חגי קמרט, סופר ומשורר
מבוא קצר
מצאתי לפתוח ולומר שלדעתי הילד שבנו חי וקיים בנו משחר ילדותנו, ואפשר לומר עד סוף ימינו. נכון, שבחלוף השנים נסתר הוא, לפעמים קורץ קריצה שובבת, לפעמים מציץ פוגע וחוזר למקומו, לפעמים מגיח במלוא הדרו. נכון שבמרוצת הזמן כאשר בגרנו אנו מתגעגעים אליו ורוצים לחוות אותו מדי פעם. אך מציאות קיימת לא תמיד מאפשרת זאת.
הפיצוי לכך או ההתרפקות והביטוי לכך ניתן בכתיבה, היינו בספרות: כך יוצא ואנו כותבים את ילדותנו במבט בוגר. ולפיכך לכתיבה הילדותית, לכאורה, יש לא אחת היבט אמביוולנטי. ראו למשל את הספר הנסיך הקטן של אנטואן 'דה סנט אכזופרי. ספר ילדים שברובד השני שלו ישנם רעיונות והיבטים על החיים, בכללותם אהבה
וכשם שאכזופרי כתב את ספרו במלון בניו יורק, רצה הגורל ומיכל שלנו כתבה גם היא את ספרה "ציפור הנפש״ באחד הלילות של שנת 1985בבית מלון באיטליה. וכשם שהנסיך הקטן מַעֲלֶה מַעֲלָה מתוך סיפורי הילדות רעיונות מעמיקים על החיים, כך ציפור הנפש מעלה היבטים, הגיגים, רעיונות ומסקנות, לגבי חיינו הבוגרים. הדו – ערכיות בספר הוא המייחד אותו לדעתי מעבר לספרי ילדים אחרים. לא רק החן והיופי של עולם הילדות שעולה ממנו, אלא גם ההצצה והמתנות שניתנות ממנו לידי המבוגר שהילד הקטן עוד מהלך כל החיים כצל קטן אחריו.
כללי ומטרות
ההתייחסות לספר הילדים של מיכל תהיה הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. אראה את הרבדים השונים את החן היופי ואת המייחד את הספר העושה אותו למה שהוא.
מבחינת התוכן, נעבור בין שלושת הרבדים של הספר; הרובד הפשטני הילדותי. הרובד המתייחס לבוגר דהיינו לאדם באשר הוא אדם, והרובד הקוסמי הכולל יקום וגרמיו. בתחום הצורה, נעמוד גם על הסמליות באומנות, וכיצד באה היא לידי ביטוי בספר.
תמצית העלילה
הגיבורה היא צפור הנפש. שהיא המחוללת או "המנוע" תרצו – לִבָּה של הנפש.
שתי רגליים לה, על אחת היא עומדת את השנייה מקפלת. אולי נרמוז, כדי לסבר את העין ולספק את הסקרנות, שהאחת היא רגל הרוח והשניה - זו המקופלת, רגל החומר. נפרט זאת בהמשך. כשם שציפור הנפש נותנת לנו את האפשרות להרגיש ולחוות רגשות כמטפורה למגירות שהיא עשויה לפתוח בפנינו, כך גם היא מרגישה את מה שאנו מרגישים. לפעמים היא גם מעין תרמוסטט השומר על איזון או יכולה ,לפעמים, "להתפרע" ולהפר איזון...
ציפור הנפש היא , כאמור, לב הנפש תרתי משמע; גם ניצבת במרכזה של הנפש וגם "המנוע" של הנפש. אנחנו יודעים שציפור הנפש קיימת בתוכנו, אך היא "שקופה למשתמש", כלומר לא ניתן לראות אותה . דרך משל הסדר העולמי או מה שנקרא בפינו אלוהים. אנו יודעים שהוא קיים כי אנו מרגישים וחווים את האותות שלו, אך מעולם ולעולם גם לא נראה אותו. כשם שציפור הנפש היא המנוע של הנפש במיקרו, הרי היא גם מנוע החיים של האדם גופו במקרו. אין חיות לאדם בלא הנפש וציפור הנפש המניעה אותה. היא נכנסת לתוכנו עם הולדתנו ומלווה אותנו משך כל חיינו. כשם שהחומר, כמו מים, למשל, מחייה אותנו פיסית, כך ציפור הנפש ומכלול הנפש מחיים אותנו רוחנית.
מבחינת צורת הבאת הדברים יוצאת מיכל מהמקרו ויורדת אל המיקרו היינו העיסוק במהותה של ציפור הנפש. ואמנם במהותה בנויה ציפור הנפש מגירות מגירות ורק היא יכולה לפתוח אותן. ואת המגרות ניתן לפתוח פיסית ברגל המקופלת, היא הפן החומרי פיסי של ציפור הנפש. ללמדך, שאי אפשר לה לרוח בלא החומר כפי שאין טעם להיות החומר בלא הרוח.
כאן נכנס גורם נוסף במעגל החיות של האדם והוא הרציו השכל. נכון שציפור הנפש יכולה לפתוח כל מגירת רגש שהיא תרצה, היינו הרגש גובר על החשיבה הרציונלית ופועל ככח מתפרץ. אך לפעמים החשיבה גוברת ומרסנת את הרגש. כלומר השכל בוחר במגירה הרצויה ומסמן לציפור לפתוח אותה.
אז בוודאות יש לכל אדם ציפור נפש. אי אפשר לראות אותה, אך כדאי בהחלט להקשיב לה.
סקירה של "צפור הנפש" על שלושת רבדיה
כפי שאמרנו ייחודו של הספר בהיותו גם ספר ילדים אך גם "מפתח לחיים" למתבגר ולמבוגר, ולהלן הסקירה לפי רבדי הספר, המסקנות ולבסוף ההמלצות. להזכיר: התכנים בספר זורמים בצורה המתחילה במקרו ויורדת אל המיקרו היינו תיאור כללי של ציפור הנפש ועד למגרות הקטנות שיש בה.
הבה ונסתכל על הפתיחה של הספר על שלושת רבדיה:
עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף
שׁוֹכֵנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.
אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה,
אָבַל כּוּלַם יוֹדְעִים שֵׁהִיא קַיֵימֶת.
וְלֹא סְתַם יוֹדְעִים שֶהִיא קַיֵימֶת,
יוֹדְעִים גַם מָה יֵשׁ בְּתוֹכָה.
כפשוטו לילדים
בתוך הגוף גרה לה נפש. אי אפשר לראות אותה, אך כולנו יודעים שהיא קיימת ולא רק שהיא קיימת, אלא אנחנו גם יודעים מה יש בתוכה.
היפה בפתיחה הזאת, שלא רק שמציינת את המופלא והמסתורי בעיניי הילד, קרי הנפש, אלא שהיא גם מעוררת את סקרנותו לדעת מה היא הנפש? מהותה? ומה יש בתוכה! הרמת הגבה או התמיהה של הילד היא אומנות הסיפורת שניכרת כבר בתחילת הסיפור. (היכולת כבר בפתיחה למשוך את הקורא לתוך הסיפור).
רובד שני
כבר מתחילת הספר עומדים בפני הקורא שני חומרי היצירה החומר מול הרוח.
הגוף מול הנפש. הידיעה או ההכרה של האדם בגופו ונפשו היינו הרציו כמפקד העליון היודע על קיום הנפש וגם על מרכיביה וכמובן על הגוף. נראה כאן מעין משולש כוחות המורכב מגוף ורוח אשר מתחלקת לשני חלקים הנפש קרי הרגש, והרציו קרי השכל. שלושת הגורמים הללו ימשיכו הלאה כחוט השני לאורך הספר ונראה זאת בהמשך.
רובד שלישי
נקח לצורך סיבור העין את שני הפסוקים הראשונים מספר בראשית:
א בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל-פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.
אם נשווה זאת לפתיחה של "ציפור הנפש" נראה הקבלה קוסמית כלהלן:
תהום = עמוק עמוק
רוח אלוהים = בהשאלה, נפש האדם.
בהיבט האנושי: הנפש או הרגש נמצאים עמוק בלב האדם זו נפשו. אלא שבעוד
בבריאה רוח אלוהים מרחפת על פני התהום, היינו מעליו, הרי אצל האדם הנפש נמצאת פנימה לגוף כמו היינו אומרים בתוכו של התהום האנושי.
נבהיר עוד יותר: רוח אלוהים או הנפש של העולם מרחפת מעל ושומרת על סדרי הטבע העולמי.
אצל מיכל, הנפש של האדם נמצאת בתוכו, וממנו - מתוך לבו, יוצאת היא, מנווטת אותו או שומרת עליו.
הקבלה נוספת אולי שולית משהו היא ההתעלמות בפתיחה ממהותו של הנושא.
בראשית ברא אלוהים מבלי הסבר מה הוא אלוהים מה מהותו. קבלתו כאקסיומה היינו נתון קבוע. וכך גם מיכל מקבלת את הנפש כנתון קבוע; איזו ישות קיימת מבלי להסביר את מהותה.
ההבדל הוא שבהיבט הקוסמי העולמי התנ"כי לא מוסברת מהות האלוהים, אלא דרך מעשיו בלבד. אצל מיכל המהות (המגירות) תופיע ותוסבר בהמשך.
הערה
לא נלאה את הקורא בכל הפרטים אך נביא עוד כמה דוגמאות המראות את שלושת הרבדים:
בְּתוֹך נֵפֵשׁ בְּמֵרְכַּזָה ,
עוֹמֵדֶת לַה עָל רֶגֶל אַחָת צִיפּוֹר.
צִיפּוֹר שֵׁשְׁמַה צִיפּוֹר הַנֵפֵשׁ.
וְהִיא מַרְגִישָׁה כּל מָה שֵׁאַנוּ מַרְגִישִׁים.
רובד ראשון
שמע נא ילדי הקט: בתוך הנפש שנמצאת עמוק עמוק בגופך ממש במרכזה עומדת לה ציפור שאנחנו קוראים לה בשם "ציפור הנפש" והציפור הזאת מרגישה את כל מה שאנו מרגישים אם למשל מישהו מכאיב לנו ציפור הנפש שלנו מרגישה בכך ומתחילה להתרוצץ לה אנה ואנה, וכואב לה. ואם, למשל, מישהו אוהב אותנו היא רוקדת וקופצת ומשתובבת לה מדלגת קדימה ואחורה הלוך ושוב.
כדי להמחיש לילד את מה שמתרגם הדמיון שלו הוא רואה בספר את האיור היפה של נעמה הציפור העומדת על רגל אחת ורגלה השניה מקופלת. והציפור המצוירת תמיד לבנה צבע מרגיע זך וטהור ורגליה הדקות אך בעלות עוצמה מחזיקות אותה. וכך לאורך כל הספר.
רובד שני
מה הוא מרכז הרוח של האדם? מרכז הוא גם לב. ולב הוא מטפורי לרגש
ומרכזו של רגש, לטעמי, הוא המצפון. והמצפון יש בו אלמנט של צָפוּן היינו מוסתר טמיר. בדיוק כמו הנפש הקיימת, אך הבלתי נראית. ציפור הנפש של האדם עומדת על רגל הרוח כאשר רגל החומר, מן הסתם, מקופלת. ללמדנו שהרוח היא השולטת בהתנהגותו של אדם בחייו. היא המניעה ,כפי שנראה בהמשך, את החומר, היינו את הרגל הפותחת מגירות, תרצו פותחת שערים בחיים, לכל מיני עיסוקים עבודות והתנהגויות.
רובד שלישי
גם לעולם כולו יש את ציפור הנפש שלו. ואף היא עומדת על רגל אחת היינו על הרציו על הרוח. היא גם מעין תרמוסטט של העולם כולו. היא גם בלתי נראית אך כל מדינה ומדינה יודעת שהיא קיימת. ופגיעה בה עלולה לשנות את האיזון ביחסים בין המדינות. עד כדי הפעלת הרגל המקופלת היינו פתיחה פיסית של המגרה החומרית לטוב או לרע. פגיעה במדינה זו עלולה לגרום להתרוצצות של ציפור הנפש, של אותה מדינה, היינו זעזוע שמעורר חשיבה לפעולה זו או אחרת.
למשל,
כְּשֵׁמִישֵׁהוּ קוֹרֵא בִּשְׁמֵינוּ,
מַקְשִׁיבָה צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ הֵיטֵב לְקוֹלוֹ,
עַל מְנַת לְזָהוֹת אֵיזוֹ מִן קְרִיאָה הִיא זוֹ.
דרך משל מדינה רוצה ליצור יחסי ידידות עם מדינתנו. או אז ציפור הנפש של מדינתנו היינו התרמוסטט שלנו בוחן איזו מן קריאה לידידות זאת; האם אמתית היא או שמוקש טמון בה.
או למשל,
וּכְשֵׁמִשֵׁהוּ מְחַבֵּק אוֹתָנוּ, צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ,
הַשׁוֹכֶנֶת עָמוֹק, עָמוֹק בְּתוֹך גוּפֵנוּ,
גְדֵלָה וּגְדֵלָה,
עָד שֵׁהִיא מֵמַלְאָה כִּמְעַט אֶת כֹּל הַמָקוֹם שֵׁבְּתוֹכֵנוּ.
עָד כְּדֵי כַּך טוֹב לַה בְּחִיבּוּק
חיבוק הוא בעצם חוסר אפשרות לגוף המחובק, מבחינה פיסית, להתרחב. אך ביחס הפוך לכך פועלת ציפור הנפש אשר מרחיבה את הלב, עד אפס מקום, באהבה.
מצב זה תואם גם למבוגר וגם ליחסים בין מדינות. כי תמיד טוב לקבל חיבוק ותמיד החיבור מרחיב את הלב בין במיקרו בין במקרו
*
כאן מופיע קטע המקשר בין משכן הנפש לבין מהות הנפש והקטע מדבר על חיוניות הנפש:
בְּתוֹך הַגוּף , עַמֹק עַמֹק,
שׁוֹכֶנֶת לַה הַנֶפֶשׁ.
אִישׁ עוֹד לֹא רַאָה אוֹתָה,
אַבָל כּוּלָם יוֹדְעִים שֵׁהִיא קַיֵימֵת.
וְעוֹד אַף פָּעָם , אַף פָּעָם לֹא נוֹלָד אַדָם
שֵׁלֹא הַייתָה לוֹ נֵפֵשׁ.
כּי הַנֵפֶשׁ נִכְנֵסֶת לְתוֹכֵנוּ בְּרֵגָע בּוֹ אַנוּ נוֹלָדִים
וְאֵינָה עוֹזֶבֶת אוֹתַנוּ - אַף לֹא פַּעָם אַחָת - כֹּל עוֹד אַנוּ חַיִים .
בּדוֹמֵה לְאַוִויר, אוֹתוֹ נוֹשֵׁם הַאָדָם
מֵרֶגַע הוּלַדֵתוֹ וְעָד לְרֶגַע מוֹתוֹ.
בעצם אומרת מיכל לילד הרך, עד כמה חשובה לו הנפש, שהרי בלעדיה אין חיים!
אך בעצם אין מה לחשוש. כל ילד שנולד נכנסת בו הנפש עם כל המכלול שלה זאת אומרת עם צפור הנפש. אנו זקוקים לנפש כמו אוויר לנשימה וכל עוד אנו חיים הנפש לא תעזוב אותנו. צא וראה מה כוחה של נאמנות.
האמת היא שברגע שהנפש עוזבת אותנו אנו מפסיקים לחיות. אך לילד, מיכל אומרת: שכל עוד אנחנו חיים אין מה לדאוג הנפש נאמנה לנו ותהיה בתוכנו. עד כמה מתוק ויפה כך לומר לילד: הנפש נגררת אחרי החיים ולא החיים אחרי הנפש.
עובדת חיים זו מתאימה לכל חי ולכל אומה זה ברור.
*
עתה עוברת סנונית לדבר על מהותה של "צפור הנפש“.
וַדָאי גַם תִרְצוּ לַדָעָת מִמַה עַשׂוּיָה צִפּוֹר הַנֶפֶשׁ.
אַה, זֶה דַוְוקָא פַּשׁוּט מְאוֹד:
הִיא עַשׂוּיָה מְגִרוֹת מְגִרוֹת.
מְגֵרוֹת אֵלֵה אִי אֶפְשַׁר לִפְתוֹחַ סְתָם כַּך ,
כִּי כֹּל מְגִרַה נְעוּלָה בְּמַפְתֵחַ
הַמָתְאִים רַק לָה !!!
וְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ הִיא הַיְחִידָה הַיְכוֹלָה לִפְתוֹחַ אֶת מְגִרוֹתֵיהַ.
כֵּיצָד ?
גַם זֶה פַּשׁוּט מְאוֹד -
בְּרַגְלָה הַשְׁנִיָה.
נקודה זו של הסיפור היא למעשה נקודת מפנה בין התיאור הכללי לירידה לפרטים, וכן בין תיאור ציפור הנפש לשלב המעשי, היינו הפעולות שהיא גורמת לרגל החומרית לבצע.
ולילד אנו מתארים בצורה של דימויים את מהותה של ציפור הנפש. היא בנויה למכלול אחד ממגירות מגירות. אך גם במגירות יש מעין קסם או כח קסום מסתורי. הן לא נפתחות כך סתם. רק ציפור הנפש יכולה לפתוח את המגרות שלה וגם זאת בהתאם למפתח התואם למגירה. והמפתחות למגירות כולן בידי הציפור.
ואיך היא פותחת אותן? לשאלה הזאת משיבה המספרת: פשוט מאוד: ברגלה השניה המקופלת! ובגרלה המקופלת היא עושה כמה פעולות:
ראשית, מישרת את רגלה השניה, זו המקופלת בשעת מנוחה, ומסובבת בעזרתה (מראים לילד בציור את האצבעות שלה) את מפתח המגרה, ולאחר מכן מושכת בידית.
התוצאה - כל מה שבמגירה יוצא לחופשי אל הגוף!
הילד נמשך שוב אל עולם הדמיון ודרך המטפורה של ציפור הנפש והאיור, הוא מקבל את המשמעות הרצויה. היינו הסמל, קרי, יונה מדבר אליו בשפה אותה הוא מכיר הכי טוב שיכול להיות.
רובד שני האדם הבוגר
הפן הנפשי הן של הילד ויותר מזה של האדם הבוגר מורכב ביותר. יש בו רגשות שונים לפעמים בליל רגשות, ולפעמים גם רגשות מתחלפים לסירוגין. וכאן מיכל מונה לדוגמא מספר רגשות כמו : שמחה, קנאה, אכזבה, שנאה, עצב ייאוש. וכן מגירות של יכולות האדם כמו יכולת הסבלנות, העצלנות. מגירה של תחושת הריקנות וכן עוד המון מגירות. ואחת מהן חשובה וכמוסה; זו המגירה לסודות הכמוסים ביותר. ומי פותח מגרה כזאת? הס מלומר שהרי היא נפתחת רק לעיתים רחוקות מאוד. הילד התמים הטהור שעוד לא מעורה ברזי עולם שלא יודע שקר מה הוא יש בו פחות מגרות מאשר לאדם הבוגר, אך מבחינת מהות פתיחת המגרות זה הינו הך. הן לילד הן למבוגר.
רובד יקומי
את מגרת תכניות המלחמה, למשל, לא פותחים בקלות כל כך. היא בבחינת מגרת הסודות הכמוסים. רק בשעת מבחן רק אז הרציו מורה לצפור הנפש של האומה לשלוח את ידה החומרית אל המגרה הסודית ולפתוח אותה.
אך מה קורה אם ההחלטות שהתקבלו משתנות? האם ניתן לסגור את המגירה?
התשובה היא כן. והיא ניתנת הלאה בשיר כשמדברת מיכל על הכעס. הנה:
וְאִלוּ צִיפּוֹר שֵׁפּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִירַת הַכָּעַס,
הַכָּעַס נִשְׁפַּך מִמֵנָה וּמִשְׁתַלֵט עָלַיו כַּלִיל.
וְעַד שֵׁהַצִיפּוֹר אֵינָה
סוֹגֶרֶת אֶת הַמֵגִרָה בְּחַזָרַה,
אֵין הוּא מַפְסִיק לִכְעוֹס
מכאן שתמיד אפשר להתחרט או לחזור בנו ולסגור מגרה.
*
בשלב הזה עוברת מיכל לדבר על ההתנצחות לכאורה בין ההיגיון לרגש
לאחר שהוסברה מהותה של ציפור הנפש, שהיא מעין המנוע של הנפש בכללותה, שכולה רגש. עוברת הסופרת המשוררת לווריאציות שונות הקורות בחיי יומיום במאבק בין ההיגיון לרגש, בין האמוציות לבין החשיבה השכלית. הדחפים הרגשיים לעומת הבלם השכלי.
וכך היא כותבת:
לִפְעָמִים יָכוֹל הֵאָדָם לִבְחוֹר לְעַצְמוֹ וּלְסָמֵן לַצִיפּוֹר אֵילוּ
מַפְתֵחוֹת לְסוֹבֵב וְאֵילוּ מֵגִרוֹת לִפְתוֹחַ.
וּלִפְעָמִים זוֹהִי הַצִיפּוֹר שֵׁמַחְלִיטָה בִּשְׁבִילוֹ .
לְמַשָׁל: הוּא רוֹצֵה לִשְׁתוֹק וְמוֹרֵה לַצִפּוֹר לִפְתוֹחַ אֶת מֵגִרַת הַשְׁתִיקָה, אַבָל הִיא , עַל דַעָת עַצְמָה,
פּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִרַת הַדִיבּוּר,
וְהוּא מְדַבֵּר וּמֵדַבֶּר מִבְּלִי לִרְצוֹת.
אוֹ דוּגְמָה אַחֶרֵת: הוּא מְבַקֵשׁ לְהַאָזִין בְּסַבְלָנוּת
- וְאִלוּ הִיא פּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִרַת הַעָצְבַּנוּת
הַגוֹרֶמֶת לוֹ לְהִתְעָצְבֵּן
ברובד הראשון אנו פוגשים בפן החינוכי של הסיפור; האם המקריאה לילד או הילד הקורא בעצמו, רואה את המציאות בטבעו של האדם העולה מבין השורות.
לא תמיד ההיגיון קובע את מהלכיה של הרגל החומרית הפותחת את המגרה, לפעמים צפור הנפש גוברת על ההיגיון ומורה לרגל החומרית ( זו המקופלת) להתיישר, ולפתוח מגרה זו או אחרת. וכאן נותנת מיכל דוגמאות כמו למשל ההיגיון מבקש מהילד לשתוק אך ציפור הנפש לא מאפשרת את ההתאפקות ופותחת באחת את מגרת הדיבור. הוא רוצה להאזין בסבלנות וצפור הנפש פותחת על אפו וחמתו את מגרת העצבנות וכדומה.
הרובד השני
הוא הדיבור אל המבוגר בדומה לילד. אתה המבוגר רוצה לסלוח לחבר, דא עקא שציפור הנפש שלך פותחת לך את מגרת הכעס, והתוכחה. אתה מבין ,בהיגיון, שהכלב שלך לא אשם שהוא נובח, ובכל זאת צפור הנפש פותחת לך את מגרת הכעס והעצבנות ואתה, בניגוד להיגיון שלך "נובח" עליו.
ושוב, מאחר והמבוגר עשיר בניסיון חיים וחוויות חיים ברור שהמגירות אצלו רבות יותר ומאבקי הרגש והשכל רבים יותר עמוקים יותר.
הערה
לעניין זה אפשר לומר שקיימת ערנות מבחינת חז"ל וסופרי התנ"ך לעניין השתיקה למשל כמו "יפה שתיקה לחכמים" (פסחים ט צט) או משלי יז כ"ח "גם אויל מחריש חכם יחשב אוטם שפתיו נבון" אך גם אלו וגם אלו לא שמו לב לדקות העניין ששמה לב לכך מיכל סנונית והוא: שיש מקרים בהם עם כל הרצון לשתוק הרגש מתגבר! ואתה מדבר! מדבר כנגד כל הגיון וכל רצון שלא לדבר. (ואומר בנימה אישית שלא אחת הרגשתי בדחף הזה להגיד את דבריי כאשר ידעתי שזה לא המקום להגיד אותם אך הדחף הרגשי נצח!)
רובד שלישי
אנו מדברים על לב האומה ועל הראש המוביל של האומה. גם כאן יש לא אחת התנצחויות. למשל, זכור לכולנו הדיון הפומבי הסוער: האם לקחת את השילומים מגרמניה או לא! מבחינה רגשית איך אפשר לעשות עסק עם רוצחים מה עוד שלהרג ושפיכת דם אין מחיר. אך מצד שני המדינה זקוקה לכסף, נכון שאין כפרה על מה שהם עשו, אך ההיגיון אומר שאת הנעשה אין להשיב ואין תמורה לזוועות שעשו, אבל למען אלו שנשארו והדורות הבאים, ולעתיד המדינה, הענייה משהו, כדאי לקחת את השילומים.
וכן דוגמא אחרת:
וְקוֹרֵה שֵׁהוּא מְקָנֵא בְּלִי לְהִתְכַּוֵון כְּלַל.
וְקוֹרֵה שֵׁהוּא מְקַלְקֵל דַוְוקָא כְּשֵהוּא רוֹצֶה לַעָזוֹר
כִּי צִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ הִיא לֹא תָמִיד צִיפּוֹר מְמוּשְׁמַעָת
וְעוֹשָׂה לוֹ לִפְעָמִים צָרוֹת...
כמו שנאמר בישעיה ה, ב : "וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים". היה לו רצון לעשות ענבים אך לא הצליח לו, יצאו לו באושים. וגם אומרים: "הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות".
למי מאתנו לא קרה שהיתה לו כוונה טובה מכל הלב והמעשה יצא לרעה? לי קרה לא פעם כדבר הזה.
קיצורו של סעיף זה, שהוא חינוכי מעיקרו, שיש להתייחס לעובדות החיים ובראש ובראשונה לרדת אל המודע, להכיר את עצמנו כדי להשתדל לנווט נכון את דרכנו ולתמרן נכון בין מאבקי הרגש לשכל.
*
החלק האחרון בסיפור הוא חלק המסקנות וההמלצות
קטע המסקנות
הפתיחה שלו היא בשורות אלו:
כַּאן אֵפְשָׁר כְּבָר לְהַבִין , שֵׁכֹּל אָדָם שׁוֹנֵה מִחָבֵרוֹ בִּגְלָל
צִיפּוֹר הַנֵפֵשׁ אַשֶׁר בְּתוֹכוֹ.
צִיפּוֹר שֵׁפוֹתַחָת מִדֵי בּוֹקֵר אֶת מֵגִרָת הַשִׂמְחָה,
הַשִׂמְחָה נִשְׁפֵּכֶת מִמֵנָה אֵל תוֹך גוּפוֹ
וְהַאָדָם שֵׁלָה שָׂמֵחַ
וְאִלוּ צִיפּוֹר שֵׁפּוֹתַחָת לוֹ אֶת מֵגִירַת הַכָּעַס,
הַכָּעַס נִשְׁפַּך מִמֵנָה וּמִשְׁתַלֵט עָלַיו כַּלִיל.
כאן כבר מתחבר רובד ראשון ילדותי עם הבוגר, כי מיכל מדברת על האדם בכללותו.
אם מדובר בילד, מבוגר, זכר, נקבה או קשישים, נאמר כי אין תקן לאדם. כל אדם שונה מחברו, והשונות נובעת בשל אותה צפור נפש או אותו הרכב נפשי השונה (בעוצמתו בתדירותו ובזמן הופעתו) מאדם אחד לאחר. למשל בבוקר יש המשכים עם שמחה בלב ויש המשכים עם עצבות בלב.
כאן נכנס בעצם גורם המנטליות אצל האדם. יש הנוטה לכעוס יש הנוטה לשמוח , יש הצוחק מכל דבר, ואפילו השטותי ביותר, ויש המרצין פניו אפילו לעת צחוק.
הרובד האוניברסלי העולמי
כאן יש הבדלים ברורים בין תרבויות ומנטליות. מדברים למשל על מנטליות אוריינטלית לעומת האירופאית. מדברים על שבטים שכוחי אל ברחבי אפריקה או אמריקה, שונים בתכלית השינוי מאתנו מבחינת מזג, תרבות, התנהגות או מנהגים.
מובן שגם התרמוסטט או צפור הנפש אצל כל אחת מהתרבויות האלו תהיה שונה ורגישותה תהא אחרת. יכול בהחלט לקרות שבמדינה במצוקה כלכלית או תברואתית צפור הנפש תפעל אחרת מאשר במדינה עשירה, בריאה, שתושביה בבחינת איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
וכמו שמיכל כותבת: יש צפור שרע לה פותחת מגרות לא נעימות / צפור שטוב לה בוחרת במגרות שעושות טוב.
עד כאן המסקנות.
*
ההמלצות בסיפור
וּמָה שֵׁהֲכִי חָשׁוּב - זֶה לְהַאֲזִין הֵיטֵב לַצִיפּוֹר.
כִּי קוֹרֵה שֵׁצִיפּוֹר הַנֶפֶשׁ קוֹרֵאת לָנוּ, וְאֲנוּ לא שוֹמְעִים.
חָבַל. הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לַנוּ עָל עַצְמֵנוּ.
הִיא רוֹצָה לְסַפֵּר לַנוּ עָל הַרְגָשׁוֹת שֵׁנְעוּלוֹת בַּמֵגִרוֹת שֵׁבְּתוֹכָה.
יֵשׁ מִי שְׁשוֹמֵעַ אוֹתָה לְעִיתִים קְרוֹבוֹת.
יֵשׁ מִי שְׁשוֹמֵעַ אוֹתָה לְעִיתִים רְחוֹקוֹת.
וְיֵשׁ מִי שֵׁשׁוֹמֵעַ אוֹתָה
רק פעם אחת בחיים
לַכֵן כְּדַאי,
אוּלָי מְאוּחָר בַּלַיְלָה, כְּשׁשֶקֶט סָבִיב,
לְהַקְשִׁיב לְצִפּוֹר הַנֶפֶשׁ שֵׁבֶּתוֹכֵנוּ,
עָמוֹק עָמוֹק בְּתוֹך הַגוּף.
עתה מדברת סנונית בלשון רבים, באופן ברור לכלל האוכלוסייה.
ההמלצה החשובה הראשונה במעלה הוא להיות נכונים להקשיב לנפש, זאת אומרת להכרה. להיות מודעים לצפור הנפש ומוכנים להקשיב לה.
כאשר מיכל כותבת שלפעמים ציפור הנפש רוצה לספר לנו על המגרות הנעולות בתוכה היא מתכוונת שמשהו רוצה לצאת מאתנו, להתפרץ מאתנו, ואנו עוצרים אותו בתוכנו בשל חוסר מודעות הנגרם בשל אי הקשבה לנפש.
לדוגמא, שאתן כאן: לפעמים משהו בוכה בנו ואנו לא מודעים לכך, כי אין לנו זמן להקשיב לעצמנו, וחבל. אם היינו מודעים לכך אולי היינו יכולים, לטפל בעצמנו בזמן. החכמה היא לדעת להקשיב ואז אולי נבין את עצמנו טוב יותר. והבנה טובה תגרום להתנהגות טובה יותר.
מאחר ובני אדם שונים זה מזה לא כולם לומדים להקשיב לציפור הנפש שלהם באותם קני מידה של תדירות, עוצמה וזמן, ולכן מיכל מציעה בלילה כאשר אין רעשים מסביב ואנחנו במצב נינוח, פשוט להקשיב לצפור הנפש שלנו
ואני מוסיף: נתעורר כנראה לבוקר חדש עם תובנות טובות יותר ותחושה טובה יותר.
כמה מילים על הצורה
כבר ציינתי שמבחינה צורנית – תוכנית הספר זורם מהמקרו אל המיקרו. מהנפש כמעין ישות גלובלית אבסטרקטית אל המיקרו המטפורי, המתאר את מהותה באמצעות ציפור הנפש. היינו קרביה. הרי הן המגרות.
אך חלק לא פחות חשוב ואולי אפילו עיקרי מבחינת הצורה הוא האופן שבו משתמשת המשוררת בסמלים ויזואליים המצטיירים יפה בדמיון הקורא, (גם בשל האיורים הנלווים) קל להעביר את הרעיונות. נאמר כי חווית הסמל נוטעת בנפש הקורא את התקשרותה עם האני שלה ועם הסביבה הקרובה והעולם כולו. והתהליך הוא דו כיווני המשוררת נוטעת משמעות בציפור הנפש, ואותה משמעות יוצאת אחר כך מהציפור אל נפש הקורא.
במקורות ל״צפור הנפש״ יש משמעות אחרת. למשל בבבלי, בבא קמא צ ע״ב; תוספתא סנהדרין פרק ט, הלכה א; תוספתא, סנהדרין, פרק יב, הלכה ב. משמעות ״ציפור הנפש״ אצל חז"ל היא קנה הגרון או הגרגרת – החלק בצוואר, הסמוך לחזה, שהפגיעה בו מסוכנת ביותר. בעברית המודרנית משתמשים בביטוי "ציפור הנפש" לציון דבר היקר מאוד ללבו של האדם.
בסיפור של סנונית הכוונה אחרת! זו ציפור שנמצאת בתוך הרוחנית של האדם. יש לה מעין חיישן שבאמצעו היא מרגישה את מה שהאדם מרגיש. הציפור היא המנוע של הנפש. היא יכולה להתרוצץ הנה והנה והילד רואה כנגד עיניו ציפור עומדת על רגל אחת, שקוראים לה צפור הנפש. והיא עצובה או שמחה או כואבת או צוחקת, ובאמצעות ההמחשה לדמות שהוא מכיר כמו ציפור קל, כאמור, להעביר אליו את תכני הסיפור.
הייתי קורא לכך "אומנות ההמחשה במטפורה סמלית דו כיוונית". ציפור הנפש הולכת, מדלגת, שומעת, היא יכולה להיות עצובה, שמחה, יכולה לגדול בתוכנו וכד' והחשוב שהיא כל הזמן בתוכנו. באמצעות הציפור, כאמור, הילד חווה עולם ומלואו. זו מיכל סנונית האומנית. וזה פריה.
לאחר שהילד התרגל לציפור שלו, סנונית הולכת אתו עוד צעד קדימה כשהיא מדברת על מהות, ומשלבת את מגרות הנפש של ציפור הנפש בסיפור. וכאן יש כבר שימוש לרגל השניה המקופלת של הציפור.
מבחינה ויזואלית, הציפור המצוירת גדולה כי מחד גיסא היא מכילה לא מעט מגרות ומאידך גיסא היא ממלאת את הנפש של האדם בכל גופה. רגליה דקות, אך חזקות ויציבות. כי בהן היא בונה את עולם בעליה. היא עומדת, כאמור, על רגל איתנה של הרוח ופועלת מעשית ברגל המשמשת לפעולה הפיסית. הציפור לבנה, צבע אבסטרקטי שכל אחד יכול לדמיין בו את הצבע שהוא רוצה לראות. והרקע הוא כחול או צהוב סמל לשמים כחולים וארצנו שופעת האור ושדות התבואה הצהובים.
הערה
שמים כחולים צפור לבנה רמז לדגל ישראל והציפור הלבנה רמז ליונת השלום.
סכום קצר
כמו שאמרנו, ספר הילדים של מיכל סנונית " צפור הנפש" הוא מצד אחד ספר ילדים יפה עם המחשה יפה של איורים של נעמה גולומב ומצד שני ספר עם תובנות גם למבוגרים. למעשה הספר נוגע בצפור הנפש של החיים בכללותם .ומה הם החיים שלנו אם לא הרגשות, התחושות, הדחף הרגשי במאבקו עם ההיגיון שמשמשים כמנוע לכל התנהגות של הפרט או של החברה.
צפור הנפש הדמיונית נמצאת עמוק בקרבנו מין צפור צנועה כזאת נעלמת מוסתרת מעין זרז או קטליזטור לנו לחפש אחריה, לחזר אחריה ולאמצה אלינו. ודווקא בשעות החשוכות של הלילה כאשר אנו נינוחים על מצענו בשקט הלילי. אז קל יהיה לנו להתייחד עם ציפור הנפש שלנו ולהקשיב לה. וחשוב מאוד להקשיב לה כדי שנלמד להכיר את עצמנו. כי לפעמים משהו זועק בתוכנו ואינני מודעים לכך, ולו רק בשל אי הקשבה לצפור הנפש שלנו.
חשוב לציין שבניגוד לציפור הנפש החז"לית או המודרנית הרי "צפור הנפש " של סנונית ,כפי שנתנה אותה במתנה לילדים, היא בעלת היבט שונה, חדשני, שלא היה מוכר עד כה.
כמה מילים על הסופרת והספר
הספר נכתב בלילה אחד של שנת 1985 בבית מלון באיטליה. הוא זינק במהרה לגבהים והפך לרב-מכר בינלאומי. הספר זכה בפרסים רבים ובשנת 1993 זכה במקום הראשון בתחרות עולמית לספרי ילדים שנערכה בז'נבה. הספר תורגם ל- 48 שפות.
מיכל סנונית היא משוררת סופרת לילדים ועיתונאית. כתבה 12 ספרי שירה למבוגרים שזכו להצלחה רבה וכן ספרים רבים לילדים. חלק משיריה הולחנו.
מיכל סנונית היא "הלוחשת לרגשות" כולה רגש, ואת הביטוי לכך הביעה בספרה זה והביאה אותו לעיניי אנשי העולם. שהרי מה הוא ילד ומה הוא בוגר? שניהם בני אדם עם רגשות וגישות לחיים. כל אחד עם המטען שלו כל אחד בזמנו שלו, ובתקופת חייו.
לאה יקרה תודה רבה
השבמחקחגי אתה כותב בפרשנותך על הנפש בפרשנות פסיכולוגית ופילוסופית, עם הקבלות מהמקרא, ובהליכה מהמיקרו למאקרו, הרצנזיה שלך על סיפרה של מיכל סנונית מעניינת
השבמחקוכתובה בכושר האנליטי והידע הכללי העשיר שלך.
אגב, באשר לנפש רוח ונשמה, נר"ן הפרשנויות רבות, אין ספק למציאותן מאחר והן מהנשגב והנסתר, רש"י מהאילנות הגבוהים נותן פירוש לנפש - שהיא דם שזרימתו בכלי הגוף מחייה.
ב"ה
השבמחקמאמר מרתק ומחכים. תודה!
עדנה ויג