על ספרם של מירה בלברג וחיים וייס, קרובים נעשו רחוקים: זיקנה וזקנים בספרות חז״ל

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

הוצאת מאגנס

מירה בלברג, חיים וייס, קרובים נעשו רחוקים: זיקנה וזקנים בספרות חז״ל, מאגנס, ירושלים תשפ״ג 2023, 259 עמודים. כריכה רכה.

גוף הספר מורכב מחמישה פרקים הנושאים שמות פיוטיים רבי חן:

א. כשני מעיינות: נזילות, מיניות והגוף המזדקן

עיסוק בהזדקנות הגוף, בפרט בהיבטים של מגדר ומיניות.

ב. קעקע להן כתרנגולין: הורים מזדקנים וילדיהם

בחינת הזיקנה בהקשרה המשפחתי, ובעיקר את ביטויה ביחסים בין בנים להוריהם המזדקנים.

ג. איני זקן: זיקנה נעדרת ונוכחת בבית המדרש

בחינת היחסים בין גיל כרונולוגי ובין מעמד חברתי ואינטלקטואלי בבית מדרשם של חכמים.

ד. גלו את עיני: זיקנה ומבט

עיסוק ביחסים בין חכמים מבוגרים וצעירים בבית המדרש ומתמקד בתמה של מבטים והתבוננות העולה מסיפורים המתארים מפגשים בין זקנים וצעירים.

מאחר שהפרק עוסק ב׳מבט׳ של הזקן ועל הזקן, כמו מאליהן צפות בתודעה השורות המופלאות הפותחות את השיר ׳סליחות׳ של לאה גולדברג:

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי

מבט - מהחוץ פנימה

חלון - מהפנים החוצה

ראי - מבט רפלקסיבי, מהפנים החוצה ובחזרה פנימה.

ה. בין השמשות: זהות ואלמוניות בגיל הזיקנה

דיון בדגם הספרותי הנפוץ בספרות חז״ל: הופעתו הפתאומית של ׳זקן אחד׳ בסיפור, כמי שמציע פיסת ידע חשובה או מייצג זכרון קיבוצי ובכך מחלץ את גיבור הסיפור ממצוקה.

חמשת הפרקים עטופים במבוא מזה ובסוף דבר מזה. סוף הדבר נושא את הכותרת ׳לקרוא באזורי הצל׳ והמחברים מעלים בו כמה הרהורים תאורטיים על העקרונות הפרשניים והרעיוניים שהנחו אותם בקריאת הטקסטים.

הספר נחתם ברשימה ביבליוגרפית עשירה ומעשירה, ומפתחות מועילים: מפתח מקורות ומפתח נושאים.

לטעמי היה מתאים לחלק את הרשימה הביבליוגרפית ל׳מקורות ראשוניים׳ ול׳מקורות משניים׳ עם תת-חלוקות. הבחנה כזאת היתה מעבירה את ספרם של ש׳ שפרה ויעקב קליין, בימים הרחוקים ההם: אנתולוגיה משירת המזרח הקדום, 1996, ממדור ׳שירה ופרוזה׳ שברשימה בעיצובה הנוכחי ל׳מקורות ראשוניים׳.

לרשימת הספרים על הזיקנה במחקר הייתי מוסיפה את האסופה החשובה שערך ארנולד רוזין, הזדקנות וזיקנה בישראל, 2003.

שם הספר, ׳קרובים נעשו רחוקים׳ נשאב מהכתוב בתלמוד הבבלי המתאר את החלשות הגוף בזקנה: ׳סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלוש [הזקן הנתמך במקל נראה כבעל שלוש רגלים], משים שלום בבית בטל׳ (שבת קנב ע״א).

הספר מצטיין בעומק חשיבה, ברגישות ספרותית החושפת דקויות בנפש האדם ובלשון יפיפיה ומדוייקת. הדיונים בספרות חז״ל מעוטרים בהתייחסות לספרות ולאומנות מן העת החדשה והם מעניקים לניתוחים האקדמיים אווירה מרוממת של ׳מעבר׳.

המחברים הם פרופ׳ מירה בלברג מהמחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו ופרופ׳ חיים וייס מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב. תחום התמחותה של בלברג הוא היסטוריה תרבותית של היהדות העתיקה ובעיקר חקר ספרות חז״ל ומרבית מחקריו של וייס מתמקדים בספרות חז״ל, עם דגש על התלמוד הבבלי, ובהתקבלותה של ספרות חז"ל בספרות העברית המודרנית.

באופן טבעי הספר מכוון לחוקרי ספרות חז״ל אבל לא רק או בעיקר אליהם, וזה ניכר כבר ממשפט הפתיחה של הספר: ׳כיצד נוכל להגיע לזיקנה מופלגת ועם זאת להישאר פעילים, חיוניים ובריאים?׳ (עמ׳ 1). קישור התובנות על הזקנה למציאות החיים של קוראות וקוראי הספר מתבטא בשיבוץ הגדים דוגמת: יש בכוחן של תובנות אלה ׳להדהד עד ימינו אנו׳. גם מבנה הדיונים מתאים לקהל המשכיל אך הלא בהכרח מקצועי. תחילה באים הגדים עקרוניים, שאין בהם כדי להטיל מורא על קוראות וקוראים שאינם בני בית בספרות חז״ל בכלל ובתלמוד הבבלי בפרט, ורק אחר כך מגיע הדיון לכתובים החז״ליים הרלוונטיים. מיותר לציין שכל המובאות מהתלמוד מודפסות עם סימני פיסוק, ואם הן בארמית יבוא גם תרגומן בצידן. 

את ריבוי ההתיחסויות לתלמוד הבבלי דווקא מסבירים המחברים בכך שיוצריו התעניינו בזיקנה הרבה יותר מעמיתיהם יוצרי הספרות הארץ ישראלית, כנראה בגלל השפעת הסביבה התרבותית שלו ובגלל אופיו הספרותי המיוחד, שבולטת בו הנטייה להעניק עומק פסיכולוגי לדמויות.

המחברים נותנים שני הסברים לבחירה בנושא הזקנה לספרם: האחד הוא העניין הגובר בזיקנה כתופעה תרבותית וחברתית ׳בהווה ובעבר כאחד׳ ומשנהו הוא ההתעלמות המוחלטת כמעט מזיקנה ומזקנים בחקר ספרות חז״ל. אבל חז״ל עצמם לא הירבו כל כך לעסוק בנושא. את גישתם ניתן לחלק באופן גס לשתי קטגוריות: ׳זקן׳ כאדם מכובד הנמנה עם האליטה הרבנית, ו׳זקן׳ או ׳זקנה׳ כציון לאנשים בסוף ימיהם: חלשים, מוגבלים ובלתי פוריים. כאן יש לתת את הדעת להבט המגדרי, המעסיק מאד את מחברי הספר: נשים זקנות שייכות רק לקטגוריה השניה… 

כאן הייתי מעירה, שאמנם אין התייחסות ל׳זקנה׳ כדמות מכובדת באליטה הרבנית, אבל לא כל ׳זקנה׳ מתוארת בהכרח כחלשה ומוגבלת. אדרבא, כאשר מבארים בבלי שבת קנב ע״א את דברי ברזילי הגלעדי לדוד בשמ״ב יט,לו אומרים בין השאר ׳בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותן של זקנים משתנות, אם יטעם עבדך את אשר אוכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות...׳, ואז מביאים דוגמא נגדית. היתה אמה בבית רבי, שהיתה מעל גיל 80, הייתה בת 92 ועדיין שפתותיה הרגישות איפשרו לה להפליא במלאכת הבישול (הייתה שפית מצטיינת בלשוננו אנו...): ׳אמר רב ברזילי הגלעדי שקרא הוה דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין והות טעמא קידרא׳.

העיסוק בנשים זקנות בספרות חז״ל הוא מועט כי ספרות זו ככלל נוצרה על ידי גברים למען גברים ועניינה בנשים מוגבל בעיקרו לתחומים שיש להם השלכה ישירה על גברים - בראש ובראשונה מיניותה של האישה וחובותיה וזכויותיה במסגרת הנישואין. על טיעונים אלה של המחברים הייתי מוסיפה שבתקופת חז״ל, כמו בכל ההסטוריה עד העת החדשה, תוחלת החיים של הנשים היתה קצרה מזו של הגברים, כך שממילא באופן אובייקטיבי היו פחות זקנות מזקנים.

החלוקה העקרונית לשתי קטגוריות היא נוחה אך טעונת עידון.  המחברים מקבלים את הדעה שאין לאדם גיל אחד כי אם ששה גילים שונים: כרונולוגי, ביולוגי, קוגניטיבי, רגשי, חברתי ותפקודי, ואין בהכרח הלימה פשוטה ביניהם. יחד עם זאת, מכמה טקסטים חז״ליים עולה שגיל 60 נחשב לנקודת המפנה מבגרות לזיקנה, וגיל 70 נחשב לזיקנה מופלגת (על פי הערכות רק כששה עד שמונה אחוז מן האוכלוסיה הגיעו לגיל זה).

הספר חוקר את דימויי הזיקנה בספרות חז״ל, תוך כדי התמקדות בפערים ובמתחים בין תפיסות של גיל זיקנה ייצוגי ואידיאלי מחד גיסא, ובין המציאות הפסיכולוגית, הפיזיולוגית והחברתית המורכבת של גיל הזיקנה מאידך גיסא.

לאור השימוש הנרחב בספר במושגים מרכזיים מחקר הזיקנה יש להתפלא שאין בו התייחסות למושג ה׳גילנות׳ (Ageism) שטבע הגרונטולוג רוברט ניל באטלר (Robert Neil Butler) במאמרו המפורסם משנת 1969.

עיקר עניינו של הספר הוא במקורות חז״ליים שעניינם הגלוי איננו הזיקנה, אבל שהזיקנה ממלאת בהם מקום חשוב. מקורות כאלה מאפשרים להתבונן בייצוגי הזיקנה בספרות חז״ל כחלק ממארגים תרבותיים וחברתיים רחבים ולא כתופעה מבודדת מהקשריה.

הספר שלפנינו הוא קנקן המלא כל טוב: חכמה, דעת, יופי פיוטי ועומק הגותי והוא מומלץ בחום רב. 

מאחר שהספר מתאפיין ברגישות מגדרית גבוהה אחתום את סקירתי הקצרה בנבואת הנביא זכריה לימים עתידיים שמככבים בה ילדים וילדות, זקנים וזקנות: 

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם

וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים

וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת

מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ (ח,ד-ה).

 הנביא מציג את שני הקצוות של מחזור החיים של האדם: הילדות והזקנה. כוח החיים מתבטא כאן גם בפריון הגבוה, הרי הילדים והילדות ממלאים את רחובות ירושלים, וגם בתוחלת החיים הגבוהה של האנשים. הילדים דינמיים (משחקים ברחובות) והזקנים סטטיים (יושבים שעונים על מקלם), ואלה ואלה רגועים ושלווים בלי חרדה מפני צר ואויב שעלול לגרום למותם בטרם עת. ירושלים החזונית של הנביא זכריה עתידה להיות עיר שבה השלום יאפשר מיצוי אופטימלי של תוחלת החיים האפשרית לאדם תוך זכיה ב׳זיקנה טובה׳.