התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי

ד״ר אורי מילשטיין, פילוסוף צבאי

ד״ר מילשטיין מציג את ספרו שעתיד לראות אור בימים הקרובים בהוצאת מכון ז'בוטינסקי: גלגל המנוף של ההיסטוריה – על התגבשות הציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי

הוצאת מכון ז׳בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי הגדיר את בנימין זאב הרצל כ"גלגל המנוף של ההיסטוריה" היהודית. במחקרי המתפרסם בימים אלה  חשפתי את העובדה שז'בוטינסקי עצמו היה "גלגל המנוף של ההיסטוריה" הביטחונית – של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל. אף שחזונו הביטחוני של ז'בוטינסקי לא מומש במלואו, הרי שהוא היה ללא ספק גלגל המנוף של ההיסטוריה הצבאית של ישראל, ובראש וראשונה דרך השפעתו המכרעת על יריבו הפוליטי העיקרי, דוד בן גוריון אך גם על מנחם בגין יצחק שמיר ובנימין נתניהו (אביו של ביבי היה מזכירו של ז'בו). השפעה על ארבעה ראשי ממשלות לא הולכת ברגל. כך התממשה אצלנו האירוניה של ההיסטוריה: זאב ז'בוטינסקי היה הגלגל, ודוד בן גוריון היה המנוף (העיקרי) של ההיסטוריה האסטרטגית של הציונות ושל מדינת ישראל. 

מילדותו המוקדמת שאף ז'בוטינסקי להחזיר ליהודים ריבונות טריטוריאלית, ובכך היה לציוני אותנטי שאין שני לו, מכוח תובנותיו המוקדמות בלבד – הרבה  לפני שהרצל כונן את ההסתדרות הציונית,  וללא השפעת איש מסביבתו, לרבות בני משפחתו.  כבר בבחרותו הבין, שלשם השגת ריבונות טריטוריאלית, יש צורך, לא רק בעוצמה צבאית איכותית, אלא, כתנאי הכרחי,  בתרבות צבאית גבוהה שמשמעותה: קיום דיאלוג בלתי דוגמטי  ויצירתי. בקרב האליטות הביטחוניות, הפוליטיות, התרבותיות, האקדמיות, התקשורתיות והחברתיות על תפיסות ביטחוניו כדי להתאים את מערכת הביטחון למציאות הביטחונית המשתנה ללא הרף בבחינת הכול זורם (הרקליטוס).  מכאן הגיע למסקנה שיש לחולל מהפכה עברית  כי האליטות היהודיות בימיו לא עסקו בביטחון לאומי כלל. 

במסה היסטורית-פילוסופית זאת אני טוען, כי "סוד המהפכה העברית", שאותו העביר הגאון הנשכח יוסף מרקו ברוך לז'בוטינסקי בן השבע-עשרה, בשיטוטיהם ברחובות רומא,  בסוף המאה ה-19, נעוץ בחזרה לתרבות הביטחונית, שאפיינה את העם העברי, באלפיים השנים שבין אברהם אבינו ומלחמתו בארבעת מלכי הצפון, ליוחנן בן זכאי. בן זכאי שהמיר את הטריטוריה בבתי הכנסת. בן זכאי ממבשרי הפציפיזם בהיסטוריה, העדיף את בתי הכנסת על פי פני טריטוריה וריבונות, כי לכאורה הם אינם נתונים תחת איום, ועל כן אין ליהודים צורך בצבא. האנטישמיות הלאומית באירופה במאה ה-19 הפריכה את התזה של בן זכאי ואיימה מאוד על יהדות בתי הכנסת. מכאן נבעה המסקנה הציונות הבסיסית שיש להתכנס שוב בטריטוריה אחת, שהיא ארץ ישראל, שבה התגבשה העבריות, וכדי להשיגה ולהגן עליה, סבר ז'בוטינסקי יש לבנות "קיר ברזל"  –  תרבות ביטחון גבוהה, שהיא תנאי הכרחי לצבא איכותי ביותר.

טעותם של אוהדי וחוקרי ז'בוטינסקי היתה שהם זיהו את "קיר הברזל",  שהתפרסם במאמרו בשם זה ב-1923 עם צבא, ולא הבינו שמדובר בתרבות ביטחונית. שהרי ללא תרבות ביטחונית גבוהה,  צבא אינו יכול להתאים עצמו למציאות הביטחונית הדינאמית, ואינו יכול לספק ביטחון ולנטרל איומים, ואם האיומים אינם מנוטרלים, "קיר הברזל" המדומה נסדק ותובנות יוחנן בן זכאי שוב מתפשטות בקרב הישראלים, כפי שקורה לנו עכשיו. ז'בוטינסקי נכשל להנחיל את הציונות האסטרטגית שלו לעם היהודי ולמדינת ישראל, בעיקר משום  שחיים וייצמן דוד בן גוריון וחבריהם דחקו אותו לשוליים של השפעה על הנעשה ביישוב, והכריחו אותו מאמצים ניכרים במאבק  על מנת לשרוד גם באופן  אישי וגם כאישיות לאומית, ומשום שתלמידיו, מנחם בגין ויצחק שמיר ותלמיד תלמידיו בנימין נתניהו, לא הבינו אותו ולכן לא היה סיכוי שיישמו את תורתו כשהגיעו להנהגת המדינה. אבל העניין הרב בתורת ז'בוטינסקי היום  יחד עם הבנה הולכת וגוברת בקרב הישראלים שמערכת הביטחון שלנו לקויה מאוד, נותנת סיכוי לפתח ציונות אסטרטגית שמשמעותה: הבנה רחבה שללא פיתוחה תרבות ביטחון גבוהה וללא פיתוח מערכת ביטחון יעילה אין סיכוי להגשים את מטרות הציונות. הממצא העיקרי של מחקרי הוא שלפי ז'בוטינסקי רק תרבות ביטחון גבוהה ושתבטיח  לאורך זמן את קיומה של מדינת ישראל כמדינת "אור לגויים" גם בתחומי הביטחון וגם בתחומים אחרים. מימוש סיכוי זה  לא תלוי בהנהגת המדינה ובאליטות הממוסדות שלה המבקשות לשמור על מעמדן אלא בציבור הרחב  שיבין כי יש לפתח ציונות אסטרטגית ותרבות אסטרטגית על מנת לשרוד.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016