על הבצל, המשמעות והמשמעותיות האלהית: על ספרו של צביקה ניר - אלהי התשוקות הבוערות

עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים [1]

הקיבוץ המאוחד

צביקה ניר, אלהי התשוקות הבוערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, 127 עמודים

עַל הַבָּצָל, הַמַּשְׁמָעוּת וְהַמַּשְׁמָעוּתִיּוֹת הָאֱלֹהִית

הטיעון המרכזי, שבכוונתי להציג במאמר בקורת זה, מבקש לכוון לכך שבין הטקסטים השיריים שנכתבו עד כה על המשמעות האלוהית אין אולי משמעות אחת שמשתווה לשירת צביקה ניר מבחינת השפעתה על הקורא הפוטנציאלי. סביר בוודאי להניח שהמשמעות האלוהית של ניר פועלת במכוון כנגד המשמעויות המסורתיות שנכתבו עוד מאז שהאנושות זוכרת את עצמה, ומאז שהפילוסופיה של הדת תהתה ושאלה, עסקה והתחבטה בסוגיית קיומו של אלוהים. מי הוא? מה הוא? מה טיבו? היכן הוא נמצא? מה כוחותיו? והאם הוא, בכלל, קיים?

בפרק הראשון של המאמר אתאר את התפתחותן על ציר הזמן ההיסטורי של הגישות התאולוגיות השונות, שנולדו מתוך הגיון פנימי ואמונה בהתגלות האל, בשעה שהתבונה האנושית הייתה מקור הסמכות של הפילוסופיה של הדת, והיא מגלמת בתוכה את הפרספקטיבות השונות של הוגי הדעות והפילוסופים, אשר ניסו להבין או לתאר את הדת, מתוך תובנות מסודרות שמקורן הוא הניסיון האנושי של חיי האדם. בפרק השני, שהוא לב לבו של המאמר, אציג היבטים שונים לאלוהות בשירת ניר, הפותחים צוהר להסתכלות אחרת על המשמעות האלוהית, ויתירה מכך, כיצד חותר ניר בשירתו לאשש או לשלול על הסף גישות כאלה ואחרות באשר לקיום האלוהי, למשמעותו ולמשמעותיות שלו. ויתירה מזה, איך כבמעשה אומנות, מכוון ניר את מילותיו כך שיהא ניתן להסיק מהן את הלך רוחו בדרך של אינטרפרטציה פנים טקסטואלית, ובתוך ההקשרים האחרים המצויים מחוץ לשירתו.

כדי להבין היכן עומדת כיום התובנה האנושית באשר לקיום האלוהי, בואו נדמה, לרגע אחד את העיסוק ההיסטורי בשאלת האלוהות ל-בצל המחובר לאדמה. כן, בצל. הירק ההוא, שנמצא בכל מטבח ושאנחנו מוסיפים אותו לסלט, או לתבשיל, מטגנים אותו, מאדים אותו, קוצצים אותו, או אוכלים אותו בשלמותו.

הבצל בנוי שכבות של גלדים. כל גלד הוא, למעשה, גלגול של עלה, שעבר התמחות לשמש כאיבר אגירה והתעבה. ממש בתחתית הבצל נמצאת "עוגת הבצל", היא מבנה שטוח, שהוא למעשה גלגול של גבעול. מתחת לעוגת הבצל נמצאת ציצת השורשים של הבצל, המחוברת לאדמה. דרך ציצת שורשים זו, הבצל מקבל את המים והמלחים שהאדמה מספקת לו. אם נחתוך את הבצל לאורכו, נוכל לראות את הגלדים שהתהוו מעל עוגת הבצל, וממש מתחתיה ניתן יהיה לראות גם את ציצת השורשים, אותו ניצן שממנו התפתח גבעול הבצל.

אתם בוודאי תוהים, מה לבצל ולעיסוק בסוגיית האלוהות? כדי להסביר, אסרוק מלמטה לכיוון מעלה, כל חלק בנפרד מגופו של הבצל המחובר לאדמה, שחצינו לאורכו, ואבהיר משמעותו.

האדמה- כמוה כתבונת האדם, המספקת ליצירי הבריאה את סקרנותם ורצונם לחקור משמעויות שונות. ציצת השורשים- הלא היא דרכם והאופן בהם יצירי הבריאה תוהים ודנים בסוגיית האלוהות. עוגת הבצל- היא הפלטפורמה הראשונית והחלוצית ממנה בקעה הסקרנות לחקור את נושא האלוהות. הגלדים- משולים לגישות והתיאוריות השונות, שנולדו, בזו אחר זו, ונשענות זו על זו, מבלי להפר אחת את קודמתה, או אחת את הבאה אחריה.

כל גלד נשען על גלד אחר, ואף גלד אינו פוגם בגלד אחר, וכולם ביחד, מתחברים לאחד שלם, מרכיבים ומגדירים את הבצל.

ואם בגלדים עסקינן, אני מציעה שבשלב זה נתמקד בגלדים השונים של הבצל, כלומר, בגישות השונות שנולדו לאורך ההיסטוריה האנושית, ומה מציעה כל אחת מהן באשר לשאלת הקיום האלוהי.

הראשון שנגע בשאלת הקיום האלוהי, היה התאולוג והפילוסוף הנוצרי תומאס אקווינס, שתובנותיו, באופן טבעי, הולידו את הגלד הראשון בבצל, או במילים אחרות, את הגישה הראשונה, התאיזם [2]. הגותו של אקווינס [3] לא נולדה יש מאין, כי אם הייתה כתגובה לטיעוניו של אנסלם מקנטרברי, פילוסוף ותאולוג משפיע בימי הביניים, שלא רק כיהן כארכיבישוף מקנטרברי מ־1093 ועד יום מותו, אלא גם הציג במאה ה-11 הוכחות לקיום האלוהי, באמצעות מה שאנחנו מכנים כיום כ- טיעון אונטולוגי. אנסלם סבר שאלוהים, בהגדרתו, הוא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לדמיין לעצמנו. הטוב ביותר. ולא רק זאת, כי אם אלוהים קיים. ישנם דברים שקיימים רק בדמיון שלנו, סבר אנסלם, וישנם דברים שקיימים בדמיון שלנו ואף במציאות, כלומר, דבר שאנחנו יכולים לדמיין ולא זו בלבד שהוא קיים גם באופן מציאותי, כי אם הוא הגירסה הטובה ביותר של הדמיון שלנו. אלוהים, לשיטת אנסלם, הוא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לדמיין שיקרה לנו, בו בזמן שהוא אכן קורה לנו.

לו הייתה קיימת מדיה חברתית של הפילוסופים הנוצרים בתקופת ימי הביניים, הרי שדבריו של אנסלם מקנטרברי [4] היו מחוללים "באז" גדול באותה עת, ולראייה כי כ-200 שנים מאוחר יותר, התוודע תומאס אקווינס לטיעוניו של אנסלם מקנטרברי, אך כמו רבים אחרים, הוא לא ממש השתכנע מדבריו של האחרון. אקווינס אמנם האמין באלוהים, אלא שכפילוסוף, היה חשוב לו להציג עדויות לאמונות. הוא ידע שכדי לבטל את דבריו של אנסלם מקנטרברי, עליו להביא טיעון טוב יותר, ולכן הגה, במאה השלוש עשרה ,חמישה טיעונים עיקריים המוכיחים אחת ולתמיד את הקיום האלוהי:

המניע הלא מונע
ראשית החומר
עילת העילות וסיבת הסיבות
אמת המידה
רמת הדיוק המופלאה של היקום

בעוד שארבעת הטיעונים הראשונים הם גרסאות של הטיעון הקוסמולוגי המוכיחות את הנוכחות האלוקית, שלשיטת אקווינס, היו עובדות הכרחיות על אודות היקום, הרי שהטיעון החמישי הנו טלאולוגי וגורס כי רמת הדיוק המופלאה של היקום הייתה חייבת להיווצר בעקבות תכנון אלוהי. אקווינס בחר להציג את אלוהים כמי שחוקק את חוקי הטבע או כמי שיצר באופן בלבדי את היקום.

ייתכן שהדבר הבולט ביותר בדבריו של אקווינס, מפרספקטיבה מודרנית לפחות, הוא שחלק מהם מבוסס היטב בעולם הטבע. על אף העובדה שאקווינס חי בעידן לא מדעי, הוא חתר לבסס את דבריו על הנוכחות האלוקית באמצעות הבנתו את המדע ובסיועה, של מה שהוא סבר באותה העת, העדות הפיזיקלית. לדוגמא, הטיעון הראשון, הנוגע במניע והלא מונע, אקווינס הבחין בעובדה שאנחנו חיים בעולם, שדברים נעים בו. ויתירה מכך, שדברים מונעים בו, ולזאת הוא קרא: תנועה. אליבא דאקווינס, כל דבר שנע, נכנס לתוך תנועה בידי מי שהניע אותו. לפי הגיון זה, מלכתחילה משהו בוודאי גרם לתנועה, אחרת היינו תקועים במצב של רגרסיה אינסופית, מה שלדעת אקווינס נחשב לדבר בלתי אפשרי ואף לא הגיוני. היה בוודאי זמן שבו דבר לא היה בתנועה, סבר אקווינס, בו בזמן שהייתה ישות סטאטית, שהחלה להניע משהו. והישות הזו, היא ככל הנראה, אלוהים- המניע הלא מונע. טיעונו השני של אקווינס קבע שדברים מסוימים קרו ביקום, אולם, כל מה שקרה, נגרם ע"י דבר אחר, היות ודבר לא קורה מאליו. הראשון לגרום למשהו שיקרה, היה בוודאי אלוהים, כך סבר. בעוד שכך, טיעונו השלישי של אקווינס נגע בפער הנמתח בין ישויות הכרחיות לישויות מותנות, כלומר כל דבר שיכול היה לא להיות קיים, והאמין שהיה חייב להיות משהו שמנע את הרגרסיה האינסופית של הישויות המותנות. יתירה מכך, הייתה ישות אחת שתמיד הייתה ותהיה קיימת, היא הישות ההכרחית, הלא היא אלוהים. הטיעון הרביעי של אקווינס, לגבי טוב/רע, גדול/קטן, קר/חם, כמו גם לגבי כל אמות המידה האחרות, אשר לדידו אף לא אחת מהן יכולה להתקיים כשהיא מחוץ להקשר. במילים אחרות, כל תפיסות הערך שלנו היו צפות במרחב, לולא היה איזשהו עוגן, משהו שמגדיר את הערך של כל דבר אחר ומעניק לו ערך, וזה, לשיטת אקווינס, הוא האלוהים.

השניים והבולטים שנגעו בשאלת הקיום האלוהי, היו הפילוסוף היהודי הולנדי ברוך שפינוזה, הרוזן הנרי דה בולנוויה, הכומר ז'אן דה מלייה, הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל, וההוגה המודרני ארנסט הקל, שתובנותיהם, באופן טבעי, הולידו את הגלד השני בבצל, או במילים אחרות, את הגישה השנייה, הפנתאיזם [5]. שפינוזה, שהפיץ את משנתו במאה השבע עשרה, לא הגדיר את האלוהים כישות אשר עומדת מחוץ לטבע, מאזינה לתפילותינו, מענישה אותנו על חטאינו או מחוללת ניסים עבורנו. אלוהים לא רואה דבר, או מצפה מאתנו למשהו, הוא גם אינו שופט אותנו. אלוהים אינו אישי, כי אם הוא היקום וחוקיו, הוא הסיבה והאמת, והוא הכוח המניע של כל דבר אשר קיים ויכול להיות קיים. בדומה לשפינוזה [6], גרס הרוזן הנרי דה בולנוויה שאלוהים הוא כל המצוי וכל מה שמתרחש, כאשר, מנגד טען הכומר ז'אן דה מלייה שאין להתייחס לטבע ולחומר כדבר אלוהי, מאחר שבניגוד לשיטת שפינוזה, אין לחומר שלמות הכרחית ועל כן, החומר, או הטבע, אינו יכול להיות אלוהים. לעומתם, סבר הפילוסוף גאורג וילהלם פרידריך הגל כי היקום אינו קיים מחוץ לאלוהים. בתגובה לשיטתו של הגל, ההוגה המודרני ארנסט הקל דיבר במאה השמונה עשרה על האלוהים המצוי בעולם ואשר מתמזג עמו לחלוטין.

מנהיגי המהפכה האמריקנית והצרפתית שאף הם עסקו בשאלת הקיום האלוהי, הולידו את הגלד השלישי בבצל, או במילים אחרות, את הגישה השלישית, הדאיזם [7], שהחידוש שלה היה בגישה לפיה אלוהים קיים, אך הוא אינו מתערב בנעשה ביקום. לתפיסת מאמיניה, אלוהים הוא זה שברא את היקום בתחילה, אולם מיד לאחר מכן, עזב והפסיק להתערב.

הגלד הרביעי בבצל, הלא הוא הגישה הרביעית בתפיסת האלוקות, המונותאיזם [8], המאמינה באל אחד. מה היא טוענת? שהמונח מונו (אחד) תאיזם (אלוהות) כשלעצמו מנכיח את ייחודו ואת בלעדיותו של אל אחד, בו בזמן שהוא שולל אלים נוספים. מיד אחריו הבשיל וצמח הגלד החמישי, הגישה החמישית, הפוליתאיזם [9], היא הגישה ההפוכה מקודמתה, המאמינה בריבוי האלוהות.

זאת ועוד, לחמשת גלדי הבצל, נוספו וצמחו שלושה נוספים: האגנוסטיות [10], הסבורה כי לבני האדם אין שום יכולת לדעת אם יש או אין אלוהים, האתאיזם [11], גישה לפיה לא קיימת אמונה באלוהות, והפנתאיזם [12] – אשר מאמינה כי העולם הוא חלק מהאל, אך האל אינו רק העולם, אלא גם מה שמעבר לו. כלומר, אלוהים הוא הכל.

ואז מגיע צביקה ניר ובשיריו הנפלאים ב-"אֱלֹהֵי הַתְּשׁוּקוֹת הַבּוֹעֲרוֹת" [13] כמו מבקש לפסוק: אני הגלד החדש בבצל. איני טוען כאנסלם מקנטרברי שאלוהים הוא הדבר הטוב ביותר שיכולנו לדמיין לעצמנו, או כאקווינס, שאלוהים היא הישות האחת שתמיד הייתה ותהיה קיימת, איני סבור כשפינוזה, שאלוהים הוא הכוח המניע של כל דבר אשר קיים ויכול להיות קיים, או מחזיק בתפיסה הדאיסטית לפיה אלוהים אינו מתערב בנעשה ביקום, אני מונותאיסט ופוליתאיסט בו זמנית, אני לא אגנוסטי, שכן, איני שולל שום יכולת לדעת אם יש או אין אלוהים, איני אתאיסט ואף לא פנתאיסט.

צביקה ניר

איזו גישה חדשה מציע, אפוא, צביקה ניר בשיריו המרגשים יותר מאי פעם? הספר, שראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2019, מחולק לשישה שערים. שער ראשון: עולם מתוך עולם, שער שני: לשוב אל הסיפור, שער שלישי: אלוהי התשוקות הבוערות, שער רביעי: מן הדם אל הדם, שער חמישי: גרגשית, ושער שישי: לשון מפורקת. אלא שלכל אורך השערים הוא נוגע בכתיבתו הייחודית במהות האלוקית ומבקש לפרוס בפני את הקורא את גישתו, לפיה יש אלוהים, והוא משמעותי. יתירה מכך, לא זו בלבד שהוא משמעותי, כי אם יש לו גם משמעות, שניר מכיר מקרוב, וסביר להניח שבני האדם, איש איש עפ"י מנעד חוויות חייו מכיר גם.

כדי לעשות קצת סדר בין שני המושגים: משמעותי SIGNIFICANT ומשמעות MEANING , אתחיל מהסוף.

המילה "משמעות" מכוונת למובן, תוכן או מסר, שניתן לחלץ באמצעות אינטרפרטציה מיצירות ספרותיות. זו יכולה להיות, לדוגמא, משמעות אידיאולוגית, משמעות מטאפיסית, משמעות פוליטית, פסיכולוגית או אסתטית. יחד עם זאת, המילה "משמעותיות", אוצרת בתוכה רעיון אחר. היא כינוי ליחס שבין השיר או המכלול השירי, וביתר ייחוד, ליחס שבין המשמעויות שלהם ובין הסיטואציה האישית או ההיסטורית שבתוכה הם נקראים. יתר על כן, "משמעותיות" מכוונת ל-"תפקיד", "השפעה", "משקל", "אפקט", "סיגניפיקנטיות", של יצירה או של מכלול יצירות ביחס לקהל הנמענים שלה, וביחס להקשר ספציפי, תרבותי, חברתי ו/או פוליטי שהם נתונים בו. [14]

זאת ועוד, הדובר בשירתו של ניר כמו מבקש לחשוף את הקורא לידע הרב שצבר בחייו בעניין המשמעות האלוקית, וסביב משמעות קיומו ונוכחותו של האל בחיי בני התמותה, ומצד שני- גם מודה בכך שהוא מאמין באלוהים, ויודע שהאחרון קיים, שכן, העובדה שהוא כאדם, חווה אינספור סיטואציות של אהבות ועונגים מזוככים, מעידה על וודאות קיומו של אלוהים, ולא על ההיפך מזה, על היעדרו- כי הרי לא ייתכן שבני האדם יהיו מסוגלים להניח את עצמם באופוריה מרהיבה שכזו לבדם. אלוהים חייב להיות איתם, כלומר, ישנה וקיימת התערבות אלוהית.

והנה כי, לשיטתו של הדובר בשירת ניר, כוח ההתאהבות הנו עצום, ויתירה מזה, יש ביכולתו לשנות צורתו ואת פניו, ולראיה היא, כי משני אנשים שזורם ביניהם כוח, הוא משתנה, מצטמצם, הופך לאחד והופך צורתו לצל:

כשנפגשנו לא ידענו (...) שנהפך לצל אחד [15]

וזה מתגלגל וממשיך. בשיר אחר, כוח ההתאהבות שוב משתנה, ומצל, הוא הופך את פניו ונהיה לרוח, אבל, רוח שנושאת עמה תובנה ברורה, לה ולאדם, שלא צריך לבקש שמשהו יקרה, משום שמה שצריך לקרות, יקרה. וזו סגולה ששמורה רק לכוח האלוהי:

עכשיו כבר ברור/ השמים לא יפלו/ לכל היותר/ יזעיפו פנים מגבוה/ וגם זאת לשעה קלה/ אין טעם לשלוח/ אליהם/ עיניים מייחלות [16]

וזה לא פוסק. כוח ההתאהבות שוב משתנה, ומרוח, הוא הופך את פניו ונהיה לטירוף, אבל, כזה שנושא בתוכו גם שפיות. לאלוקים ולאדם. כזו שמגדירה את ההבדל בין רע לטוב, בין נכון לשגוי, לשני הצדדים, אחרת כיצד יוכל הכוח האלוהי לקבל את סמכותו כמשמעותי, אם לא בדרך של הסמכתו לפיקוד העליון, זה שצופה מרחוק ומחליט מתי, לפי אלו אמות מידה ואת מי להעניש? ובאותה מידה שזה בהיר למי שצופה, זה נהיר גם למי שנצפה, שכן, בני התמותה מבינים שעליהם לקבל על עצמם עונש, אם נהגו שלא כשורה.

שפוך חמתך עלי כי לא ידעתי/ שמשות בגבורתן [17]

ובאותה הנשימה שהדובר בשירתו של ניר חפץ להודות בכך שהוא כאדם, חווה אינספור סיטואציות של אהבות ועונגים מזוככים, הוא גם מעיד על עצמו כמי שהיה עד לתרחישי שנאה וסבל כעורים , המעידים על וודאות קיומו של אלוהים, ולא על ההיפך מזה, על היעדרו- כי הרי לא ייתכן שאלוהים לבד יהיה מסוגל להנכיח טרגדיות מפעימות שכאלה לבדו. הוא מכפיף אותם על בני האדם.

והנה כי, לתפיסתו של הדובר בשירת ניר, לכוח האלוהי יש מטרה, והיא ממוקדת בבני האנוש, כסוג של גמול למעשיהם ולהתנהגותם:

הרבה נשתנה בלילה הזה/ והוא שלא עמד לאבותיהם/ והוא שלא עמד להם/ עבר מכסא ריק לכסא ריק לכלותם/ דם ואש ותמרות עשן בנשמתם [18]

ויש לזה רצף. בשיר אחר, הכוח האלוהי מתעצם אל מול עוצמת השנאה, הקיטוב והניכור בין בני האדם. איש אינו נוקף אצבע למען רעהו, אין דין ואין דיין, והעוד שלאחד טוב, לאחר רע:

הו אב המון גויים/ בניך ישמעאל/ נטבחים/ נגדעים/ נקטעים/ מתרסקים/ בכל רחבי/ סוריה הגדולה/ בשעה שבניך יצחק/ מכיפים בצימריהם/ מעל פסגות הר החרמון/ עם סגולה מחכך/ כפותיו בצהלה/ הנח כתר ארם צובא/ על ראשך השב/ יהלומיו עיני עוללים/ עקובות מדם [19]

וזה לא נגמר, משום שלכוח האלוהי יש יכולת להגיע לכל מקום. אלוהים נמצא בכל זמן, בכל רגע נתון, וכשגרונו ניחר מכעס, אין כח גדול מזה כדי להשחית כח אחר:

זעקה מרה פולחת את דמי הליל/ משהו נורא קורה עכשיו בחוץ/ אלוהים מסתובב בסמטאות העיר/ אגודת אזוב בידו ודלי דם/ כבשים שחוטים/ עיניו הנואשות תרות אחר משקופים ומזוזות/ למשוח אותם בנוזל האדום/ דלתות מבואות הבתים סגורות/ אין תגובה באינטרקום/ כבר בילדותי ידעתי:/ אין מענה לזעקות [20]

וזה פולש הלאה, גם למקומות הנסתרים והחשוכים ביותר בנפשו של האדם, שיש בכוחם לעוות את לבם ואת מצפונם. אלוהים נמצא גם שם, בתרחישי הפדופיליה העוטים על עצמם קדושה מזויפת:

ויבוא ויסגור הדלת/ בעד שניהם/ ויעל וישכב על/ הילד/ וישם פיו על פיו/ ועיניו על עיניו/ וכפיו על כפיו/ ויגהר עליו/ ויחם בשר הילד [21]

ולא רק בני התמותה מוכפפים לכוח האלוקות הגדול, כי אם הטבע כולו:

פי אלוהים דיבר/ ומאימת הקול/ אפילו השמש עומדת דום [22]

אבל, אל מול עוצמת הרכות שבאהבה הטהורה, אהבת האמת, אפילו אלוהים לא נמס בתוכו, ומרצה את הלב הפועם תפילה ואמונה:

ואחרי האש/ קול דממה דקה/ ואת מליטה את פניך/ ולוחשת: אלוהים/ כן, זה הוא/ שדיבר בך/ ושילח בגופך אש זרה [23]

ניר, שכתיבה זורמת כמו דם בעורקיו, מייצר ריגושים בזה אחר זה, ללא הפוגה. אלוהי התשוקות הבוערות, הקיבוץ המאוחד, תשע"ט 2019 (עריכה: אלי הירש) הנו ספרו השישי במספר, וקדמו לו: המכנסים של אבא: שירים לנעה, נעמה ועתליה, כנרת, 1993 (איורים: אבי כץ), היד שהוציאה אותי להורג, רומן ספרא / הקיבוץ המאוחד, 2012 (עריכה: יהודית רותם), זמן הלב, רומן הקיבוץ המאוחד, תשע"ד 2013 (עריכה: דפנה שחורי), אמת, הקיבוץ המאוחד, תשע"ו 2016 (עריכה: דפנה שחורי) ו- אוטהון, הקיבוץ המאוחד, תשע"ז 2017 (עריכה: מיא שם אור).

יכולתו הווירטואוזית לגעת במילים ולעשות בהן כחומר ביד היוצר, היא בדיוק אותה היכולת שלו להגיע ללבבות הנכונים ולהתיישב בהם. לרגש במלא מובן המילה. ויש מי שסבור כי יכולותיו המופלאות הן תוצר ישיר לניסיונו כיו"ר אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל, כמשפטן, כדמות ציבורית כחבר מועצת עיריית רמת גן וכיושב ראש מנהל התרבות בעיר, או כמי שפעל פוליטית במפלגת הליברלים העצמאיים, שימש בה יו"ר מזכירות הדור הצעיר, עסק בענייני ההסתדרות הציונית והוועד הציבורי להגנת הדמוקרטיה והיה יו"ר תא הסטודנטים במנגנון המפלגה. ניר נבחר להיכנס לכנסת ה-13 בשלהי כהונתה מטעם מפלגת העבודה, אלא שבעקבות התפטרותה של אורה נמיר, לא הספיק להצהיר אמונים לפני התפזרות הכנסת.

מעמדו זה של צביקה ניר בין משוררי דורו ובין קוראי השירה העברית הוא מן הטובות, שאינן מצריכות ראיה. העמדת היחיד, חייו ואושרו במרכז חוויית העולם של שירתו איננה משכיחה ממנו את חולשותיו, את קוצר ימיו ואת מוגבלותו כבן תמותה, אלא שניר עושה הרבה מעבר לזה: הוא מגולל בערגה רגעים של אושר ואהבה תמה, נכסף לרחם אמו ולערש ילדותו, מציף את הקורא באמת שלו [24] ובגעגועיו הפרטיים בצורה כה מעוררת אמפטיה, עד כמעט לתחושת איבוד הגבולות, כך שהקורא אינו בטוח האם החיוך העולה על דל שפתיו נובע מעוצמת העונג שלו, או של הדובר בשירת ניר.

עדי אביטל-רוזין

ביבליוגרפיה והערות שוליים

[1] עדי אביטל-רוזין, סופרת וחוקרת ספרות נשים, חברה מן המניין באגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל

[2] לקריאה נוספת בנושא אתאיזם, ר'

Richard Swinburne, The Coherence of Theism, Oxford University Press, United Kingdome, 2016

[3] לקריאה נוספת על הגותו של אקווינס, ר'

Brian Davies, The Thought of Thomas Aquinas, Oxford University Press, New York, 1992

[4] לקריאה נוספת על משנתו של אנסלם מקנטרברי, ר'

Saint Anselm Archbishop of Canterbury, The major works, (Editors: Brian Davies & G R Evans), Oxford University Press, New York, 2008

[5] לקריאה נוספת בנושא פנתאיזם, ר'

Michael P. Levine, Pantheism: A Non-Theistic Concept of Deity, Routledge, London and New York, 1994

[6] לקריאה נוספת על הגותו של ברוך שפינוזה, ר'

Richard Mason, The God of Spinoza: A Philosophical Study, Cambridge University Press, United Kingdome, 1997

[7] לקריאה נוספת בנושא דאיזם, ר'

Peter Byrne, Natural Religion and the Nature of Religion: The Legacy of Deism, Routledge, London and New York, 1989

[8] לקריאה נוספת בנושא מונותאיזם, ר'

Jan Assmann, The Price of Monotheism, Stanford University Press, 2009

[9] לקריאה נוספת בנושא פוליתאיזם, ר'

Page duBois, A Million and One Gods, Harvard University Press, Cambridge Massachusetts, London England, 2014

[10] לקריאה נוספת בנושא אגנוסטיות, ר'

Robin Le Poidevin, Agnosticism: A Very Short Introduction, Oxford University Press, New York, 2010

[11] לקריאה נוספת בנושא אתאיזם, ר'

Julian Baggini, Atheism: A Very Short Introduction, Oxford University Press, New York, 2003

[12] לקריאה נוספת בנושא פנתאיזם, ר'

J. Allanson Picton, Pantheism Its Story and Significance: Religions Ancient and Modern, CreateSpace Independent Publishing Platform, 2015

[13] צביקה ניר, אלוהי התשוקות הבוערות, הקיבוץ המאוחד, 2019

[14] לעיון נוסף על ההבדל בין שני המושגים: משמעותי SIGNIFICANT ומשמעותMEANING , ר' בועז ערפלי, על המשמעות הפוליטית של שירת יהודה עמיחי, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 474

[15] אלוהי התשוקות הבוערות, צל אחד, עמ' 6

[16] בבוא הרוח, שם, עמ' 47

[17] אלוהי התשוקות הבוערות, שם, עמ' 51

[18] והוא שלא, שם, עמ' 64

[19] ארם צובא, שם, עמ' 75

[20] אין מענה לזעקות, שם, עמ' 78

[21] אלישע, שם, עמ' 86

[22] ואין שומע כי, שם, עמ' 91

[23] זה הוא, שם, עמ' 97

[24] לקריאה נרחבת על כתיבת האמת של צביקה ניר, ר'

עדי אביטל-רוזין, לִחְיוֹת אוֹתָהּ. דיון בשאלת הייצוג הנשי ב"אֱמֶת" מאת צביקה ניר, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך