליטה של גרינברג בשפה האנגלית מעוררת השתאות, ואוצר המילים ודקות יכולת ההבעה נדירות. ניכר היה שמדובר באדם בעל כישרון לשפה, להבעה ומעל לכול – אדם אשר יש לו מה לומר, ושהוא מבקש להביע את הדברים בצורה החדה והמדויקת ביותר. הנקודה השנייה שעלתה היא שגרינברג מעוניין מאוד בשאלות של מתודולוגיה ושל מטא-מחקר. גרינברג התחיל את הספר בפרק שכותרתו "מטרה ואמצעים" (Purpose and Method) ובו הוא עוסק במשמעותה של הבנה של ספר. גרינברג מגדיר מהו ספר, ועל רקע הבנה זו מסביר מהי הבנה של ספר. במבט ראשון אומנם יכולה להיות תחושה שהדברים ברורים, אך במחשבה שנייה, ומיוחד לאחר הקריאה של דברי גרינברג ניכר שלא מדובר בעניין פשוט כלל ועיקר, ושלתשובה על השאלה מהי הבנה של ספר משמעויות נרחבות ביחס ללימודו. מקום נוסף שבו נותן גרינברג כר נרחב לעניינים מתודולוגים ומטא מחקריים הוא בהקדמה שלו לפירושו על ספר יחזקאל, פירוש אשר יצא בסדרת Anchor Bible, וכולל פירוש על פרקים א – לז. גרינברג מציג שם את שיטת הפרשנות שלו, אותה כינה 'פרשנות הוליסטית'. גרינברג מציג במבוא שם, וכן במאמר אחר על ספר יחזקאל את הנחות היסוד הפרשניות שלו – כשהנחת היסוד של הפרשנות ההוליסטית היא שיש קשר בין הפרטים לבין המכלול. הנחה זו, אשר בראש ובראשונה מניחה כי קיים הבדל בין הפרט ובין המכלול וכי ניתן להגיע לכלל דרך הפרט אינה מוסכמת על כולם, ואף בין המסכימים באופן עקרוני להבחנתו של גרינברג, המודעות הגמורה לעניין מתודי זה מביאה לסוג אחר של פירוש. לגרינברג טענות נוספות לגבי אופי הטקסט המקראי: יש לגשת עליו בענווה ולזכור כי קיים פער בינינו לטקסט הן בהבנת השפה והן בתפיסת העולם, הטקסט המקראי הוא חיבור חינוכי אשר מטרתו לבטא מסר, גרינברג העיר לגבי אופי מחקר הנוסח ועוד טענות נוספות, וחשוב ומרשים (ונראה שאף יוצא דופן במחקר המקרא) הוא העיסוק של גרינברג בהנחות יסוד פרשנויות.

***

עיסוקיו של גרינברג במחקר המקרא כללו תחומים רבים – מוכר ביותר מאמרו על החוק המקראי בו מראה כי החלוקה בין דיני נפשות לדיני ממונות ייחודית למקרא. בנוסף, עסק גרינברג בפרשנות המקרא היהודית וערך וכתב כמה ערכים בספר בנושא בהוצאת האנציקלופדיה המקראית. מאמרו האחרון, שיצא ב2009 עסק בנושא זה. גרינברג חקר את התפילה המקראית, ופרסם בנושא, ערך את סדרת מקרא לישראל ביחד עם שמואל אחיטוב, היה ממתרגמי המקרא לאנגלית בסידרת JPS, כתב מאמרים בחינוך והגות, שימש כיועץ מדעי במקרא למרכז לתכניות לימודים במשרד החינוך והתרבות ופרסם ספרים ומאמרים רבים בתחומים שונים. קובץ מאמריו יצא בשנת 1995, ורשימת מאתיים שלוש וחמשה ספריו ומאמריו שכתב עד 1997 מפורטים בספר היובל שלו.

אף שרוב דבריו של גרינברג הם בכתובים, ארצה לסיים דברי זיכרון אלו בשתי תמונות. בראש ספר היובל למשה גרינברג, כדרכם של ספרי יובל, מופיעה תמונתו. מדובר בתמונה ייצוגית ומכובדת וגרינברג מופיע שם מסורק ומסודר, לבוש חולצה לבנה וז'קט. בפתח קובץ המאמרים של גרינברג גם כן מופיעה תמונה – אך כאן מדובר בתמונה אחרת לגמרי. גרינברג לבוש כובע מרופט במקצת, זקנו קצת גדל פרע, החולצה איננה לבנה ומעליה מעיל. בתחתית התמונה נכתב שהתמונה צולמה במוסקבה ב1991. אומנם הצד השווה שבתמונות הוא המבט בעיניים – מבט הנראה מרוכז ומתבונן, אך אופי התמונות שונה לגמרי. אינני יודע את פרטי הסיפור בנוגע לתמונות, אך ייתכן ואת התמונה בקובץ המאמרים שלו בחר גרינברג עצמו, ולא בחר בתמונה הייצוגית הרגילה, אלא בתמונה מקורית ומיוחדת. מחקריו והגותו של גרינברג תופסים מקום נכבד וחשוב בעולם המקרא והיהדות, מקום רענן ומקורי, יסודי ומחדש. האבלות על מותו למשפחתו ולחבריו לבטח גדולה, ומדובר בחסרון אשר לא ניתן להימנות. לנו לא נותר אלא לעיין בדבריו של הרב פרופ' משה גרינברג, לראות את תרומתו הגדולה ומעוררת ההשראה, ללמוד ולגדול ממכתביו וממחקריו.