ליאון גרשוביץ, האוניברסיטה העברית
ברשימה זו ברצוני להתייחס לרלוונטיות של צום ט' באב לימינו בזיקה למצב הכלכלי-חברתי והמחאה החברתית המתקיימת מזה שלושה שבועות.
מזה 11 שנה אני נוהג לצום בתשעה באב. בפעם הראשונה צמתי בקיץ שבין י"ב לשנת-שירות (במקרה שלי המכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ז"ל) כאשר כבר הייתה לי השקפת עולם מגובשת למדי כולל מקומם של החג והמועד בהשקפת עולמי. קראתי כמה דברים משל ברל כצנלסון ומאז אני נוהג לציין את יום האבל ההיסטורי על חורבן וגולה וכל הצרות שבאו על עם-ישראל בעקבות החורבן...
באותו קיץ תש"ס (2000) עבדתי במפעל הטקסטיל "אריגי-מצובה" בקיבוץ מצובה. יחד איתי עבד אדם מבוגר, חבר מצובה, שעלה לפני שנים רבות מארגנטינה. כאשר ציינתי אגב אורחא שאינני אוכל ביום ט' באב הוא תהה אם אני דתי, על כך השבתי כמובן בשלילה מוחלטת וסיפרתי לו כי אני צם מסיבות לאומיות ולא דתיות. האיש הקשיב לי קשב רב ואמר משהו כמו – "הלוואי ויותר אנשים היו צמים מהסיבות שציינת". ואכן הסיבה הבסיסית לצום מבחינתי היא פשוטה ביותר - הזיכרון הוא נדבך יסוד בזהות הלאומית, וודאי זיכרון של אירועים מכוננים כגון החורבן, ואילו הצום זוהי הדרך ההיסטורית שעוצבה בעם-ישראל לביטוי הזדהות עם צער וכאב האומה. כבר נפוליאון בונפרטה ציין כי עם שזוכר את חורבנו במשך זמן כה רב הוא "עם נצחי" והוגים יהודיים וציוניים מודרניים עמדו על חשיבות הזיכרון ההיסטורי ואף על חשיבותו האקטואלית. כוונתי להוגים ככצנלסון וטבנקין, אחד-העם וז'בוטינסקי, ארלוזורוב ועגנון ועוד. אולם לאחרונה שמעתי הרצאה של הרב ד"ר יואל בן-נון ונפל לי אסימון שיש עוד טעם כבד-משקל לשימור מנהג הצום בתשעה באב ולא סתם אלא שהשנה הוא אקטואלי מתמיד.
בשלשת השבועות האחרונים מחאה חברתית "שוטפת" את הארץ. למען הדיוק מדובר במחאות שונות ומגוונות (רופאים, משק החלב, יוקר הדיור, דיור בר-קיימא, יוקר המחייה ועוד) ויש לי גם לא מעט ביקורת עם פנים אלו ואחרות במחאה ועל חלק ממובילי המחאה אבל אין להתכחש לכך שקרה כאן משהו מאוד טוב (לפחות לטעמי): ראשית, עם-ישראל יצא לכיכרות ולרחובות והיסוד העממי החל לחזור לדמוקרטיה הישראלית לאחר שנים שהציבור הרחב למעשה לא היה מעורב באופן פעיל בהליכים הדמוקרטיים; שנית, הועלתה הדרישה ל"צדק חברתי" (גם אם במשמעות האמורפית ביותר של מושג זה) כעמוד יסוד לחברה הישראלית בימינו - משהו שמאחד את כולנו מעבר למחיצות המגזריות, הלאומיות ולתיוגים הפוליטיים שאנו כחברה התמכרנו אליהם. בנקודה זו אני מבקש לחבר בין הרלוונטיות של צום ט' באב לבין הדרישה להעמדת הצדק החברתי במרכז ההוויה הישראלית.
לאורך ההיסטוריה היהודית שלאחר החורבן, במיוחד בתקופות של תחייה ובניין עלתה שוב ושוב השאלה האם נכון להמשיך ולקיים את הצום המציין אבל בעת הזו - עת של תחייה, בניין, פיתוח, יצירה ופריחה. בספר זכריה (פרק ז') מסופר על משלחת של נכבדים מקרב יהודי בבל לנביא זכריה בשנה הרביעית למלכותו של דריוש, כשנתיים לאחר תחילת בנייתו של בית-המקדש השני בירושלים, והם תוהים האם לעת הזו יש להמשיך במנהג הצום: ”האכבה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?“. תשובתו של זכריה מדהימה - לשיטתו הצום אינו ביטוי אבל לזכר החורבן, אלא לזכר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן! זכריה מזכיר כי לפני החורבן העלו הנביאים דרישה לתיקונים ברוח צדק חברתי ואולם העם בהתנהלותו סירב לדרישה זו של הנביאים - ”משפט אמת שפוטו, וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשוקו. ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם. וימאנו להקשיב ויתנו כתף סוררת, ואזניהם הכבידו משמוע, ולבם שמו שמיר משמוע את התורה ואת הדברים אשר שלח ה‘ צבאות ברוחו ביד הנביאים הראשונים“ (זכריה ז' 12-9). העם סירב לפעול בהתאם להנחיות הנביאים - להשכין צדק חברתי הבא לידי ביטוי במשפט הוגן וביחסים אנושיים כלפי בני-אדם אחרים ובייחוד כלפי השכבות החלשות בחברה, ומצב חברתי זה היווה את הנסיבות לחורבן ממלכת יהודה (586 לפנה"ס). בהמשך (פרק ח') מתאר זכריה מצב אידיאלי לעתיד לבוא שבו אכן יתבטלו צומות החורבן ולא רק יתבטלו אלא אף יהפכו לחג ולשמחה גדולה. זכריה מתאר מצב של שלום מדיני, ביטחון, שגשוג כלכלי וחוסן חברתי שבעקבותיו בני העמים השונים יחקו את עם-ישראל בהתנהלותו - יראו בעם-ישראל דוגמה להתנהלות ראויה. אם תרצו, כאשר החברה של עם ישראל תהיה חברת מופת שתשמש אור לגוים: "עד אשר יבואו עמים, ויושבי ערים רבות, והלכו יושבי אחת אל אחת לאמר נלכה הלוך לחלות את פני ה‘ ולבקש את ה‘ צבאות. אלכה גם אני. ובאו עמים רבים וגוים עצומים לבקש את ה‘ צבאות בירושלים, ולחלות את פני ה‘... בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים, והחזיקו בכנף איש יהודי לאמור, נלכה עמכם כי שמענו, אלהים עמכם“ (זכריה ח' 23-20). למרבה הצער אנחנו עוד לא במקום הזה... ומה נדרש על-מנת להגיע למצב של חברת מופת? כתשובה לשאלה זו זכריה חוזר באזני אנשי המשלחת (ודרכם לכל העם) על דברי הנביאים שלפני החורבן ומתווה עקרונות פעולה: "אלה הדברים אשר תעשו: דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם, ושבועת שקר אל תאהבו“ (זכריה ח' 17-16). כמה פשוט... כמה קשה לביצוע! אז כמו היום. מה בעצם אומר זכריה? זכריה אומר שצומות החורבן יהפכו לימי חג ושמחה כאשר הנסיבות החברתיות שהובילו לחורבן תשתנינה מן היסוד. ועל-כן מתווה הפעולה של זכריה הוא לפעול לשינוי יסודי של אותן הנסיבות. אם תרצו זכריה אומר את הסיסמא שמובילי המחאה של קיץ 2011 עוד לא המציאו אותה - "העם חייב(לדבוק ב) צדק חברתי".
אולם יש עוד נקודה שכדאי לעמוד עליה ברוח הימים האלה. תוך כדי דבריו זכריה שולף עוד סיסמא שהיא גם הוראה לביצוע - "והאמת והשלום אהבו“ (זכריה ח' 19). כל בר דעת מבין שזו עלולה להיות דרישה שפרדוקס טמון בחיקה, הרי לעיתים יכול להתקיים ניגוד בין ערך האמת לערך השלום. כיצד ניתן להבין אמירה פרדוקסלית לכאורה זו? כאן אלך בעקבות חז"ל ששיבצו את הסיסמא הנ"ל בסיפור על יחסים בין שתי האסכולות האידיאולוגיות-הלכתיות היריבות בתקופת חז"ל, בית-הלל ובית-שמאי. מסופר כי אף-על-פי שאנשי שתי האסכולות היו נתונים במחלוקות הלכתיות קשות ביותר אנשי בית-הלל נשאו נשים מבנות בית-שמאי ולהיפך. חז"ל מציינים כי נהגו כך משום שהיו נוהגים ב"חיבה ורעות" אלה כלפי אלה על-מנת לקיים את העיקרון "והאמת והשלום אהבו" (בבלי, יבמות, י"ד ע"ב). במקום אחר מסופר מדוע דווקא אנשי אסכולת בית-הלל זכו לכך שההלכה נקבעה בהתאם לגישתם, אף-על-פי ש"אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם"? חז"ל עונים כי התשובה לכך נעוצה באופיים הנינוח של אנשי בית-הלל ובכך שאנשי אסכולה זו לימדו גם את גישת יריביהם לדיון ההלכתי ואף הקדימו את גישת יריביהם לגישתם הם (בבלי, עירובין, י"ג ע"ב). לאנשי בית-הלל היה מספיק אומץ, יושרה והגינות ללמד גם את גישת יריביהם האידיאולוגיים. מצב זה אפשרי רק כאשר יוצאים מתוך נקודת הנחה כי יש אמת פוטנציאלית בכל אחת מהגישות, "אלו ואלו דברי אלוהים חיים", בהבנה עמוקה כי אין כאן "טובים ורעים" וביסוד שאיפתם של אנשי האסכולות השונות (בית-הלל ובית-שמאי, חסידים ומתנגדים, אורתודוקסים ולא-אורתודוקסים, דתיים וחילוניים, תומכי הפרדיגמה "שטחים תמורת שלום" ותומכי הפרדיגמה "שלום תמורת שלום", סוציאליסטים וליברלים, תומכי המחאה הנוכחית ומבקריהם וכן הלאה) היא השאיפה להשיג את הטוב עבור עמם. אלו ואלו שואפים לטוב, אף-על-פי שלעיתים קיימת מחלוקת ביחס לדרך להשגת הטוב. כאשר קיימת הבנה שכזו אכן ניתן לנהוג "בחיבה ורעות" ולקיים את ההנחיה של זכריה - "והאמת והשלום אהבו". כאשר קיימת הבנה שכזו ניתן לקיים שיח של אמת (ולא שיח דמגוגי שטחי ורדוד), שיח שעשוי להוביל את כולנו לפתרונות קונסטרוקטיביים לבעיות הקיימות ולקיומה של חברת מופת במובן הכי עמוק והכי אמיתי של המושג. בהכרה כזו נוכל לתעל את המחאה לבניין של חברה ראויה בישראל!
...
הגישה המסורתית מנמקת את חורבן הבית השני בתופעה של "שנאת חינם". האנטיתזה ל"שנאת חינם" היא כמובן "אהבת חינם". מי ייתן ונרבה בה ברוח תפילתו של ר' אלימלך מליז'נסק: "תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ועל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה“.
דברים יפים ונכונים המעוררים את הדעת ואת הלב.
השבמחקיהי רצון שנזכה לקיימם.
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".