אורי צבי גרינברג מציג את תפיסתו השירית

בלפור חקק, משורר

אורי צבי גרינברג כלפי תשעים ותשעה הוצאת הקבה"מ 1978 

אורי צבי גרינברג, כלפי תשעים ותשעה, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1978, מהדורה מקורית: הוצאת סדן, 1928

כדי להבין את הספר "כלפי תשעים ותשעה" שכתב אורי צבי גרינברג (להלן: אצ״ג), יש להכיר את הרקע האישי שלו. הוא נולד כבן של האדמו"ר מגלינא, ואמו היה לה ייחוס לרבי אורי "השָׂרף מסטרליסק", שהמשורר נקרא על שמו. הוא נולד בשנת 1896, ובהיותו בן 22 חוותה המשפחה פוגרום קשה ביהודים (1918), והיא ניצלה בנס. הוא כתב דברים קשים שבהם חזה שיהודי אירופה ברובם יושמדו. בשנת 1924 עלה לארץ (בימים של העלייה השלישית), ופרסם יצירותיו בביטאוני תנועת הפועלים, בעיקר ב"הפועל הצעיר", ועם הזמן ב"דבר". עם הזמן, תגובותיו היו מנוגדות להשקפות של המחנה הסוציאליסטי, הוא הפך אז לדובר המחנה הרביזיוניסטי, וגם ביצירותיו הביע עמדות לאומיות. הוא נפטר בגיל 85, בה' באייר תשמ"א- 1981. ובימים אלה מלאו 40 שנה למותו.

אצ"ג כתב שירה מתוך חיבור לגורל היהודי, וחש מעורבות בכתיבתו בהיסטוריה היהודית:

נִכְנַסְתִּי לָאָרֶץ כְּמוֹ לְתוֹךְ כִּבְשָׁן
לְהוֹסִיף עוֹד אֵשׁ עַל הָאֵשׁ הָאוֹכֶלֶת
לְהוֹסִיף עוֹד גוּּף לְסַכִּינוֹ החַד שֶׁל הַגּוֹרַל הָעִבְרִי.
וּבְשָׁעָה אַפְלוּלָה אֲנִי מַרְגִּישׁ עַצְמִי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
כְּמוֹ בְּתוֹךְ עֹמֶק הַחִתּוּךְ שֶׁל פֶּצַע-
וּמַר לִי מְאד, אַךְ לָצֵאת אֵינִי רוֹצֶה מֵאוֹתוֹ הַחִתּוּךְ!
אצ״ג, כָּל יחיד כָּמוני

המשורר אורי צבי גרינברג מזוהה יותר ממשוררים אחרים כמשורר המגיב למציאות, הכותב מתוך אמפתיה עם גורל העם, מתוך עומק החיתוך של הפצע. ואולי צריך לומר בפה מלא: כמשורר מגויס.

לא פעם אנו שומעים שנלווית למונח "משורר מגויס" משמעות לוואי שלילית. יש לא פעם תחושה שבקרב אנשי הרפובליקה הספרותית, המונח הזה מעיד על פחיתות ערך של המשורר הכותב כשהוא מגויס לרעיון.

בְּדידי הַווא עובדא: אני מוּדע לכך שבכל פעם שאני כותב שיר שמגיב למציאות, התחושה שלי אז שהמצפון האסתטי שלי כפוף למצפון האזרחי. השירה הצרופה, כך אומרים המומחים לספרות, היא שירה שהיא תכלית לעצמה. קל וחומר כשמדובר בַּמשורר אורי צבי גרינברג, שכל כתיבתו הייתה מגויסת. 

הוא חש צורך לבטא את תפיסתו האמנותית כמשורר בקובץ "כלפי תשעים ותשעה", הוא רואה עצמו יחיד שעומד מול תשעים ותשעה, ומביא לפניהם את דברו. מכיוון שחיים נחמן ביאליק היה אז ראש וראשון לכל היוצרים העברים, היה במניפסט הזה אמירה שכּוּונה אל ביאליק.

אצ"ג וביאליק מתוך ארכיון בית ביאליק צילם בלפור חקק

ביאליק ושאלות האומה

אנסה לנגוע בזיקה של אצ"ג ושל ביאליק לסוגיית הכתיבה על שאלות האומה. ביאליק היה מייסד ויושב ראש ראשון של אגודת הסופרים העברים. ואין זה מקרי שאני מנסה לבחון סוגיה זו: שימשתי יושב ראש של אגודת הסופרים העברים (2011-2005). אַל נשכח: ביאליק זכה בתואר "משורר לאומי". היו גם מי שהעניקו תואר זה לאצ"ג. אצ"ג היה מוּדע למעמדו של ביאליק. ובכל זאת, אצ"ג במניפסט הספרותי "כלפי תשעים ותשעה" מתפלמס עם ביאליק על שנטש את עמדת המשורר המגויס:

אצ"ג העריך צד זה של המשורר הלאומי: ביאליק היה משורר מעורב שהביע עמדותיו בלי חשש, והוא גם זה שכתב במאמרו "שירתנו הצעירה" את הקביעה: "ה'אני' הפרטי של היחיד וה'אני' הכללי של האומה מובלעים ופְתוכים זה בזה כאחד, ואין אתה יודע של מי קודם ושל מי עדיף".(אודסה, כסלו תרפ"ו). ביאליק עמד בראש המשלחת שבדקה את הפרעות בקישינב (1904 ) וכתב את השיר "בעיר ההריגה", שלימים הפך למחולל האֶתוס של ההגנה היהודית.

כך כתב ביאליק בשירו "בעיר ההריגה":

כִּי-קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם-יָחַד:
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

ואת אֶחיו הוקיע ביאליק:
וְרָאִיתָ בְּעֵינֶיךָ אֵיפֹה הָיוּ מִתְחַבְּאִים
אַחֶיךָ, בְּנֵי עַמֶּךָ וּבְנֵי בְנֵיהֶם שֶׁל-הַמַּכַּבִּים,
נִינֵי הָאֲרָיוֹת שֶׁבְּ"אַב הָרַחֲמִים" וְזֶרַע הַ"קְּדוֹשִׁים".
עֶשְׂרִים נֶפֶשׁ בְּחוֹר אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שְׁלֹשִׁים,
וַיְגַדְּלוּ כְבוֹדִי בָּעוֹלָם וַיְקַדְּשׁוּ שְׁמִי בָּרַבִּים...
מְנוּסַת עַכְבָּרִים נָסוּ וּמַחֲבֵא פִשְׁפְּשִׁים הָחְבָּאוּ,
וַיָמוּתוּ מוֹת כְּלָבִים שָׁם בַּאֲשֶׁר נִמְצָאוּ

הזעזוע שיצרה פואמה זו הוליד את מיתוס ההגנה! (בזיכרונותיהם של מייסדי "השומר" ו"ההגנה" הם מציינים את הכוח הרב של השיר "בעיר ההריגה" ואת השפעתו עליהם, כאשר החליטו לכונן את כוח המגן העברי). השיר האיץ את פיתוח האֶתוס של כוח המגן העברי.

י"ד ברקוביץ כתב אז: "שירת הזעם של ביאליק הייתה לי, כמו לכל צעירי דורי, כאבוקה לוהטת באישון לילה, הקוראת ליְקיצה, להתקוממות, לחיי עוז וכבוד" (שמואל אבנרי, כמה ביאליק יש, עמ' 416).

עליי להדגיש כאן:

למרות שביאליק היה מעורב בכתיבתו במציאות, אצ"ג כותב ומתריס כלפי ביאליק במניפסט שלו, שנתיים לאחר פרסום דבריו של ביאליק במאמרו "שירתנו הצעירה".

כך כותב אצ"ג ב"כלפי תשעים ותשעה":

"בבקוֹע האור של המהפכה הציונית ברחובות ישראל הגלותיים, כשיהדות שלנו זו עמדה בטחב-הדממה ההיסטורית עוד מִני נפילת שבתי צבי בערפל האסון העממי, שמענו בתוכנו שאגת ארי בשפת עֵבר: קמתָ, ביאליק, משורר לחזון זה, לא מצאתָ את אלוהי ישראל בדממה, מצאתיו ברעש.....כל מילה חדשה שיצאה מפי המשורר- - -כל מילה- ערטילאית. כל צירוף אותיות – דינמיט להתפוצצות..."

אורי צבי גרינברג בקיר בית מורשת אצ"ג בירושלים צילמה תפארת חקק

ההתרסה של אצ"ג כלפי ביאליק

כאן הוא מגיע לעמדת המתריס:

"ומשנתרבו הגייסות- - -נסתם הצוהר, בזמן ובמקום, אשר בו הציץ הארי בגחלי עיניים בוערות אל המרחב העברי. הי, ביאליק, אייכָּה?"

ובשיר אחר שלו "כלב בית" הוא יוצא חוצץ שוב נגד ביאליק:

גַּם בְּיָאלִיק, גְּאוֹן הַשִּׁירָה הַזּוֹעֶמֶת-- -

הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ מִתַּחַת לִכְנַף

שְׁכִינָתוֹ הַשְּׁבוּרָה- - -

בָּנָה לוֹ אַרְמוֹן וַיְּהִי לְמַגִּיד

מְשָׁלִים, פְּסוּקִים, סִפּוּרֵי מַעֲשִׂיּוֹת...

ובהמשך:

קוּמָה עוּגָב הַשִּׁירָה הָעִבְרִית

נַגֵּן נִגּוּן הָאֲרִי בְּפִי בְּיָאלִיק...

בְּיָאלִיק, הֲפֹךְ שֻׁלְחָנְךְ הֶעָרוּךְ

וּבְזַעַם עֵינַיִם גָּרֵשׁ מְסֻבִּים!

אצ"ג רומז כאן לעלייתו ארצה של ביאליק ב-1924. מיד עם עלייתו יסד ביאליק מחדש את אגודת הסופרים העברים (שקמה בעצרת ב-1921 וגוועה וקמה שוב ב-1925). ביאליק כונן את הכנס המייסד בתרפ"ה (1925), עבר להתגורר בבית שנבנה עבורו לפני הַגיעוֹ לכאן (היום זהו "בית ביאליק), וכונן את אירועי "עונג שבת" באולם "אוהל שם" בתל אביב. אצ"ג מלגלג על ביאליק שהפסיק לכתוב, עבר להתגורר בארמון ( ביתו החדש) והוא מספר סיפורי מעשיות (אירועי עונג שבת). ביאליק קִיים אז גם את אירועי אגודת הסופרים העברים בביתו החדש. אצ"ג ראה בו משורר מגויס שפרש מן השִירה, מן המערכה, מן המאבק על גורל העם. הוא קורא לו לגרש את המסובים באירועי עונג שבת ואגודת הסופרים ולעסוק בגורל העם...

בפועל, אסור לנו לשכוח שביאליק, על פי תפיסתו תמיד ראה עצמו מחויב לכלל, לפעילות הציבורית. לאחרונה יצא לאור ספרו של שמואל אבנרי, הארכיונאי של בית ביאליק "כמה ביאליק יש", ובאחד הפרקים הוא מציג את "עשרת הדיברות של ביאליק". הוא מבחין עשרה עיקרים בתפיסתו של ביאליק, ומתייחס גם למחויבות של ביאליק לכלל: הדיבר הראשון הוא "ראה בכתיבתך שליחות". ביאליק אכן ייחס חשיבות לכך שהיוצר יהיה מחובר לכְּלל, ויראה עצמו כמי ש"יוצר את צלם האלוהים של האומה ונושׂא באחריותה"(516). מתחבר לזה גם הדיבֵּר התשיעי: "לא תפרוש מהציבור", וזה כמובן נוגע לחייו של ביאליק עצמו. הוא נשאל לא פעם מדוע הוא מתעסק בעשייה ולא בכתיבת שירים, ותשובתו הייתה: "מי זה הדיין שיכריע ויאמר, מה עדיף יותר, אם שיר טוב או מעשה טוב" (520).במניפסט שלו, מציג אצ"ג את השקפתו כמשורר מגויס המחויב לגורל העם.

לסיום,

היסודות המיתיים מהם צומח העם היהודי הם ברית בית הבתרים ומעמד הר סיני. בדורנו, המאורע הטראומטי והקשה של "השואה" טבע חותמו על גורלנו כעם, וזה מחייב את המעורבות של היוצרים בהמשך קיומו של העם היהודי. אצ"ג כתב את הספר עוד לפני השואה, אך בתפיסה ההיסטוריה שלו הוא ראה את אדמת אירופה רועדת, והיה חרד לגורל העם.

הוא היה משורר של חזון הגאולה, וראה את שליחות המשורר לכתוב שירה שהיא מעורבת: שירה מגויסת לגורל עמו.

דבריו של אצ"ג בספרו "כלפי תשעים ותשעה" היא קריאת תיגר לכולנו, לכל המשוררים העברים.