המסד הרוחני לקיום המדינה

עופר דובר, תיכון "הרצוג" בית חשמונאי

במסכת 'פסחים' אנו קוראים: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח:  מאי בגנות רב אמר מתחלה עובדי ;עבודת גלולים; עבודה זרה} היו אבותינו [ושמואל] אמר עבדים היינו..."  שני אמוראים נחלקו באשר לשאלת החירות והשעבוד. האם ההגדה צריכה לפתוח בשעבוד הרוחני, כדעתו של רב ("מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו") או שהיא צריכה לפתוח דווקא בשעבוד הפיסי – פוליטי, כדעתו של שמואל ("עבדים היינו לפרעה במצריים") ?!  כידוע ההכרעה נפלה לטובת דעתו של שמואל, אותו אמורא, שבמקום אחר אף קבע: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד"! היינו, כשם שהשעבוד החל כשיעבוד פוליטי, כך גם הגאולה המשיחית תהא גאולה פוליטית גרידא.

הוויכוח  התלמודי הזה התגלגל אף לפתחה של התנועה הציונית. האם השחרור צריך להיות שחרור מדיני – פוליטי, כדעת הציונות ההרצליאנית או, שמא, יש לשים את הדגש על השחרור הרוחני של העם, כדעתו של אחד העם. גם כאן נפלה ההכרעה לטובת הכיוון הפוליטי.

לית מאן דפליג כי צרכיו הפיזיים של האדם ובאופן דומה גם של האומה קודמים ועדיפים על הצרכים הרוחניים, אולם נשאלת השאלה – האם די בכך?! אני מבקש לטעון כי התנועה הציונית ומדינת ישראל, מסיבות טובות ומוצדקות, מיקדו עצמם בעשיית הקיום ולא נתנו מספיק משאבים ודעת לשאלות המהות. כך, בכל שנה החברה הישראלית מתאחדת סביב זכר הנופלים להגנת המדינה אולם היא אינה עוסקת די בשאלה – על מה הם מסרו את נפשם? עבור אילו ערכים? עבור איזו מהות? יתרה מכך, גם כאשר החברה הישראלית התמודדה עם שאלות שכאלו היא עשתה זאת מתוך אילוץ והכרח – ופעמים רבות באמצעות פסיקות משפטיות - ולא מתוך חשיבה מקדימה, מקיפה ועמוקה יותר.  

ברם השאלות נותרות בעינן וזקוקות לתשובות או, למזער, לדיון בהן, כמו למשל: מהי המשמעות של הקיום היהודי בארץ? מהן מטרות הציונות לאחר הקמת המדינה? כיצד יש לנהל את הדיאלוג מול מקורות התרבות של העם במאה ה21 ?  מה טיבה של היהדות החילונית שהתהוותה? ועוד ועוד.  

ניתן, כמובן, לטעון כי אפשר להתקיים גם בלא התייחסות לשאלות הללו או, לחלופין, לחכות לזמנים טובים יותר. יהיו גם שיטענו כי אין מדינות על הגלובוס שמטרידות עצמן בשאלות אלו והרי אחת ממטרות הציונות הייתה 'להיות נורמאליים, ככל העמים'.  ברם, מדינת ישראל בחרה שלא להיות ככל העמים. ה Raison d'être העומד מאחורי המעשה הציוני הוא ערכי ולא קולוניאליסטי, כטענת הערבים. אם לא נעסוק בשאלות העומק, הנוגעות לזהות ולכיוון, עלולה המדינה להפוך לכלי ריק, למנגנון שלטוני הנשען על אמיתות אנכרוניסטיות, שאינן נקשרות להווייה העכשווית ומכאן ועד להתפוררותה הדרך קצרה.  

אבטליון לימד אותנו – "חכמים היזהרו בדבריכם" ואני מבקש להוסיף – היזהרו גם בשתיקתכם. הן אנשי הרוח, הן התקשורת והן אנשי החינוך חייבים להשמיע קולם ברמה ולהתחיל לדון בשאלות שכאלו. אמת, זהו אינו דיון עתיר "רייטינג" אבל, כפי שביקשתי לטעון, הוא המסד להמשך קיומנו כאן.

ראו גם ליאון גרשוביץ, הרהורים על המחאה החברתית