הלחם במקרא - הבטים תרבותיים חברתיים, נפשיים ואמוניים

  ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הלחם כראי העולם; הוראת המילה; מצבי נפש; לחם ואחווה; לחם ומגדר; לחם ומעמד; לחם במסע הגדול אל ארץ הלחם; לחם מוסר ואמונה.

1. הלחם כראי העולם

הלחם היה מזונו העיקרי של האדם בתקופת המקרא. ההתעסקות היומיומית בהכנתו והתלות הקיומית בו עשו אותו לרכיב מהותי של החיים. במרוצת הזמן נתלו במגוון אופני הכנתו וצריכתו משמעויות עמוקות שחרגו בהרבה מסיפוק הצורך הביולוגי במזון. מי אפה את הלחם? באיזו צורה הכינו אותו? מה היו הרכבו ואיכותו? מתי אכלו אותו ומתי נמנעו מאכילתו? היכן אכלו אותו? מי הוכל ומי הודר מאכילת הלחם המשותפת? התשובות לכל השאלות הללו מראות שבישראל של תקופת המקרא רווחה תרבות לחם, ושהיא הייתה מאפיין יסוד בזהותו האתנית והאמונית של העם. באמצעות שליטה על הגוף וצרכיו: עינויו מזה (באמצעות צומות למשל) ועינוגו מזה (באמצעות איכות וכמות של הלחם) הביע האדם מישראל את נאמנותו לאלוהיו, לחוקי מועדיו ולזיכרונות מעברו. הלחם הפך לצומת של גבולות: לסמן המבחין בין ישראל לבין האחר, בין העשיר לבין העני, בין קודש לבין חול, בין האלוהי לבין האנושי, בין מלחמה לבין שלום, ובין השמחה לבין היגון. הלחם היה עשוי להיות גורם שמקרב בני אדם – יחידים, קבוצות ועמים – ולהפך, גורם שמבדל ומסכסך ביניהם. הלחם, כפי שיבואר להלן, נעשה לאספקלריה שבה משתקפים סדרי עולם כולו על היבטיהם האישיים, הפסיכולוגיים, החברתיים, הכלכליים, הלאומיים, ההיסטוריים, המוסריים והאמוניים.

2. הוראות המילה

'לחם' במקרא הוא מזון אפוי שהוכן מתערובת של דגנים ונוזלים (בצק). הוא הוכן בצורות שונות: כיכר, עוגה או מעוג, עוגת רצפים, רקיק, חלה, מצות, חביתים ועוד. 'לחם' סתם עשוי להיות לשון קצר ל'כיכר לחם' (שמואל א יז 17). הלחם היה הבסיס לתזונה. הוא נאכל כשלעצמו או נלווה למזונות אחרים כמו נזיד עדשים או בשר (בראשית כה 34; ויקרא ח 31). בגלל חיוניותו לקיום ובגלל ההזדקקות היומיומית לו, התרחבה משמעות המילה לכל מזון מוצק, כפי שניתן ללמוד מהצירוף השכיח 'לחם ומים' (שמות כג 23 למשל), ואפילו לכל מזון שהוא, אפילו דבש (שמואל א יד 29-24). יותר מזה, המילה 'לחם' עשויה לציין את כלכלת האדם באופן כללי (בראשית ג 19), את פרי העץ (ירמיה יא 19) ואפילו את מזונם של בעלי החיים (תהלים קמז 9; משלי ו 8).

בערבית ובשפות שמיות נוספות 'לחם' פירושו בשר. בלשון המקרא 'לחם' במשמעותו הצרה (מאפה דגנים אפוי) מובחן ממזונות אחרים (בראשית מה 23; שמואל ב טז 2-1) וגם מבשר (למשל שמות טז 12; מלכים א יז 6), אבל במשמעותו הרחבה (מזון באופן כללי) הוא עשוי לציין גם בשר (משלי ט 5 וראה פס‘ 2). הדיון להלן יתייחס ל'לחם' גם במשמעותו הצרה וגם במשמעויותיו הרחבות יותר.

3. מצבי נפש

המקרא אינו נוהג לפטם את קוראיו בידיעות טריוויאליות על בני האדם ואורחותיהם. לקוראיו מובן מאליו שגיבורי המקרא אכלו ושתו, ואין טעם לספר על כך אלא אם כן יש לדבר משמעות מיוחדת. ציון אכילה או הימנעות ממנה הוא קונוונציה ספרותית המשמשת לסימון מצבי נפש, כשהכלל המנחה הוא שאכילה מסמנת שמחה, והימנעות ממנה – עצב. כך למשל, כדי לבטא את ההסכמה הלאומית הנלהבת להמלכת דוד, מספר בעל דברי הימים על כמויות הלחם האדירות שהובאו לאירוע יחד עם שאר מזונות: 'לחם בחמורים ובגמלים ובפרדים ובבקר מאכל קמח דבלים וצמוקים ויין ושמן ובקר וצאן לרב כי שמחה בישראל' (דברי הימים א יב 41). לעומת זאת, כדי לומר שאנשים שקעו במרה שחורה, מספר הכתוב שהם נמנעו מאכילת לחם. אחאב בא אל ביתו סר וזעף אחרי שנבות היזרעאלי סירב למכור לו את כרמו, שכב על מיטתו 'ויסב את פניו ולא אכל לחם. ותבא אליו איזבל אשתו ותדבר אליו: מה זה רוחך סרה ואינך אכל לחם… קום אכל לחם ויטב לבך…' (מלכים א כא 7-4). שאול לפני מלחמתו האחרונה על הגלבוע 'לא אכל לחם כל היום וכל הלילה' (שמואל א כח 22-20), יונתן לא ‘אכל ביום החדש השני לחם כי נעצב אל דוד כי הכלמו אביו' (כ 34). מתאבלים נמנעו מאכילת לחם. על עזרא נאמר ש'לחם לא אכל ומים לא שתה כי מתאבל על מעל הגולה' (עזרא י 6). דוד שהתאבל על רצח אבנר בן נר בכה וקונן 'ויבא כל העם להברות את דוד לחם בעוד היום וישבע דוד לאמר כה יעשה לי אלהים וכה יסיף כי אם לפני בוא השמש אטעם לחם או כל מאומה' (שמואל ב ג 35). כשבנו נטה למות התפלל דוד אל ה', צם, שכב על הארץ, לא סך את גופו ולא החליף שמלתו. 'ויקמו זקני ביתו עליו להקימו מן הארץ ולא אבה ולא ברא אתם לחם' (יב 17). התאמצות הסביבה להברות לחם את המתייסר נבעה מהתפיסה שללחם יש כוח מחזק ומנחם, ש‘לחם לבב אנוש יסעד‘ (תהלים קד 15).

סעודת אבלים נקראה 'לחם אונים' (הושע ט 4). דניאל מתאר את תקופת אבלו כתקופה שבה הוא לא אכל 'לחם חמדות' (דניאל י 3). אבלים נהגו לאכול מלחמם של אחרים ועל כן לחמם נקרא 'לחם אנשים' (יחזקאל כד 17, 22 וראו ירמיה טז 7). לחם שהוכן ונאכל בעצב קרוי 'לחם דמעה׳ (תהלים פ 6) או 'לחם העצבים' (קכז 2), צירוף הרומז ל'עיצבון' של 'בזעת אפיך תאכל לחם' (בראשית ג 19-17).

4. לחם ואחווה

מאחר שהלחם היה עיקר מזונו של האדם, קיבל הצירוף 'לאכול לחם' הוראה של לסעוד (לז 25). בספר משלי ובטקסטים פיוטיים מצויה הצורה הפעלית לח"ם במשמעות אכ"ל, כמו באוגריתית. באכדית lêmu פירוש לאכול ולשתות, לרכך בפה. (דברים לב 24; תהלים קמא 4; משלי ד 17; ט 5; כג 1, 6). מאחר שהמשפחה נהגה לאכול בצוותא, דבקה ב'אכילת הלחם' קונוטציה של רגשות סולידריות ואחווה. כאילו הסועדים כרתו ביניהם ברית שבשתיקה.

הכנסת אורחים הייתה כורח חיים בתקופת המקרא ולכן גם ערך חשוב. מכניסי אורחים נדיבים נהגו להציע לאורחיהם 'פת לחם', שהיא חתיכה קטנה של לחם שמציינת את המזון המינימלי הדרוש לקיום (שמואל א ב 36; מלכים א יז 11; משלי כח 21), כדי להראות שאין הם לטורח עליהם, אך בפועל השפיעו עליהם את כל טוב ביתם. כך נהג אברהם כלפי המלאכים (בראשית יח 5), אבי הפילגש כלפי האיש הלוי (שפטים יט 5) ובעלת האוב כלפי שאול (שמואל א כח 22). הימנעות מהצעת לחם לעובר אורח נחשבה לפגיעה גסה בערך הכנסת האורחים, גם במישור האישי (שופטים יט 19-18) וגם במישור היחסים הבינלאומיים (דברים כג 5; נחמיה יג 2).

אכילת לחם עם אדם אחרי שסבל קשות הייתה גילוי של עידוד ונחמה. אחרי שה' שב את שבות איוב באו אליו כל יודעיו מלפנים 'ויאכלו עמו לחם בביתו וינדו לו וינחמו אתו על כל הרעה אשר הביא ה' עליו' (מב 11).

אכילת משותפת של לחם הייתה גם חלק טקסי של ברית פורמלית. היא הראתה הלכה למעשה כיצד הצדדים חולקים זה עם זה את המזון הנחשב ביותר. מלכיצדק הוציא לחם ויין לפני שבירך את אברהם (בראשית יד 18), הברית בין יעקב ללבן לוותה בסעודת זבח: 'ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכל לחם. ויאכלו לחם וילינו בהר' (בראשית לא 54), וסעודת קודש ציינה את הקשר בין יתרו לבין בני ישראל. יתרו, כהן מדיין, לקח עולה וזבחים לאלהים ואהרון וכל זקני ישראל באו 'לאכל לחם' עמו לפני האלהים (שמות יח 12).

סעודה משותפת הייתה גילוי של רצון טוב, פורמלי או בלתי פורמלי, אבל היו שהשתמשו בה כמסווה לכוונות זדון. הם הזמינו את זולתם ללחם כדי שהוא יאמין בטוב כוונותיהם, ובלבם התכוונו להזיק לו. 'אכל ושתה יאמר לך ולבו בל עמך' (משלי כג 7). לחם כזה, מזהיר החכם את שומעי לקחו, הוא 'לחם כזבים' (פס‘ 3). לכן 'כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך' (פס‘ 1). תהיה ערני וזהיר לגבי כוונותיו. 

סעודה במקרא יכולה להיקרא ’לֶחֶם‘ בעברית או לְחֶם בארמית (דניאל ה 1). שאול הזמין את דוד 'אל הלחם', ודוד, שידע כי כלתה אליו הרעה מאת המלך, הצליח להימלט מהמלכודת בסיועו של יהונתן (שמואל א כ 29-27). גורלו של גדליהו בן אחיקם לא שפר עליו כל כך. יד המתנקשים הגיעה אליו כשסעד עם משלחת נכבדים. 'ויאכלו שם לחם יחדו במצפה. ויקם ישמעאל בן נתניה ועשרת האנשים אשר היו אתו ויכו את גדליהו בן אחיקם בן שפן בחרב וימת אתו' (ירמיה מא 2-1).

סוג מיוחד של ברית היה מתן חסות פוליטית לפליט רם דרג. המיטיב היה מעניק לפליט לחם, אישה, ולפעמים גם בית ואדמה וציפה לקבל בתמורה את נאמנותו. הדד האדומי, שהיה 'מזרע המלך' (מלכים א יא 14), נמלט מארצו למצרים מאימת יואב שר צבא דוד שהכה כל זכר בארץ אדום. מלך מצרים העניק לו בית, 'ולחם אמר לו, וארץ נתן לו', ואף נתן לו אישה, את אחות אשתו (פס‘ 19-18). משה, שהיה כבן לבת פרעה, נמלט למדיין מפני פרעה שביקש להורגו, וכהן מדיין פרש עליו את חסותו. הוא הזמין אותו לאכול לחם ונתן לו את ציפורה בתו לאישה (שמות ב 21-20). ההזמנה לאכול לחם הייתה כרוכה במקרים אלה בנישואין.

5. לחם ומגדר

על מלאכת האפייה הביתית היו מופקדות לרוב הנשים. כשאברהם הזמין את שלושת האנשים לאוהלו הוא פקד על שרה: ’מהרי שלש סאים קמח סלת, לושי ועשי עגות‘ (בראשית יח 6), בעלת האוב שאירחה את שאול ואנשיו לקחה קמח, לשה ואפתה מצות (שמואל א כח 24), ובמשפט המלך נאמר 'ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאפות' (ח 13. ראו גם ויקרא כו 26; ירמיה ז 18 אבל בראשית יט 3). גברים עסקו באפייה מקצועית: לפרעה היה 'שר אופים' (מ 2, 16, 20, 22; מא 10), הכהנים אפו את הלחם ששימש בפולחן (ויקרא כד 5; דברי הימים א ט 32) ובירושלים היה שוק אופים (ירמיה לז 21 וראו נחמיה ג 11).

עם כניסת הכלה לבית בעלה היא נרתמה למלאכות הבית השגרתיות, וראש וראשונה להן הייתה הכנת הלחם. יומה התחיל בטחינת גרגרי הדגן לקמח, כש'קול הריחיים' נשמע באוויר (ירמיה כה 10), והמשיך בלישת הבצק ואפייתו בתנור. הטחינה בריחיים הייתה מלאכה מפרכת, ומי שידו הייתה משגת העסיק לצורך זה שפחה (שמות יא 5). הפלישתים שרצו להשפיל את שמשון הגיבור, כפו עליו מלאכת נשים – ’ויהי טוחן בבית האסורים‘ (שפטים טז 21). הטוחנת הייתה כורעת על ברכיה ומושכת את אבן הרכב של הריחיים, היא האבן העליונה של המתקן, קדימה ואחורה. ׳קחי רחים וטחני קמח' אמר הנביא 'לבת בבל', 'גלי צמתך, חשפי שֹׁבֶל, גַּלִּי־שׁוֹק, עברי נהרות. תִּגָּל ערותך גם תראה חרפתך' (ישעיה מז 3-2). בנאום החפות הגדול שלו נשבע איוב שאם נאף, אשתו תטחן לגבר אחר וגברים אחרים יכרעו עליה (לשון לא כל כך נקייה לקיום יחסי מין). 'תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין' (איוב לא 10).

הרצף בין טחינה לבעילה בקללה העצמית הזאת הוא אחד מגילויי התפיסה הקושרת בין אישה ללחם. הקישור בין השניים התחיל משלב גרגרי הדגן ואפילו עוד קודם לכן, משלב הגשם המרווה את האדמה שמצמיחה אותם. הלחם הוא 'תבואת האדמה' (ישעיה ל 23). האדמה נתפסת כישות נקבית (משלי ל' 16), וכמו אישה יש לה 'ערווה' (בראשית מב 9, 12). בספר ישעיה מתואר הגשם כמזריע את האדמה וגורם לה 'להוליד' וכתוצאה מכך יש לחם לאוכל (נה 10).

הנביאים דימו את היחס בין האדמה לבין האלהים ליחס שבין בעל לאשתו. עבודת האדמה כמוה כבעילה (הושע ב 25-21; ישעיה סב 5-4), ומהאדמה ומהאישה הייתה ציפייה לפריון. לא ייפלא על כן שספר דברים מסמיך את פריון האדם לפריון האדמה: ’והִרבך וברך פרי בטנך ופרי אדמתך, דגנך…’ (ז 13 וראו גם כח 4, 18). אם ציפיית הפריון נכזבה כונתה האישה, כמו האדמה, ’שוממה‘ (שמואל ב יג 20; ישעיה נד 1; איכה א 13).

תהליכי הלידה והוצאת הלחם מן הארץ מופיעים בסיפור גן העדן ברצף אחד, תוך שימוש באותה מילה: ’עצב‘ או ’עיצבון‘, ללמד על ההקבלה ביניהם. בשחר הזמנים גזר האל על האדם שגורלו מהלידה עד השיבה אל העפר יעמוד בסימן האישה והלחם. רק צירופם יבטיח את המשכיות הקיום בהווה ובעתיד. אבל היא תהיה כרוכה בסבל. האישה תלד בעצב והאיש יוציא את הלחם בעיצבון מן הארץ: ’אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרֹנך, בעצב תלדי בנים… ולאדם אמר… ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה… בזעת אפיך תאכל לחם‘ (בראשית ג 19-16). עם הסדרת יסודות החיים האנושיים קבע האל את ההסדר ההיררכי בין היולדת לבין מוציא הלחם: ’ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך‘ (פס‘ 16). היחסים ביניהם יהיו יחסי שולט-נשלטת.

הדגן הדרוש להכנת הלחם הופק אחרי חריש, זריעה, קציר, דיש ואיסום. עובד אדמתו זכה לאכול לחם רק אם צלח בהצלחה את סכנות הבצורת, המחלות, הארבה והאויבים שחמדו את גרגרי הדגן שהפיק. ערמת החיטים הייתה אוצרו היקר. לא ייפלא על כן, שהדוד בשיר השירים מזכיר אותה בתיאור גופה הנחשק של אהובתו: ’בטנך ערמת חטים‘ (ז 3). האם בטנה השופעת נתפסה כסמן של פוריות? האם קישרו הקדמונים בין תפיחת הלחם לבין תפיחת בטנה של האישה המעוברת בהיות שניהם מקיימי החיים?

בסיפור יוסף ואשת פוטיפר נאמר שהאיש המצרי הפקיד את יוסף על כל אשר לו, 'ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל' (בראשית לט 6). אותה תבנית לשונית חוזרת בדברי יוסף לאשת אדוניו שתבעה ממנו לשכב עמה: 'ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו' (פס' 9). מכאן פירוש רש"י למילת ’לחם‘ בעקבות המדרש בבראשית רבה פו, ו: ’היא אשתו, אלא שדיבר בלשון נקייה’. ועיינו גם רמב“ן לכתוב. ‘אשת הכסילות‘, ניסתה אף היא לפתות גבר צעיר, ואמרה לפתי בלשון מוצפנת: ‘לחם סתרים ינעם‘ (משלי ט 17). דהיינו, אף או בגלל ש'הלחם' נאפה במסתרים הוא נעים וטעים.

הלחם מככב בסצנות חיזור מקראיות. נשות המקרא ידעו היטב שלחם מפלס דרכים ללבו של גבר. לכן רבקה הכינה ליצחק מטעמים ולחם כדי שיברך את בנה המועדף (בראשית כז 17) ואביגיל יצאה לקראת דוד עם מאתיים לחם ועוד שפע מזונות, וסופה שנישאה לו (שמואל א כה 18, 42-39). אמנון שחשק באחותו תמר גרם לה להברותו לחם בדרכי עורמה (שמואל ב יג 6), כדי שייראה כאילו היא פיתתה אותו. ’ותקח הבצק ותלש (ק‘. ותלוש כ‘) ותלבב לעיניו ותבשל את הלבבות‘ (פס‘ 8).

גם גברים ידעו את סוד הלחם: מאהבים בלתי לגיטימיים (הושע ב 7) ולגיטימיים כאחד. בעז, שהיה מחזר עדין וצנוע, אותת לרות על חיבתו אליה כשאמר לה: 'גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ' (רות ב 14). מחזר הרבה יותר דומיננטי וחזק משתקף ביחזקאל טז. הגבר (המסמל את האלהים) העתיר על נערה (עם ישראל) לחם איכותי במיוחד, כזה העשוי מסולת ודבש ושמן (פס’ 13 וראו גם פס’ 19).

הנאמר לעיל מראה כיצד היחס ללחם משקף את חלוקת התפקידים המגדרית בחברה. הגברים היו אדוני הלחם. הם שלטו במשאבים הכלכליים והם שעסקו בייצור הלחם, משלב האדמה ועד גרגרי הדגן. הכנת המזון היה המשאב העיקרי שהנשים שלטו בו, והן אלה שהיו מופקדות על אפיית הלחם בבית. בתוך המגבלות של המבנה החברתי הפך המזון בכלל והלחם בפרט לערוץ ההתבטאות שלהן, והן השתמשו בו לצורך שליטה בגורלן ובעולמן.

6. לחם ומעמד

הצורך המתמיד של האדם בלחם להמשכיות קיומו מבחין אותו מהאלוהי מזה ומהחיה מזה. מסופר על משה שהיה עם ה' ’ארבעים יום וארבעים לילה. לחם לא אכל ומים לא שתה‘ (שמות לד 28; ראו גם דברים ט‘ 9, 18). רוצה לומר שבכתיבת הלוחות נעשה משה במובן מסוים על-אנושי. על פי מסורות הבריאה שבבראשית ג 19-17 ובתהלים קד 15-14, יכולתו של האדם לייצר לעצמו את לחמו מבחינה אותו מעולם החי.

גם בתוך העולם האנושי הלחם מסמן גבולות, בלתי נראים אולי, אבל מוחשיים מאוד, ולא רק בין גברים ונשים. גם גבולות בין ענים לעשירים, בין אזרחים למנהיגים, בין ימים כתיקונם לבין ימי מלחמה ומצור, בין קודש לבין חול ובין עברי לבין מצרי. טיב הלחם וכמותו שיקפו את מעמדו הסוציו-אקונומי של האדם ונסיבות חייו ברמה האישית והלאומית גם יחד.

הניב ’לאכול לחם‘ פירושו להתכלכל ולחיות (עמוס ז 12). פרנסתו של אדם הייתה ’מטה לחמו‘, דהיינו, המשענת לקיומו. ’שבירת מטה לחמו‘ המיטה עליו חרפת רעב (ויקרא כו 26; ישעיה ג 1; יחזקאל ד 16; ה 16; יד 13; תהלים קה 16). הקמח לאפיית הלחם הופק מדגנים, מחיטים או משעורים. השעורים היו זולות מהחיטים ושימשו גם מאכל לסוסים (מלכים א ה 8), ולכן העניים נאלצו להסתפק בלחם שעורים (שפטים ז 13; מל"ב ד 42; ז 16, 18). במצבי מצוקה ניזונו האנשים בלית ברירה גם מ'לחם קלוקל' (במדבר כא 5). ’לחם נקֻדים‘ היה כנראה לחם מעופש שהעלה נקודות עובש או לחם שהתפורר (יהושע ט 5, 12. אבל ’נקדים‘ במלכים א יד 3 היה סוג של מאפה יבש?). בעת מצור, האויב שאף להרעיב את הנצורים כדי לשבור את גופם ואת נפשם. נצורים מוכי רעב אכלו ’לחם במשקל ובדאגה‘ (יחזקאל ד 16), ואפילו לחם שנאפה מתערובת חיטים, שעורים, פול, עדשים, דוחן וכוסמים (פס' 9). הפול, העדשים הדוחן והכוסמים אינם נזכרים עוד במקרא כחומרים לאפיית לחם. זו תערובת שאיננה משמשת ברגיל למאכל אדם (עירובין פא ע“א).

הלחם המשובח היה לחם החיטים. הוא עלה על שולחנם של מלכים ואף שימש בפולחן (שמות כט 2; מלכים א ה 2). המשובח ביותר היה לחם הסולת (קמח מנופה טחון עד דק). המקרא מבחין בין לחם קודש ללחם חול (שמואל א כא 5). היה לחם תנופה והיה לחם ביכורים והיה לחם הפנים (שמות כה 30; ויקרא כג 17, 20). הלחם היה חלק ממערך הקורבנות (שמות כט 27-22); יש והקורבנות עצמם נקראו 'לחם': ’לחם אלהיהם‘ או ’לחם אשה לה'’ (ויקרא ג 11; כא 6).

השליטים נהנו ממזון משובח ובשפע, ועל נתיניהם הייתה מוטלת החובה לספק להם אותו. כלכלת השליטים כונתה ’לחם‘: 'לחם שלמה', לחם ביתו של חירם מלך צור ו'לחם הפחה'. (מלכים א ה 2, 25-23; נחמיה ה 14). השליטים מצדם הקציבו מזונות לאישים שונים מטעמים פוליטיים, ואותם אישים נקראו ’אוכלי שולחנם‘ (שמואל ב ט 7 וראו גם פס‘ 10; מלכים א ב 7; מלכים ב כה 30-29 וראו גם ירמיה נב 34-33). אבל כשהם רצו להעניש אדם הם כפו עליו קיום מ‘לחם לחץ‘ בבית הכלא (מלכים א כב 27 // דברי הימים ב יח 26 והשוו לירמיה לז 21). מזונותיו של אדם הראויים לו על פי החוק או המנהג היו ’לחם חוקו‘ (משלי ל 8) ואדם שפרנסתו על אחר נקרא 'אוכל לחמו' (ויקרא כב 13; תהלים מא 10).

מי שהיה בכוחו לספק לחם, לצמצמו או למנוע אותו מאחרים ריכז בידיו כוח רב להיטיב או להרע. היו אנשים וקבוצות שהשתמשו בשליטתם בלחם כדי לשים יד על תוצרים, קרקעות, שירותים וחירויות של אנשים הזקוקים לו. מספר נחמיה עולה הצעקה שצעקו העניים אל אחיהם היהודים, וטענתם שכדי לרכוש דגן הם נאלצים למכור את אדמותיהם לנושים ואף לכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים (ה 19-1).

סיפור יוסף מתאר רעב כבד שפרץ בארץ מצרים, 'ויצעק העם אל פרעה ללחם' (בראשית מא 55). 'ויבאו כל מצרים אל יוסף לאמר הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך' (מז 15). יוסף סיפק להם את הלחם, אך תמורתו הם נאלצו למסור לפרעה את כל כספם, את בעלי החיים שברשותם, את אדמתם, את חירותם, ואת כוח עבודתם (פס‘ 26-16).

יוסף השתמש בלחם לא רק כדי לשעבד את המצרים לפרעה אלא גם כדי להפרע מאחיו ולשלוט בהם. בנעוריו בכנען הוא בא לראות את שלום אחיו במצוות אביו, ואז הם תפסו אותו, הפשיטו מעליו את כותנתו 'ויקחהו וישלכו אתו הברה והבור רק אין בו מים. וישבו לאכל לחם' (לז 25-24).

המילים 'וישבו לאכול לחם' נועדו להביע את גודל אכזריותם: הוא בבור, נידון למות ברעב ובצמא, והם אוכלים ושמחים על ההזדמנות שנקרתה בפניהם להתנקם בו. בבגרותו במצרים יבואו אליו האחים במצוות אביהם כדי לשבור שבר, ואז תתגלגל לידיו האפשרות להתעמר בהם. הוא יזמין אותם ללחם, אבל לא יאכל איתם (כשהוא מעמיד פני מצרי). 'ויאמר שימו לחם. וישימו לו לבדו ולהם לבדם' (מג 32-31). שליטתו בלחם אפשרה לו גם לכפות עליהם להביא למצרים את אחיו הצעיר ואת אביו הישיש.

מדוע העניק יוסף לחם לאחיו? האם משום שנשתנה לבו? האם מפאת כבוד אביו? הכתוב מעיד שהאחים כלל לא האמינו בטוב כוונותיו (נ 18-15). האם בכך שהוא האכיל אותם לחם (מז 13-12) יש שמינית מן השמינית מהתפיסה 'אם רעב שנאך האכלהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חתה על ראשו, וה' ישלם לך' (משלי כה 22-21)?

7. לחם במסע הגדול אל ארץ הלחם

ללחם נועד גם תפקיד חשוב בסימון נקודות ציון בממד הזמן. הוא מסמן עידנים בתולדות האדם בכלל ובתולדות ישראל בפרט. סיפור גן העדן מתאר את המעבר האנושי מטבע לתרבות כמעבר מסביבה מוגנת שבה האדם התקיים על ליקוט פירות מהעצים, לסביבה קשה שבה האדמה מצמיחה קוץ ודרדר, והאדם, באמצעות הדעת שרכש, יוכל להפיק ממנה לחם. בתולדות ישראל סימנו מיני לחם, כגון מצות, לחם ביכורים או לחם תנופה, מועדים בלוח השנה הקובע את קצב החיים של האדם.

הארץ המובטחת מתוארת במקרא כ'ארץ לחם'. הביטוי 'ארץ לחם' לקוח מנאום רב-שקה. רב-שקה, שליחו של סנחריב מלך אשור, ניסה לפתות את תושביה הנצורים של ירושלים להסגיר את עצמם ולצאת לגלות. וכך הוא אמר להם: ’ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים‘ (מלכים ב יח 32). תפיסת הארץ כארץ לחם משתקפת גם בתיאור הארץ המובטחת בספר דברים, שבו מיני הדגן עומדים בראש רשימת שבעת המינים: ’כי ה‘ אלהיך מביאך אל ארץ טובה… ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם‘ (דברים ח 8-7).

הלחם מופיע בנקודות ציון חשובות בתיאור המסע הגדול של עם ישראל ממצרים אל הארץ המובטחת. ביציאה משיעבוד מצרים אל המדבר התקיים טקס מעבר שבו תפס הלחם מקום בולט. בני ישראל הצטוו לאכול מצות, דהיינו, לחם שבצקו טרם החמיץ (שמות יב 34), וזכרו צריך היה ללוות את העם בכל הדורות שיבואו: ’והיה היום הזה לכם לזכרון. וחגֹתם אֹתו חג לה‘ לדרתיכם. חקת עולם תחגהו. שבעת ימים מצות תאכלו… כי כל אכל חמץ – ונכרתה הנפש ההוא מישראל‘ (פס‘ 15-14). אכילת המצות בפסח נועדה לקבע בזיכרון הקיבוצי את זכר יציאת מצרים: 'לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות, לחם עני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך' (דברים טז 3).

תקופת הנדודים במדבר הייתה ’תור המן‘. במציאות שבה לא אפשר היה להוציא לחם מן הארץ ה' המטיר לעמו לחם מן השמים (שמות טז 4; נחמיה ט 15), שמכונה במזמורים ההיסטוריוגרפיים שבספר תהלים 'לחם שמים', 'דגן שמים' ו'לחם אבירים' (קה 40; עח 25-23). כשהמן הופיע לראשונה ’ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא, כי לא ידעו מה הוא. ויאמר משה אלהם, הוא הלחם אשר נתן ה‘ לכם לאכלה‘ (שמות טז 15). כמו את המצות, גם את הלחם הזה הצטרכו ישראל לקבע בזיכרון הלאומי. הם נצטוו לתת ממנו בצנצנת ולהניחה למשמרת לדורות 'למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר בהוציאי אתכם מארץ מצרים' (פס‘ 32). המן היה לחמם של בני ישראל במשך ארבעים שנות נדודיהם במדבר, עד שבאו אל קצה ארץ כנען (פס' 35 וראו גם נחמיה ט 21-20). ואז, עם היציאה מן המדבר והכניסה אל הארץ המובטחת, התקיים טקס מעבר נוסף שגם בו תפס הלחם מקום חשוב. בני ישראל חגגו את הפסח (בהקבלה ליציאת מצרים) 'ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי, בעצם היום הזה. וישבת המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא' (יהושע ה 12-11).

8. לחם מוסר ואמונה

היחס ללחם הוא אמת מידה שבה נבחנת רמתו המוסרית של אדם. לחם, במובן הריאלי או המטפורי, שבעליו השיגו בדרך בלתי ראויה או שמתלוות אליו כוונות זדון הוא לחם רשע, לחם סתרים, לחם שקר או לחם כזבים (משלי ד 17; ט 17; כ 17; כג 3). מי שמונע לחם מרעב הוא רשע (איוב כב 7) ומי שמעניק לדל מלחמו, דהיינו מצורכי מחייתו, הוא צדיק. ה' יגמול לצדיק כצדקתו והוא וזרעו לא יחסרו לחם לעולם (ישעיה לג 16; נח 7-6; יחזקאל יח 7, 16; תהלים לז 25; משלי כב 9; איוב לא 17).

ה' משגיח על עולמו וזן את ברואיו בצדק וברחמים. הוא נותן לחם לכל בשר (תהלים קלו 25; קמו 7; קמז 9), מהפך גורלות (שמואל א ב 5), דואג לחלשים בחברה, ‘אהב גר לתת לו לחם ושמלה’ (דברים י 18) וזן את עמו (דברים ח 3; תהלים קה 41-40). התמדת החיים בארץ המובטחת ואכילת לחמה לא היו מובנים מאליהם. הם היו תלויים בנאמנות לה‘ הנותן את הגשם ותנובת דגן (ויקרא כו 26-3). 

הלחם היה והינו חשוב וחיוני לקיום אבל ’לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם' (דברים ח 3). 'הנה ימים באים נאם אדני ה'‘, אמר עמוס, ’והשלחתי רעב בארץ. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה" (ח 11).