ספרו של אריך קסטנר, ׳על האבדון׳: מלחמת העולם השנייה כבר באופק

ד״ר חגי משגב, האוניברסיטה העברית, מכללת הרצוג ומכללת גבעת וושינגטון

אריך קסטנר, אל האבדון, תרגמה מגרמנית והוסיפה הערות ואחרית דבר: אילנה המרמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד בע"מ - ספרית פועלים, בני ברק, תש״ף 2020, 216 עמודים

בהקדמתו לספר, שהמו"ל סירב לפרסם, מגדיר אריך קסטנר את ספרו כספר שאין בו עלילה, אין שיא, אין פתרון, אין גיבורים, אין פואנטה. ודווקא כך הוא רצה לכתוב אותו. בדיוק כך מתנהלים גיבורי הספר. הם נזרקים מתחנה לתחנה במשחק האורות האדומים של ברלין ערב עליית הנאצים; הגיבור מפוטר מעבודתו כפירסומאי בחברת סיגריות (הוא בעל תואר שלישי בספרות), וחייו חסרי התכלית עוברים במעבר ממועדון מפוקפק אחד למשנהו, בשיטוטים בעיר עם חברו הטוב לבודה, גם הוא אקדמאי מתוסכל שעדיין שוקד על מחקרו ומקווה להתקבל לעולם האקדמי, ושניהם מעוררים מהומות, נקלעים למהומות, ומעבירים את זמנם בין מועדוני זימה מכל הסוגים. קשרים נוצרים ונפרמים, באופן סתמי לגמרי. אהובתו של הגיבור נוטשת אותו לטובת מפיק שמבטיח להכניס אותה לחיי הזוהר דרך מיטתו. התלישות נוכחת בכל מקום. העבר גם הוא נוכח: אמו הדואגת של פביאן, עוגן רגשי נאמן, רק מגבירה את תחושת הניכור, במיוחד בהשוואה להוריו המנוכרים והאמידים של לבודה.

גם הפוליטיקה נוכחת בספר, באופן בלתי נמנע, אבל גם היא סתמית, תלושה, מנוכרת. ההרהורים על אובדנותה של אירופה מלווים את כל פתיחת הספר; אירופה המלקקת את פצעי מלחמת העולם הראשונה נראית לגיבור כרכבת שאיבדה את דרכה ושלא תגיע ליעדה. קרבות הרחוב בין הקומוניסטים ללאומנים, שברלין ראתה אז רבים כמותם, גם הם לא נעדרים, אבל גם הם מידרדרים אל הגיחוך והלעג, למראה הפער בין הרעיונות הבומבסטיים לבין האנשים הקטנים והמגוחכים הנושאים אותם, הדואגים לישבנם, באופן מילולי לחלוטין.

הספר רצוף תיאורים מיניים בוטים, הממחישים גם הם את אווירת הדקדנס של ברלין. אין ערך לכלום. גרימת סבל היא דבר של יום יום, גם ביחסים בין גברים לנשים, ואנשים לא מקדישים לו כמעט מחשבה. גם יחסים שנראים כנושאים הבטחה מתגלים בסופו של דבר כאקראיים, ארעיים, חסרי משמעות. שני גיבורי הספר, פביאן ולבודה, הולכים בדרכים שונות; כל אחד מהם מנסה בשלב כלשהו למשוך את עצמו ממדמנת הסתמיות והריק, ושניהם מתרסקים בדיוק ברגע שבו כמעט הגשימו את יעדם, בצורה אקראית ואף נלעגת, באחת הפעמים אפילו סתם כתוצאה מבדיחה סרת טעם. כך גם נגמר הספר – במעשה ספונטני שהיה יכול להיות שיא הרואי, אבל מתנפץ אל סלע המציאות באופן סתמי לחלוטין.

בחלקו האחרון של הספר חוזר פביאן אל עיר הולדתו, דרזדן, מהיפות בערי גרמניה. קסטנר עוד לא ידע אז שעירו (גם הוא נולד בה) תהפוך לעיי חרבות בדרכה של גרמניה אל האבדון. הוא מבקר בבית הספר שבו למד לפני המלחמה, והמנהל, שהכיר אותו, עדיין מתגאה במיליטריזם הישן והטוב, ומנסה עדיין לחנך אותו, ולהכניס אותו לתלם, שיעשה עם עצמו משהו. פביאן מטיח בו את כל הספר בבת אחת – לאן החינוך הנוקשה הזה, של טקסים נוקשים וחוזרים בצורה כפייתית, שאין בהם דבר מלבד עצם המשמעת והצייתנות, הובילו את החברה כולה? איך אפשר, אחרי שכל אירופה כבר התרסקה פעם אחת, להמשיך ללכת באותו מסלול עיוורון עקר, שאין בו כל התלהבות, כל שאר רוח, כל טעם, מלבד הליכה בטוחה נוספת אל עוד מלחמה ענקית וקטלנית וחסרת תוחלת?

במהדורה הראשונה (שגם תורגמה לעברית סמוך ליציאתה לאור בשנות השלושים בשם "פביאן, סיפורו של מורליסט") הושמטו כמה וכמה קטעים. אבל לא דווקא קטעי הארוטיקה הבוטים – גם מאלה הושמטו כמה, אבל חמתו של המו"ל יצאה דווקא על הקטעים המתארים באור מגוחך בעלי תפקידים, מנהלים זוטרים, פקידי ממשל. דווקא בקטעים האלה ראה המו"ל סכנה חינוכית למשמעת הציבור, ובכך למעשה הפך להיות בעצמו חלק מסיפורו של הספר הזה...

"אל האבדון" הוא ניסיון תרגום לעברית של השם שאריך קסטנר עצמו נתן לספר, של ביטוי שמשמעותו, לפי דברי המתרגמת, הריצה אחרי הכלבים, כמין ביטוי המתאר ריצה חסרת תכלית שסופה נפילה. "אל האבדון" מאבד אולי את העוקץ האירוני שבביטוי המובן יותר לדוברי הגרמנית של שנות השלושים, אבל בהחלט מתאר את גרמניה של השנים ההן, בביטוי כמעט מקראי, שאולי מזכיר לנו את סדום ועמורה ערב חורבנן. קסטנר, סופר הילדים שידע להתבונן בעולם בגובה עיני ילד באופן שעד היום ילדים נשבים בקסמו ובאופטימיות שבו, מסתכל גם כאן לעולם בעינים, ואומר לו: תפסתי אותך. אתה כלום. אתה אפילו לא רע. אתה פשוט ריק.

אבל האמת היא שלא צריך לזכור את קסטנר סופר הילדים כדי לדעת שבכל זאת נושבת אופטימיות נסתרת מתחת לפני השטח. קסטנר איננו האנס פלאדה, שתיאר בכמה וכמה ספרים את אותה ברלין אבל בדיכאון אין קץ. קסטנר נותר מלא הומור, גם אם ציני ואירוני. הוא כמעט משועשע למראה העליבות והתלישות, וגיבוריו הם כן אנשים מוסריים, מחפשי תכלית, שיודעים שהפתרון איננו בפוליטיקה הגדולה, אלא באדם הקטן. בברלין של שנות השלושים לא היתה לאדם הקטן תקווה, והוא נשטף בגלי האידיאולוגיות ההרסניות שנשאו ברמה אנשים שלא נותר להם בחייהם דבר אלא ההתעללות בעולם; אבל הוא עדיין שם, מחכה בתחנת הרכבת הנטושה, מתעד את שעיניו רואות דווקא משום שהוא מאמין שמישהו עדיין יכול לקרוא, ואולי להתעורר. ואחרי שסחרחרת העליבות תכלה את עצמה, הוא יקום ויעלה חזרה, בלי אידיאולוגיות חלולות, בלי תרועות מלחמה, על הרכבת הביתה.