עלילות גלגמש. סיפרה: ש. שפרה. ציורים: מנשה קדישמן, בלהה קדישמן. עם עובד 2004
את האפוס השומרי-אכדי הנפלא "עלילות גלגמש" הכרתי מקריאת "בימים הרחוקים ההם – אתנולוגיה משירת המזרח הקדום" שתרגמו וערכו ש. שפרה ויעקב קליין (עם עובד 1996). הרבה השוואות נערכו בין התרומה המסופוטמית העתיקה למקרא וליצירה ההומרית ואין ספק שהאנתולוגיה הזו ראויה לקריאה וכתיבה עליה בפני עצמה.
אין מתאימה יותר מש. שפרה שערכה את המקור, לערוך אותו כסיפור לילדים, לשבץ בתוכו ביטויים וקטעי שירים מהתרגום המקורי, "להוסיף מעט כיד הדמיון הטובה עליה" (גב הספר) ולהפוך את השירה הקשה לקריאה והחסרה שורות, לפרוזה נפלאה לילדים ולנוער.
כיוון שהספר אינו מנוקד וש. שפרה אינה משמיטה פרטים, אלא רק מרככת אותם, הוא יהיה קשה ל"ראשית קריאה", אבל אני בהחלט נהנית לקרוא לנכדי, המסיים כיתה א', את הסיפור בהמשכים (יבורך הזום). הספר בנוי בדיוק כך. לקריאה בהמשכים. הלוחות, 11 מתוך ה- 12, ערוכים כפרקים נפרדים, אותם קורא יום יום הסופר קרדי–נגל לפני המלך אשורבניפל ואנשיו. בסוף היום, כשמסתיימת קריאת הלוח, המלך משאיר את השומעים במתח להמשך מחר: "עכשיו אני סקרן לדעת איך... " (25) "עכשיו אני וגם אתם סקרנים לדעת אם…״ (33). אין דרך טובה מזו להגיד לילד די להיום, נמשיך מחר (או בשבוע הבא במקרה שלנו), כי הרי כך אמר המלך (והפגישה שלנו בזום עומדת להסתיים). המבנה הזה, מזכיר במובן מסוים את סיפורי אלף לילה ולילה, כשהמתח נשמר תמיד עד לפעם הבאה. "את סיפורו של הלוח ה- 12" מבטיחה ש. שפרה לדחות "לזמן אחר“ (100).
בשער הספר, מתארת ש. שפרה את הסיפור בארבעה משפטים: "סיפור הידידות המופלאה בין גלגמש המלך וידידו אנכידו, איך יוצאים השניים למסע הרפתקאות, הורגים את ח'ומבבה שומר יער הארזים ואת פר השמים בעל הכנפיים, ואיך אחרי מותו של אנכידו יוצא גלגמש, המלך, לחפש לו חיי נצח" בבחינת זו כל התורה כולה, ואידך זיל גמור.
ששת הלוחות הראשונים, מתארים את המלך גלגמש, בן האלה נינסון והמלך לוגלבנדה, גדול המידות והכוח, חסר המנוחה והנמהר. בתחילה, כדרך המלכים, נלחם באויביו, בנה את עירו ואת חומותיה, אך עד מהירה חוסר מנוחתו גורמת לו התעלל בנתיניו. האלים יוצרים את אנכידו כדי שיהיה לו לחבר. אנכידו הפרא, עובר תהליך תרבות על ידי ש'מחת, שבמקור היא קדישה. כאן, ש. שפרה מכנה אותה כוהנת ומעדנת את סיפור מעשה האהבה בין שמחת ואנכידו, אך לא מוותרת עליו. היא גם אינה מוותרת על תיאור מעשה "זכות הלילה הראשון" של המלך, אך נותנת לרוזולום, דמות פרי דמיונה, לספר אותו. הדרך בה נלחם אנכידו עם גלגמש כדי למנוע ממנו את המעשה, מזכירה את סיפורי הגיבור הנלחם בדרקון ומציל את הנערה. אנכידו הופך לחברו של גלגמש. גלגמש גורר את חברו להרפתקאות מסוכנות למרות כל האזהרות. עד כאן, זהו אכן סיפור הרפתקאות משעשע ומרתק. אך כעת מתחיל המתח לעלות. האלים כועסים, אנכידו נענש והסיפור מתקדם לקראת מחלתו ומותו. הפרקים האלה מעוררים למחשבה גם מספר שאלות אתיות שאי אפשר להתעלם מהן יותר. התנהגותו של גלגמש, מידת הצדק במשפט האלים, הגוזרים עונש מוות על אנכידו, בעוד שהמלך פטור בלא כלום על כל מעשיו. האם אנכידו באמת חף מאשמה? האם הבטחת גלגמש להנצחת אנכידו מפצה על לקיחת חייו?
אהבתי מאוד את תפקיד הסופר קרדי-נגל, פרי דמיונה של המחברת. הסופר, שהוא בין היחידים שיודע לקרוא בעולם השומרי העתיק ותפקידו לתווך את הטקסט הכתוב לשומעיו. (הנוסח השלם והמאוחר ביותר של העלילה, החרוט על 12 לוחות, נתגלה בספרייתו של אשורבניפל, מלך אשור בנינווה, במאה ה- 7 לפנה"ס. אך התחבר באלף השני לפנה"ס). קרדי –נגל, עושה בדיוק זאת. ש. שפרה מספרת שהוא זה המוצא את הלוחות בחומת נינווה על פי חלום, מביא אותם אל המלך אשורבניפל ומצווה לקרא אותם בתוקף תפקידו. הוא גם שותף בבניית המתח העולה במהלך העלילה. התשלום בזהב ההולך ועולה עבור קריאת כל לוח, מדגיש את חשיבות הלוחות והמסופר בהם.
ש. שפרה בונה את דמותו של הסופר, מהרגע הראשון בו קרדי-נגל חולם, מתעורר מחלומו, הולך לחפש את האוצר ומגלה את הלוחות, ואחר כך, בעזרת משפטים קצרים בסופו של כל פרק. מסתבר שגם הסופר, שלאורך הסיפור, עושה את המוטל עליו מתוך תקווה לגמול נאה מהמלך ונתפס כחמדן, צריך להתמודד עם רגשותיו, כשהוא קורא בפני המאזינים דברים מכאיבים. זה הרגע בו מתחילה דמותו, כפי שהצטיירה עד כה בעיני הקוראים הצעירים, להשתנות: "כאשר סיים קרדי-נגל לקרוא את הלוח השביעי זלגו דמעות מעיניו. הוא לא המתין לצרור כספו וחמק לביתו." (66)
כשמת אנכידו, המתח מגיע לשיאו. "עם שחר, נאספו אצילי העיר אל הארמון.."(61) משפט שמשמעותו כפולה, פותח את הקריאה בלוח השביעי. גם המלך מסתפק בפקודה בת מילה אחת: "קרא!" ללא הפתיחה המקובלת בפרקים הקודמים, המתארת את האווירה החגיגית בארמון לפני תחילת הקריאה.
הפרק השמיני העצוב, מעביר את ההתרחשות מארמונו של אשורבניפל לארמונו של גלגמש. הוא נפתח בקינה שירית, המתארת את אבלו של גלגמש. בסיומו, שורה על המלך אי שקט . גם מחשבותיו של הסופר ש"הסיפור על מותו של אנכידו גזל את מנוחתו" (69) הולכות ומשתנות. לוח 9 נפתח ללא הקדמה. אבלו של גלגמש גדול מנשוא, הוא עוזב את ממלכתו ויוצא לחפש את חיי הנצח. תיאור חלקו הראשון של מסע גלגמש, יוצר עליית מתח חדשה, כאשר המלך שוב מעלה את שאלת ה"מה יקרה הלאה?". אך הפעם, גם הסופר מרגיש "כי מצב הרוח הקודר..פינה את מקומו לאווירה משעשעת" והוא מתחיל להבין מה טוב חלקו "שאני כולי אדם ורק אדם.." (76).
במהלך מסעו, שני אנשים מייעצים לגלגמש, לשוב ולחיות את החיים עצמם, על פי השקפת עולמם. המוזגת מידורי מייעצת לו לשאת אישה, לגדל ילדים ולהנות מהחיים. אותנפישתים, החי חיי נצח, פונה אל המלך שבו ומציע לגלגמש "לעשות מה שנותר למלך גדול כמוך לעשות בחייו.." (85). בסיום קריאת הלוח, המלך אשורבניפל מנסה להוכיח שפעל בחייו כעצת אותנפישתים. קרדי-נגל, מגיע למסקנה המשמחת שהוא מנהל את חייו כהצעתה של מידורי.
לוח 11 המקורי, מסתיים בדברי גלגמש, הקורא לאורשנבי המתלווה אליו, להתבונן בעיר מעל חומת ארך. מתוך קריאת הדברים, אפשר לשער את גאוות גלגמש בעירו ולקוות כי יבוא אל המנוחה והנחלה. בסיפור שלפנינו, ש. שפרה מתמללת את הרגשות ומסכמת את המסע מנקודת ראותו של אורשנבי. "אורשנבי התבונן בגלגמש שעיניו זהרו מגאווה. הוא זכר את סערת רוחו כששבר את משוטי הקסם, את חרדתו כשעברו במי המוות, את צערו כשגנב ממנו הנחש את הצמח מחדש הנעורים, וחשב בלבו: סוף סוף מצא המלך מנוח" (99-100).
עיני לא נותרו יבשות עם הסיום הנפלא הזה. ובכל תיאורי, נגעתי רק באפס קצהו של הסיפור היפה הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה