על הספר ׳שום גמדים לא יבואו׳ של שרה שילה

פרופ׳ אבינועם מן, האוניברסיטה העברית

עם עובד

שרה שילה, שום גמדים לא יבואו, הוצאת עם עובד, תל אביב תשס"ו 2005

'שום גמדים לא יבואו', זאת מה ששומעת סימונה דדון בלי הרף במעון שהיא סייעת בו. שום גמדים לא יבואו, עלייך, עליכן, לעשות את מלאכתכן, אל תצפו לנסים. וכך אנו למדים על מצבה של סימונה, זו אשר, עם מותו הפתאומי של בעלה, עברה באחת ממעמד של יפהפיית העיירה, נשואה למסעוד האהוד והמצליח, למעמד של אלמנה קשת יום, שעליה לפרנס את ארבעת ילדיה, ועליהם נוספו התאומים שנולדו כבר ללא אב, והם משוכנעים שאחיהם הגדול הוא אביהם.

הסיפור נפתח בסימונה, שוכבת בלילה על הדשא במגרש הכדורגל, מצפה שהתקפת הקטיושות תסתיים. כי בעיירה הצפונית שבה היא חיה, התקפות כאלו קורות מדי פעם, ויש אף חדירות מחבלים. לעיירה זו אין שם, אך ברור שהמחברת, שרה שילה, מסתמכת על נסיונה מאותן שנים שחיתה במעלות, ומכאן התיאורים, לא רק של קטיושות ומחבלים, אלא גם, ובעיקר, של חיי היום-יום.

ומחשבותיה, וזכרונותיה, של סימונה, נמסרים בגוף ראשון, כפי שאף יימסרו סיפוריהם של שאר בני המשפחה, כל אחד בתורו, למעט התאומים, שרק עומדים להיכנס לכיתה א', וכדאי לומר להם את האמת על מי אביהם ומי אחיהם, לפני שישמעו זאת מחבריהם לכיתה.

וגם סיפורם של ארבעת הילדים נע בין זכרונות מהאב לבין תיאורי חייהם. הגדול כבר עובד ומרוויח, ומתכננן בחשאי כיצד יעזוב את העיירה, ושני האחים הבאים אחריו, שרוב מעייניהם בהתכוננות לחדירת מחבלים ובתכנון הערמתם על אותם מחבלים, והאחרונה לדבר היא האחות, שאף סיפורה נפתח בשהותה במקלט באותה התקפת קטיושות, ושלא כרגיל, התאומים אינם איתה.

כך אנו למדים על חייהם וקשייהם של מי שנקראו אז 'ישראל השנייה', והיום העניקו להם את הכינוי 'הפריפריה', ואין אלה אלא החיים והבעיות של כל אחד ואחת, מגוונים בציפייה המתמדת לירי קטיושות ולחדירת מחבלים.

הספר, שהוא ספרה ראשון למבוגרים של שילה, זכה בשני פרסי ביכורים, ולא בכדי. כדאי לקרוא, משהו יישאר.