על ספרה של אודיה רוזנק: בוא לקק אותי

נחמה סימן טוב

אודיה רוזנק, בוא, לקק אותי, הוצאת מרום תרבות ישראלית 2020, כריכה קשה, 107 עמ'.

לא כל כותבי השירה נולדו עם תסמונת של דכאון, ודכאון הוא לא בהכרח כלי העבודה של כותבי השירה. אבל, כן, אודיה רוזנק מעידה על עצמה שהיא סובלת מדכאון. מצד שני לדבריה, היא בעלת תחושה נרקיסיסטית ועם בטחון עצמי, שהיא טובה בכתיבה.

במקום "משוררת", היא קוראת לעצמה "חומדת". משוררת, לדבריה, איננו מקצוע.

כמי שלמדה קולנוע היא מגדירה את שירתה ככתיבה קולנועית, ואת עשייתה הקולנועית – ככתיבה פיוטית.

נושאי כתיבתה הם אהבה אובססיבית, בלתי מושגת לגבר, אמה - ממנה נתייתמה כשהיתה בת 7 ומבט חברתי סוציאלי, מתחתית המקום בו היא נמצאת.

הספר הוא בעיקר שיר אהבה אובססיבי לגבר שאהבה, וגעגוע חזק ומיוסר לאמה המתה. שוב ושוב היא חוזרת ומבטאת, לפעמים באופן פרובוקטיבי ובמגוון היבטים והלכי רוח כמעט פורנוגרפיים את תשוקתה לגבר שאיננו שלה. כתיבתה החשופה מרשימה ומקורית בתיאור החיפוש חסר התוחלת אחר אותה אהבה. שירתה מעבירה תחושה של תשוקה וחיות של אשה צעירה, מפנטזת לרוב, בעלת אישיות נרקיסיסטית, בד בבד עם חיפוש אחרי יד מלטפת, אמהית, המגוננת עליה מפני גברים נצלנים, ידה של אמא, שתחזיר אותה הביתה, ותישאר לישון, כדי שאז סוף סוף היא תצליח להרדם. ("שופינג", עמ' 52).

ורק עוד הערה. כשיונה וולך כתבה את שיריה מעוררי הסערה, לפני יותר מ-40 שנה, הדבר נחשב לפריצת דרך בכתיבה נשית, אינטימית אירוטית, שנכתבה מתוך מצב נפשי של דכאון, אבל גם מתוך שגעון. הרבה ביקורת ומילים נכתבו על הכתיבה הפרובוקטיבית, ועל הסערה הציבורית בעקבות השימוש של וולך בסמלים יהודיים מובהקים אל תוך התכנים שנחשבו אז פורנוגרפיים להכעיס, ביקורת שכמוה לא נשמעה כאן מעולם.

הפרובוקציה של אודיה רוזנק לא דומה לזאת של וולך; היא נעדרת שגעון, ולכן היא מתמקדת יותר בתפיסת הנשיות בדורנו. זהו קול וידוי של אשה שגדלה כיתומה, שחוותה אהבה נכזבת בבגרותה, שליבה נשבר, ושחוותה בדידות וחיים של אי יציבות וחוסר אמצעים כלכליים.

בשירים של אודיה לא חסרים פרובוקציות, יש בהם שפע של אירוטיקה, מיניות בוטה ושירה חצופה. כאן הכל מונח על השולחן בצורת שירים נשכניים, לפעמים לופתים את הצוואר וכנים עד לכדי כאב.

בשיר הנקרא: "דגדגן געגועים", המוצג על גבי כריכתו האחורית של הספר (וגם בעמ' 9) היא מפנטזת על איבר המין הנשי, תוך שהיא מעניקה לו תכונות ויכולות אנושיות.

"...בטוחה שאשמע אותך קורא אלי מן הצד השני/

פתחי לי, תני לי, זה אני./

אבל אתה אף פעם לא בא./

ומכל האיברים שפעם היו לי, נשאר רק דגדגן./

והדגדגן שלי בוכה געגועים//".

בעמ' 22 מופיע השיר "בוא, לקק אותי", הנושא את שם הספר. היא פותחת במלים:

"איש אינו שייך לאיש,/

אתה לימדת אותי"..... "

ומכיון שאיש אינו שייך לאיש,/

והעולם שעוד נותר, נותר/

לאיזה פרק זמן קצרצר/

בוא, לקק אותי//".....

"...ואנחנו נמות, יום אחד גם אנחנו נמות,/

אבל לא כעת, כעת/

בוא, לקק אותי//".

בפרץ של חיות ותשוקה היא בעצם אומרת, שהיא דווקא כן רוצה להיות שייכת, למרות שההוא, הלא מושג, לימד אותה אחרת. כי אם אין אפשרות של קשר חם ורצוף, אז שתהיה לפחות הנאה גשמית, פיזית, גופנית.

בעמ' 28, בשיר "בנדמה לי", לאחר שחזרה מלשכת העבודה, כדי להרשם לקבלת דמי אבטלה, היא מסתובבת בסופרפארם עם סלסלה ביד, ללא צורך או כוונה לקנות דבר מה, מודדת אודם חדש ומתיצבת במדפי הבשמים לגבר.

"...שם מצאתי את הריח שלך/

והתזתי על מפרק כף היד".

בקטע מכמיר לב, היא מתארת פעולה פשוטה של הזלפת בושם בחנות על גב היד, דבר שרוב האנשים עושים כדבר שבשגרה, כפנטזיית אהבה, רק כדי לשחזר את ריחו של מושא אהבתה, תוך הבלחת קריצה אל מצבה הסוציו-אקונומי העגום, שלא מתיר לה לבצע קנייה.

גילוי המצב הכלכלי הכואב של הכותבת יחזור על עצמו גם בשיר "המגדל", להלן.

בשיר "גם עכשיו", בעמ' 29, שוב חוזר הצורך לאהוב ולהיות נאהבת ושוב נעשה שימוש במוטיב של כותרת הספר, מה שנותן תחושה של מקצב אחיד ומחזק את הרעיון העובר כחוט השני בין דפי הספר: הפנטזיה והאובססיה לאהבה, שאיננה בנמצא.

"כנראה שעכשיו זה הזמן המושלם/

לצלצל אליך, להגיד לך, אני אוהבת אותך/

בוא, לקק אותי....".

בעמ' 33, בשיר "פרוזדור" הכותבת נכספת לאהבה הרחוקה, הלא מושגת.

"....אני רוצה לנסוע עם עצמי, אל מקום שבו נמצאת עצמיותך./

אני רוצה שתסובב עבורי את הגלובוס/

ואני אבחר ואצביע,/

אל מקום שבו אתה//".

בעמ' 26, בשיר "שתדעו", הכותבת חושפת את מלחמה הקיום שלה ואת ראיית העולם החברתית שלה.

"...אני ועוד מיליון מובטלים רואים אתכם מורחים חמאה/

על חלות תוצרת בית מקמח כוסמין/

ומוסיפים פרוסת סלמון./

שתדעו"//

".....אני ועוד מיליון מובטלים מתכוננים לצאת/

לרחובות, לשבור לכם את החלונות,/

לשרוף לכם את האסמים,/

לתלוש לכם את הפנים, ולגלות את המסכות./

שתדעו//".

והחשיפה לא נעצרת כאן. גם בראיון שנתנה לליסה פרץ אודיה מדברת בגלוי לב על עבודתה כמנקה בתים, ובשיר "המגדל", עמ' 27, היא כותבת על הבית אותו היא מנקה פעמיים בשבוע.

"....בימים של ראות טובה אפשר לראות דרכם (דרך החלונות שהיא מרקה - נ.ס.) אפילו עד יוון/".

ויש עוד הצצה אל מאווייה

"....מקומות רחוקים וקסומים בעולם,/

שפעם טעיתי לחשוב: לכולם עוד אגיע//".

גם הפחד מהמוות נוכח בשירתה של אודיה, ובשיר "על הבריח", עמ' 37, היא "...משתוקקת להדביק את החיים בכח אל הקיר/

לנעול את הדלת על הבריח/ ולא לתת להם לצאת./

זה לא שאני כל כך אוהבת את החיים./

זה פשוט שאני נורא מפחדת מהמוות//".

גם העצב והגעגועים האין סופיים לאמה המתה נמצאים לרוב בין שורות השירים, והם המוטיב השני בספר השירה הזה. היא מחפשת לעצמה בית אלטרנטיבי. היא רוצה ליצור לעצמה ביוגרפיה חדשה.

בשיר "במלתחות של הנשים", עמ' 50 היא מסיימת כך:

"....שתדעי לך, את כבר לא כזאת חשובה, ובזמן שלא היית/

הספקתי להפוך את כל הנשים במלתחות של הבריכה/

לאמהות שלי, והן באמת אוהבות אותי,/

והן באמת דואגות לי,/

והן באמת מלטפות אותי/

ומחבקות אותי./

ואני כבר לא צריכה אותך,/

ומבחינתי את יכולה למות//".

בשיר "אני שונאת את הפמיניסטיות", עמ' 54, מתואר עולם של נשים בורגניות עשירות, קלות דעת, טקסט שפמיניסטיות בוודאי לא יאהבו, אבל מנגד ישנו השיר "עונש מוות לרוצחי נשים", עמ' 36, בו היא מבטאת השקפה פמיניסטית לעילא.

"....כל עוד אני בגפי/

סביר להניח שהכל בסדר אתי//".

בשיר "תמות", עמ' 59, היא לרוב מבטלת את עצמה, מפרטת בביקורתיות את כל הפעולות שלא תצטרך לעשות יותר אם הוא ימות.

"....וכשתמות לא יהיה לי איכפת איך אני נראית/

וכמה אני שוקלת/

ואיך אני מריחה/

והאם אני מצליחה (לפי הסטנדרטים שלך)/

וכבר לא יהיה איכפת לי ממך,/

וכבר לא יהיה לי איכפת כלום//".

אלה מילים של אשה אובססיבית. גבר אובססיבי לא היה מבטא כך את רגשותיו ולא היה מונה באופן כזה פעולות שהיה מפסיק לעשות עם מות אהובתו.

היא יוצאת מגדרה, בתיאור מפורט מה תעשה אם אהובה ימות.

"....לא אצטרך להתלבש יפה/

לפני כל יציאה למכולת./

אם תמות לא אצטרך יותר לנסוע עד קינג ג'ורג'/

לעשות מפשעות."/.

".... אבל לפחות אוכל לבטל את המנוי ל"הארץ"/

מבלי לחשוב אם אני כבר מספיק אינטליגנטית בשבילך"//.

בלי כחל ושרק ובלי התייפיפות, היא מטיחה את רשימה המטלות שהיא עושה עבורו ובגללו. שוב, לא כולם, ובטח לא הפמיניסטיות, יאהבו את השקפת העולם הנראית מבעד לשיר זה, כזו שאומרת שכל הוויתה נועדה לשאת חן בעיני אהובה הלא מושג ולא רק כלפי עצמה.

בשיר "במצבי", עמ' 46, המשוררת חושפת את בדידותה, בתיאור אינטימי של תחושתה, שהיא מבזבזת משאב מבוקש:מקום.

"....במצבי לישון במיטה זוגית/

זה בזבוז./

אבל לחזור לישון במיטת נעוריי/

זו כבר סתם השפלה/...

"....אני נרדמת בתנוחה עוברית צמודה לקיר/

בפינה, בוהה/

בים המטה/

הריקה//".

השיר "חלל", עמ' 57, הוא שיר נוגע ללב, ישיר וכן מכל בחינה. יש בו חשבון נפש של מי שאהבתה התנפצה לרסיסים.

"אחרי ששמעתי שהתארסת/

אמרתי יפה שלום, אמרתי יפה כל טוב/

ושיהיה לך בשעה טובה אמרתי יפה חן חן לך/

וטסתי לחלל//.

ובחלל בכיתי על הבתולים שלי,/

והדמעות ריחפו באויר ונצצו לי מול העיניים/

כמו שנדליר משובץ יהלומים//".

בשיר "המשתדלת", עמ' 105, המשוררת נזכרת להעלות בדעתה, שאולי ספר שיריה לא ישאיר רושם טוב על קוראיה ואז היא משתמשת במילים גבוהות, מטפוריות.

"אני צריכה להשתמש יותר במלה/

ערפילי/

אולי במלה/

זהרורי/

אולי בצרוף/

ירח זהרורי בשמי לילה ערפילי./

כן, זה חזק. זה ישאיר רושם. ומישהו עוד/ ישים אלי לב"//".

אל חשש, זה אכן חזק! ישימו לב, ועוד איך ישימו לב!

מדובר בספר ביכורים סוחף, של משוררת צעירה ומוכשרת, ספר שנקרא בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו, ספר שמאיר באור מסנוור את הצורך והכמיהה לחיים של אהבה ממומשת; לאהוב ולהיות נאהב ולעשות הכל כדי לזכות בהם.

כי מי שלא תזכה לאותה אהבה נכספת סופה לשאת על עצמה לב שבור, שותת דם, כצבע האודם הבוהק על שפתיה של המשוררת, כפי שנראתה במשדר "סוכן תרבות", אצל קובי מידן.