על ספרה של ריטה: צ'אדור נוטף מי גשם

 נויה שגיב, דוקטורנטית לספרות באוניברסיטת תל אביב ומרצה למקרא

הוצאת מודן

ריטה יהאן-פרוז, צ'אדור נוטף מי גשם, הוצאת מודן 2021

התרגשתי להכיר סופרת צעירה ומבטיחה, שפרסמה לפני חודשים ספורים את ספרה הראשון למבוגרים: "צ'אדור נוטף מי גשם". ריטה יהאן-פרוז, מגוללת בחן ובהומור סיפורים מילדותה בטהרן ומתקופת העליה לארץ. סגנון הספר הוא " מֶמוּאָר"- ספר זכרונות, אבל נדמה לי שהוא הרבה מעבר לזכרונות פרטיים של ילדה אחת, אלא קול שצריך להישמע. לא רק "קול א'" במקהלה, כפי שקבע המורה למוזיקה כאשר נבחנה העולה החדשה למקהלה וגרם לה לראשונה להרגיש שייכת, אלא קול שמעז לדבר על חוסר השייכות.

במודע או שלא במודע, הסופרת המבטיחה משמיעה קול שטרם נשמע כאן: תיעוד אוטוביוגרפי של החיים היהודיים באיראן לפני 60-50 שנה. על היחס ליהודים ועל מערכת היחסים עם השכנים המוסלמים, על השפה הפרסית, על אורחות החיים, על מקומן של הנשים במארג המשפחתי-חברתי. זו הצצה תיעודית לעולם חסום ונעלם מפני הקהל הישראלי. ריטה מתארת גם את תקופת העליה וה(אי) הקליטה בארץ. "פרסית, פרסית" ריטה מספרת שקראו לה, ולקח לה זמן להבין שזו לא לשון ברכה, אלא לשון גנאי. בעקבות פרסום הספר פורסמה כתבה של דני קושמרו עם ריטה באולפן שישי. בקבוצת ניצולי שואה שאני עובדת איתם, הם דיברו על הכתבה שראו כולם ביום שישי. "לא ידענו שלפרסים גם היה ככה קשה", אמרה אחת מהן. ממש יכולתי להרגיש איך הנרטיב של מה שהיה כאן לפני 50 שנה משתנה ומתרחב. אלמלא הספר הזה, אלמלא הכתבה, אלמלא ריטה מפורסמת, היינו נשארים עוורים לחלק הזה של הסיפור.

פרופ' חביבה פדיה כתבה לפני שנים מאמר בשם "הגיע זמן לומר אני אחרת בשירה העברית", והתייחסה לצורך במגוון של ייצוגים בספרות העברית ולשבירה של ההגמוניה הגברית-אשכנזית. והנה, ממקום אולי בלתי צפוי, הוסיפה ריטה קול חדש של ייצוג ל'אני'. מדוע בלתי צפוי? כי ריטה היא קונצנזוס (סופרת צעירה אמנם, אבל זמרת מנוסה, אהובה, הנמצאת בלב ליבו של המיינסטרים). וכאשר ריטה משמיעה קול של שוליים, של פרינג', קול שטרם נשמע, הוא נשמע אחרת ומתקבל אחרת ומקבל במה. היא לא היססה לעשות זאת באלבום "השמחות שלי", ועושה זאת גם עכשיו.

בביקורת ספרותית, אי אפשר, כמובן, להתעלם מההיבט הספרותי של הספר. כמה עדינות, כמה רוך, כמה הומור. התיאורים ה"קטנים" של הסצינות ה"קטנות" הם אדירים. ריטה מתחברת למצלמת גו-פרו שצמודה למצח של הילדה הקטנה וצוללת בתוך מנהרת הזמן היישר לתוך רחובות טהארן ואחר כך לרחובות רמת השרון. היא מספקת בד בבד עם החוויה האותנטית של הווי החיים, גם חווית ילדות דרך נקודת המבט של ילדה שעיניה פעורות ופקוחות ורגישות לראות לחוש ולחוות את הכל. המרחק שלה מהמאורעות, כאדם מבוגר, לא מקטין את הילדה, והיא גם אינה מתיילדת, אלא מצליחה ליצור שני מישורים המתקיימים במקביל: המבט הילדי הנפעם והמבט הבוגר שיודע לתמלל ולהכיל את ההתרגשות של פעם, ולעתים עדיין מתפלא.

כדוגמה לכך, באחד הסיפורים היא כותבת: "ידיה המצליפות של אמא מוצאות כל איבר בגופו. משהו בקולה מעלה בו רגש חדש, שהוא אמור להתוודע אליו. אבל הוא אינו יודע מהו הדבר הזה, שכמו נחש חודר אליו ואחוז בליבו, מכבה את אושרו, מכווץ את רוחו. קולה של אימא מטביע בו את הרגש החדש הזה, המתפשט בתוכו. "תתבייש לך!" בושה. הוא צריך להתבייש". אני לא מכירה הרבה סופרים בשלים שהיו מתארים ככה יפה את תהליך היווצרות הבושה. ריטה מצליחה לכתוב על מיניות ולדבר את המבוכה מבלי להתעלם ממנה ומבלי ללעוג לה, כך גם היא מצליחה לדבר במבט גם ילדי וגם מפוכח על ההורים, לתאר בפרטי פרטים את תהליך הקליטה המבייש, תוך שהיא שומרת על התום של הילדה, את הזעם של הנערה ואת הפיוס של האישה שבגרה. שלושת המישורים מתקיימים כל הזמן במקביל.

לשמחתי, הכתיבה לא נופלת לתיאורים "אותנטיים" במחולל שוק+צבעים+ריחות+בישולים = קלישאת אווירת אוריינט. נדמה לי שזה כך משום שבראש ובראשונה אלה זכרונות אותנטיים, בלי מרכאות, וריטה יכולה לבחור מה מתוכם היא מביאה בלי קלישאות. וגם, משום שריטה עצמה היא אישה נטולת קלישאות. מי שראה אותה בתכנית עם אודי כגן, מי שמקשיב לתהליך שהיא עוברת בשירה, בכתיבה, יכול לראות ולזהות את האותנטיות. זה קול נקי וצלול. המילים מצד אחד נבררו בפינצטה ונחצבו באיזמל, ונדמה לי שכאן מגיע גם הרבה קרדיט לצרויה להב, עורכת הספר, ומצד שני התוצאה קולחת וזורמת, בדיוק כמו המעין המפכה ממנו התחילה, אני משערת, כתיבת הספר.

זה פסיפס של סיפורים, פרגמנטים, פיסות חיים. "ממואר" הוא ז'אנר טריקי. כי מבחינה ספרותית, הוא לא נענה למוסכמות של הצורך בעלילה, במובן של "התחלה אמצע וסוף" או לפחות לא נדרש להן כאשר באים לבחון את איכותו. אולי נדרש ליכולת הפואטית להעביר תמונה, להעביר הגיגים והרהורי הלב. אבל סיפורים טובים, כמו שאומרים, קורים למי שיודע לספר סיפור. וכאן מתגלה אצל ריטה יכולת ספרותית מרהיבה לספר סיפור. כל תמונה סטטית, הופכת לסיפור עלילה מותח, מצחיק, שיש בו גיבורים ותנועה.

מה עוד אהבתי? היינו רוצים לשמוע רכילות על אחת הכוכבות הכי גדולות שחיות בינינו. לא נקבל. קו מודע או לא מודע שנקטה בו ריטה. לא לשם כך התכנסנו. זה ספר זכרונות צנוע ולא מתרברב. הנשים שמוזכרות בו באהבה גדולה הן האימא, האחיות, חברות הילדות, הבנות. אין ניימדרופינג. מה עוד אהבתי? ריטה לא נפלה בספר לקלישאת סינדרלה. בצדק רב פרק הזמן המתואר הוא סיפורי ילדות. ריטה גדולה דיה, בשלה דיה והרבה מעבר לחובת הוכחת ההצלחה, מכדי לספר לנו כיצד הילדה מטהארן, שנפלה מקומה ארבע וחצי במעלית, וגילחה את שערה מול המראה בכעס, וכמעט והלכה לאיבוד בעגלת סוחרים, הפכה להיות אחת הכוכבות הגדולות ביותר בתרבות הישראלית. היא מספיק גדולה כדי להיות בספר הזה קטנה וחשופה.

לינק לפרק הראשון באתר עברית