יום שישי, 5 באפריל 2013

לזכרו של עמוס חכם: פרשן התנ"ך וחתן התנ"ך העולמי הראשון

ד"ר נח חכם, האוניברסיטה העברית
דברים שנאמרו בערב עיון לזכרו של עמוס חכם ז"ל, ביום חמישי כ"ד בניסן תשע"ג (4.4.2013)

עמוס חכם
מורי ורבותי, נשיא האוניברסיטה פרופ' משה קווה, ראש המחלקה פרופ' אלי עסיס, פרופ' אלכסנדר רופא, ד"ר לאה הימלפרב, קהל נכבד,
אין מקום מתאים מאשר אוניברסיטת בר אילן, לציין את זכרו של אדוני אבי מורי ורבי, עמוס חכם, הריני כפרת משכבו. כפי שהזכיר פרופ' קווה, לפני קצת פחות מעשר שנים, בחודש אייר תשס"ג, העניקה אוניברסיטת בר אילן תואר דוקטור לשם כבוד לאבא. בדברי ההסבר לתואר  נאמר שהתואר הוענק לו "בהוקרה על היותו סמל לדבקות של העם היהודי בספר הספרים ועל תרומתו החשובה למפעל פרשנות המקרא". על פירושיו נקבע כי "הפירוש המקורי בעברית שווה לכל נפש, מושתת על החידושים בחקר המקרא והמדע, ללא סטייה ממסורת ישראל... המבואות והביאורים שחיבר עמוס חכם לספרים שפירש מצטיינים במבנה שיטתי, בעשירות הסגנון ובניתוח מעמיק, ותרמו רבות להפיכתו של דעת מקרא לפירוש התנ"ך הנפוץ ביותר בודרנו".

אכן פירושיו של אבא הם מן הנחשבים ביותר בסדרת פירושי דעת מקרא. זכה אבא שיפוצו מעיינותיו חוצה ויילמדו דבריו בארץ ומחוצה לה. ואף זכה שיתורגמו פירושיו לתהלים ולאיוב לשפה האנגלית. אולם בטרם אתייחס לפירושיו אספר קצת עליו. 
רבים מתעניינים: היכן למד אבא? היכן רכש את ידיעותיו המופלגות עד כי הפך לסמל של ידענות? אספר אפוא קצת מתולדות ימיו של אבא. 
אבא היה נכה, אבל לא נולד נכה. הוא נולד באלול תרפ"א (1921) בשכונת זכרון משה בירושלים, להוריו ד"ר נח חכם ונעמי לבית שפירה. הוא לקה בשיתוק מוחין בגיל עשרה חודשים לערך, עת נפל ממיטת הוריו ונחבל בראשו. נפילה זו עיצבה מכאן ואילך את חייו וחיי משפחתו. הוריו נמנעו ככל הנראה מלהביא ילד נוסף לעולם, בשל רצונם להתמסר לבנם ולטפל בו. בפרקים האוטוביוגרפיים שכתב אבא לאחר שזכה בחידון התנ"ך הבינלאומי הראשון, בשנת העשור למדינה, מזהיר אבא: "רוצה אני להשתמש בהזדמנות זו  לתת אזהרה ועצה לאותם ההורים שגורלם זימן להם בן נכה ולהגיד להם מניסיוני המר כי לילד הנכה דרושים אחים ואחיות במידה גדולה הרבה יותר מאשר לילד הבריא, ועד כמה שהדבר נראה קשה בעיניהם, הרי יחד עם שאר המאמצים שהם עושים לטובת בנם עליהם להוסיף גם את המאמץ הזה למען בריאותו הרוחנית של בנם ולדאוג לכך שבנם הנכה לא יישאר בן יחיד". בילדותו ובנערותו נותח פעמים רבות כדי לנסות להיטיב את מצבו, ומורו היחיד כל ימי נעוריו היה אביו, הד"ר נח חכם, שאני קרוי על שמו. וכך כתב אבא בסוף ההקדמה לפירוש על ספר איוב: "לא לכל הפירושים היה בידי לציין את מקורם, מפני שהרבה הרבה מן הפירושים והרעיונות הכלולים בפירוש שמעתי מפי אבי מורי הד"ר נח חכם ז"ל, אבל אי אפשר לי לציין בוודאות ובמיוחד את דבריו, משום שהוא היה מורי הראשון וכמעט היחיד בכל ימי נעורי, ועל זה יש לומר: שלי ושלו - שלו". ובהקדמתו לתהלים כותב אבא: ש"שוקעו בפירוש דברים רבים ששמעתי ולמדתי מפי אבי מורי... היו לנגד עיני גם רשימות בכתב שרשם על הרבה ממזמורי תהלים כי היה בדעתו להוציא לאור פירוש על תהלים ולא עלתה בידו. והריני רואה בפירושי מילוי רצונו... ויהיו נא שפתותיו דובבות". חשוב היה לאבא בשנת תשי"ח, מיד לאחר שזכה בחידון התנ"ך לכתוב את הדברים הבאים על נכות ועל ההתמודדות עמה: "כי יש עובדות שאפילו מחיאות כפיים סוערות של כל אזרחי המדינה לא ישנו אותן. עובדה כזאת היא נכות. ולכל נכה ישנן שתי דרכים: הדרך האחת היא דרך התבודדות, בריחה מן החיים המעשיים ותלות באחרים. דרך זאת נראית בהשקפה ראשונה כמוצא הקל ביותר, אבל סופה דיכאון והתנוונות. זאת הייתה דרכי מיום עמדי על דעתי. בנפשי הרגשתי תמיד כי לא זה הדרך, כי קיימת דרך שנייה, דרך של השתלבות מלאה בחיים, תוך כדי פיתוח תכונות וכשרונות הגנוזים בכל אדם, העשויים לשמש כעין תחליף למה שאבד ואין להשיבו". ומוסיף אבא וכותב: "שנים רבות ציפיתי ליום שאוכל לעלות על הדרך הזאת וציפייתי הייתה לשווא. חסר היה לי העוז לכך, כפי שחסר העוז לטירון בתרגילי צניחה, לקפוץ מהאווירון, עד שמדריכו ידחפנו. מדריך כזה לא היה לי. להפך, כל האנשים שפגשתי בהם, לא עודדוני בניסיונותי לחיות חיים עצמאיים. אפילו ערב החידון התנ"כי נמצאו אנשים שהשפיעו עלי (ואני מתחרט על ששמעתי בקולם) להסתגר במקום מבודד ולא להשתתף בטיולים שנערכו לכל משתתפי החידון הבינלאומי. ידעתי כמובן שקיימים בעולם נכים שהצליחו להשתלב בחיים המעשיים השתלבות מלאה. פעם התווכחתי על נושא זה עם אדם נורמלי שפקפק באפשרות כזאת וטענתו הייתה 'הבא לי דוגמא ממשית'. דוגמה כזאת לא יכולתי להביא וידי הייתה על התחתונה". ומסיים אבא: "ובטוח אני שנמצאים עוד נכים רבים המתלבטים בבעיות דומות לאלה שלי. ואם דברי אלה יועילו לטעת בהם את האמונה בכוחות הגנוזים בהם ויתנו להם את הדחיפה הדרושה לחיות חיים פעילים, או אז נוכל לומר בכנות המלאה, כי החידון על התנ"ך, הספר ממנו שאבו הרבה נדכאים תקווה ועידוד, מילא את ייעודו ועשה פרי ברכה".  ממרחק השנים שחלפו אפשר לומר לך, אבא שלי, שבוויכוח עם אותו אדם נורמלי ניצחת. אתה עצמך הראיה שידך על העליונה!
בהקשר זה חייב אני לספר בשבחה של אמא ז"ל. חידון התנ"ך אכן הפך את חייו של אבא מקצה לקצה. פחות משנתיים לאחר החידון, נשא אבא לאישה את אמא, דבורה, דייזי, לבית אטאס, והם הקימו את ביתם בירושלים. אמא היא זו שאפשרה לאבא לאורך שנים להוציא את כשרונותיו מן הכוח אל הפועל. היא זו שהחזיקה את הבית ודאגה לכל מחסור, ובזכותה זכה אבא לכתוב ולהפיץ את תורתו. לא לשווא כתב לה בהקדשה לפירושו על ספר ישעיהו: "לרעייתי דבורה מנשים באוהל תבורך - שלי ושלכם שלה הוא". 
אפנה לומר כמה מילים על פירושיו של אבא. אין זה פשוט כל עיקר לכתוב פירוש על דרך הפשט "ללא סטייה ממסורת ישראל" כפי שנאמר בדברי ההסבר לתואר דוקטור לשם כבוד. כדי להשיג זאת דרושה הבנה מעמיקה של המקרא, והיכרות רחבה ויסודית עם מסורת ישראל, וכן יכולת לגשר אך גם לעמוד על ההבדלים בין נקודות מבט אלה. אדגים כאן מקצת משיטתו הפרשנית של אבא ותוך כך אגע גם בנקודה זו. אבא מחויב לפשוטו של מקרא ולכן בפירושו לכל פסוק הוא מקדיש בראש ובראשונה תשומת לב למלים המרכיבות את הפסוק. יש אף שיאמרו שמוקדשת תשומת לב יתרה לענייני לשון, אולם ברור שאין לזה שום יסוד – אי אפשר להתחיל להבין פסוק לאשורו אם אין מבינים את המילים המרכיבות אותו.
ידוע הפסוק "עולם חסד יבנה" (תהלים פט ג). העולם נוהג לפרשו כקובע שהעולם שלנו בנוי על חסד. כך אכן נדרש במכילתא דר' ישמעאל (בשלח - מסכתא דשירה פרשה ט) "והעולם מתחלתו לא נבנה אלא בחסד שנ' כי אמרתי עולם חסד יבנה וגו'", וכך מצוי גם אצל פילון האלכנסדרוני, בחיבור "על האל שאינו משתנה", סעיף 108 האומר כי הטוב הוא המקור לכל הקיים בעולם. 
ואולם הפשט הוא אחר. כך כותב אבא ז"ל בפירושו: "כי אמרתי עולם חסד יבנה - שיעורו: כי אמרתי החסד יבנה לעולם, ופירושו, אכן סבור הייתי שחסד ה' (בריתו הבטחתו ושבועתו) יהא בנוי, קים לעולם". ובהערה שם מוסיף אבא ז"ל: "וחז"ל דרשו 'עולם חסד יבנה' - העולם נברא במידת החסד ולא במדת הדין, ובפירוש מעין זה שגור הפסוק הזה בפי העם. ואולם אין זה פשוטו של מקרא, משום ששתי המילים הקובעות שבפסוק זה - "עולם, חסד" מתפרשות לפי המדרש כמשמעותן בלשון המאוחרת ולא כמשמעותן בלשון המקרא. "עולם" בלשון המקרא הוא הזמן ולא היקום, ו"חסד" בלשון המקרא הוא קיום הברית והשבועה". 
אם כן, הפירוש מתחיל מן המילים. מובנן של המילים בהקשרן ההיסטורי, הוא הנותן את המשמעות הנכונה, הפשוטה, לפסוק. במקרה זה יש לפשט משמעויות מחשבתיות מרחיקות לכת, כי לפי זה "זכרתי לך חסד נעורייך" הוא זכירת ברית הנעורים שבאה מאהבה, וההבטחה "חסדי מאתך לא ימוש" מתייחסת גם היא לברית ולשבועה. זה מביא אותנו לפסוקי ההפטרה שקראנו אך לפני שלושה ימים, בשביעי של פסח. אמנם אבא לא פירש את ספר שמואל, שממנו לקוחה ההפטרה, אך כידוע מזמור יח בתהלים מקביל להפטרת שביעי של פסח, שמואל ב פרק כב. בין היתר נאמר שם כך: "עם חסיד תתחסד" (תהלים יח כו) ומפרש אבא: "אתה נוהג מידה כנגד מידה: עם האיש החסיד, הממלא את חובותיו ונוהג כפי הראוי לו בין אדם למקום ובין אדם לחברו, גם אתה נוהג כפי הראוי להגן עליו ולשומרו" (תהלים עמ' פז). תנו דעתכם שחסיד כאן מתפרש בעניין חובותיו של האדם והדרך הראויה להתנהג ולא במובן של לפנים משורת הדין. כך גם בסוף המזמור: "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם" מפרש אבא: "שומר את הבטחתו ונאמן בבריתו, וכן 'ועושה חסד לאלפים שבעשרת הדברות ועוד", ובהמשך כדרכו של אבא, כפי שהראתה ד"ר הימלפרב, בהתחשב בטעמי המקרא של תהלים ושל שמואל, מוסיף אבא: "לפי הטעמים, תיבות 'עד עולם' נמשכות אל 'עושה חסד', ושיעור הכתוב: עושה חסד עד עולם לדוד ולזרעו, כלומר: לבית דוד ניתנה הבטחה שתוקפה לעולם". מובן שיש גם להתמודד עם חז"ל, המפרשים במקומות אחדים את המילה אחרת, ולהסביר מדוע הם מפרשים כך, ומדוע אין לקבל את דבריהם כפשט. ואולם הפשט הוא המכריע ואין לסטות מן הפשט.
אבא היה יהודי של בית הכנסת. הוא הקפיד על תפילה בציבור שלוש פעמים ביום, ושמחה גדולה הייתה לו בשנותיו האחרונות, עת עבר לגור בקומת קרקע ויכול היה להמשיך לילך לתפילה בציבור. ד"ר הימלפרב הצביעה בהרצאתה על ידיעותיו של אבא בתחום טעמי המקרא; ידיעות אלה לא היו תיאורטיות בלבד. הוא היה בעל קורא מובהק, דייקן וקפדן. הכרעת בעלי הטעמים הייתה אחד משעשועיו ומן הדברים שעניינו אותו ביותר. תמיד ביקש לברר מדוע צירוף מילים מסוים מוטעם בדרך אחת בעוד שצירוף זהה מבחינת כוח ההברות שלו מוטעם אחרת. כמה מהמתפללים בבית הכנסת שלו סיפרו על חרדתם לקרוא בתורה או בהפטרה בנוכחותו; הוא היה מבחין ומעיר על כל טעות. ולא רק זו, אלא גם בענייני תפילה וסדריה תמיד התעניין וחקר: מה פשרו של מנהג זה, וכיצד נהגו בבית הכנסת שלנו בעניין זה. כך, למשל, כאשר שמע שחוזרים פעמיים על הפזמון "לכה דודי" שאלני מה מקורו של המנהג, והוקל לו כשביארתי שהחזרה מתחייבת רק מן המנגינה. כיליד ירושלים וכמי שגדל בשערי חסד הוא הכיר היטב את מנהגי האשכנזים ונוסח התפילה שלהם. ואולם הוא הכיר היטב לא רק מנהגים אלה. אמי ז"ל ילידת סלוניקי. לאחר נישואיהם, וכשעבר סבי, אבי אמי, לגור עמם, הוא החל לילך עמו לבית הכנסת הספרדי שבשכונת יפה נוף בירושלים, שם התפלל במשך עשרות שנים, גם לאחר פטירת סבא. החשיבות שייחס לתפילה ומנהגיה והיכרותו עם מנהגי התפילה השונים ניכרת היטב בפירושיו. כל הקורא בפירושיו לתהלים אינו יכול שלא לשים לב להערות הרבות בעניין מנהגי התפילה, בדרך כלל בסוף הסיכום למזמור. במזמור שהזכרתי קודם, מזמור י"ח הוא מעיר על המנהג לומר את הפסוק הזה "מגדיל ישועות מלכו" בברכת המזון, על החילוף בין שבת לחול, על המנהגים השונים ועל מקורותיו של חילוף זה. במזמור ט מעיר אבא  כי "נוהגים לומר מזמור זה ביום הזכרון לחללי צה"ל, והוא על פי הפירוש 'על מות לבן' = על מות הבן. ועוד משום שכתוב מזמור 'כי דרש דמים אותם זכר' וגו'. ...פסוק זה שובץ בתפילת 'אב הרחמים'. וכך כמובן במזמורים הנאמרים כשיר של יום, בפסוקי דזמרה, ובעוד מזמורים רבים אחרים. ובפירושיו לספר ישעיהו הוא מרבה להעיר על מנהגי ההפטרות השונים. בדרך דומה במבואו לשיר השירים הוא מקדיש סעיף למנהגי הקריאה של המגילה, כולל  מקורו של המנהג ושאלת הברכה לפני הקריאה. 
אבא היה ציוני. הוא נולד בירושלים, וכל ימיו חי בארץ ישראל. מעולם הוא לא עזב את הארץ, והיה אוהב נלהב של מדינת ישראל. הוא מספר על אביו, שהכול הכירו בכשרונותיו המדעיים, "אבל הוא נמשך בחבלי אהבה אל הארץ והעדיף להיות מורה בארץ מאשר פרופ' בחו"ל. מאז עלה לארץ לא עזבה כל ימי חייו." ומוסיף אבא: "וכתגמול מה בעד קרבנו הגדול על מזבח הארץ זכה בסוף ימיו לראות בתקומת מדינת ישראל. חייב אני לומר כי באותם הימים הגדולים של שנת תש"ח נתגלה לי אבא ז"ל - כך כותב אבי - באור חדש, ונראו לי בו שרטוטים וקווי אופי שלא הכרתים קודם לכן. ובלבי קנאתי בו קנאה גדולה וחלשה דעתי עלי: מדוע אני איני מסוגל לרטט פנימי עמוק כזה של גיל וחדווה? ובאתי לידי ההכרה שאיני יכול בשום פנים לחוש את אשר מרגיש אבא, שחזה מבשרו את הייסורים של הגלות". 
דומני שלאור זאת יש לראות את הדברים הבאים. כידוע, הקמת המדינה הטביעה רושם דל יחסית בסדרי בית הכנסת, וגם כיום, שישים וחמש שנים לאחר הקמת המדינה עדיין חסרים סדרי תפילה מגובשים וראויים לאירוע זה. והנה בשנה שעברה, לקראת יום העצמאות, אבא חיבר נוסח של "על הנסים" ליום זה. אינני יודע אם ביקש להפיץ נוסח זה ברבים ולהציעו כנוסח לכלל. יחד עם זאת, סבורני כי ראויים הדברים הן לכבוד המאורעות הגדולים של גאולת ישראל שזכינו לראותם, הן לכבוד אבא ז"ל, להפיץ את הנוסח הזה ברבים, ואולי יתקבל וייכנס לסידור התפילה. לסיום דברי אני מציג אפוא את מה שכתב אבא בשנה שעברה, ומודה לכם על שבאתם לחלוק כבוד לאבי פרשן המקרא הגדול. מי שמעוניין יוכל בסיום הערב ליטול דף עם הנוסח הזה שמונח בכניסה לאולם.

על הניסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל המלחמות ועל התשועות ועל הנפלאות שעשית לעמך בימים ההם בזמן הזה. 
בימים אשר שארית פליטת ישראל, עם שרידי חרב הצר והאויב, מצא מנוח בארץ אשר נשבעת לאבותינו לתת לנו ונוספו על בני ישראל היושבים שם מלפנים, יחד כולם ביקשו לפרוק מעליהם עול מלכות זדון השולטת בארץ ולייסד את מדינת ישראל. אז נועצו יחדיו בני ישמעאל יושבי הארץ והארצות אשר מסביב לה ואמרו קומו ונקומה למלחמה ונכחיד את ישראל ואת מדינתו ולא ייזכר שם ישראל עוד. ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתם וקלקלת את מחשבתם ועמדת לבניך בעת צרתם ונתת לבניך עצה וגבורה למלחמה באויביהם ונצחום והיכו בהם מכה גדולה וגרשום מגבול ישראל. ועשית לעמך תשועה גדולה ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך. על כן קיימו וקיבלו עליהם בני ישראל לעשות את יום חמישה לחודש השני הוא חודש אייר ליום שמחה והלל והודיה. וכשם שעשית עמנו את התשועה הזאת כן תוסיף להושיענו ותגאלנו גאולה שלמה ונודה לשמך הגדול סלה. 
תודה רבה!




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה