על ״מי שנפלה עליו מפולת״ של אלחנן ניר

ד"ר רות קנאי, רופאה, תוכנית "אדם ורפואה", האוניברסיטה העברית

הוצאת הקיבוץ המאוחד

על: אלחנן ניר, מי שנפלה עליו מפולת: שירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 2014, 93 עמודים 

מי שנפלה עליו מפולת הוא ספר שיריו השלישי של אלחנן ניר. שיריו של ניר חשופים, חצופים, מתגרים בעולם, בקדוש-ברוך-הוא ובקורא.

אלחנן ניר מלמד בישיבת "שיח יצחק", עורך מוסף "שבת" של "מקור ראשון" וחבר בקבוצת המשוררים "משיב הרוח” (כתב עת לשירה יהודית-ישראלית, בעריכת עמיחי חסון ושמואל קליין). 

כתבו עליו שהוא אמיץ, נועז וטוטאלי, ואני שומעת ביצירתו, את היהודי הכמה ומשתוקק לדיאלוג בין אדם לא-לוהיו, המשתפך בבכי לנוכח מערכת יחסים אינטימית זו, שהיא כולה מונולוג צרוף, ולעולם לא שיחה דו-צדדית. ניר מתפלל תפילה אישית להדדיות הקשר ומתחבר לשרשרת של נביאים כמשה, תנאים כחוני המעגל, חסידים ויהודים בשואה שחיפשו את תשובתו של הא-ל לבקשות, לתחינות ולדרישות של האדם בצר לו.

בשיר הפותח, “וידוי”, הוא כותב: "שוב כל משחק התפקידים הידוע. / הנה אני מודיע מראש: / אנחנו אשמים. / לעולם. / מההתחלה ועד הסוף. מכריכה אל כריכה. / אשמנו. / אתה תמיד צודק. / ככה אתה אוהב אותנו?" 

הוא צועק לא-לוהים: "הגלה נא / הגלה נא" (הדוס האחרון, עמ' 8) ונלחם עם אלוהים אחרים: "וכבר כל אחד מושך לי בטלית / דורש שאהיה רק שלו, / צועק בחמה יהודית שפוכה: / לא יהיה לך/ אלוהים/ אחרים/ על פני” (אלוהים אחרים, עמ' 9), וכל-כולו חרד ומתקומם בהקראת הקללות שבפרשת "בחוקותיי" שבתורה: "וצעקתי למה הקשר עם אלו-הים / מגיע לאיומים המפורטים האלה / ולמה אי אפשר לדבר יפה״ (קריאת הקללות, עמ' 12).

בית המדרש של ניר מתכתב עם בית המדרש המתרוקן של ביאליק: "והשיטה פורחת" (עמ' 7), "מאז את כולם נשא הרוח" (עמ' 8), אך הוא אינו נוטש. הוא נשאר שם עם "השור שנגח את הפרה" (עמ' 8) והתפילה "הנאבקת בי" (עמ' 14).

יכולת מופלאה של ניר, היא לקחת משפטים מפתיעים, לא-שיריים בעליל, כמו הדיון ההלכתי בשולחן ערוך לגבי "מי שנפלה עליו מפולת" ולהפוך אותם לשירה כואבת ונוקבת. כידוע המלאכה אסורה בשבת, אך משום פיקוח נפש (= הצלת חיים) ההלכה קובעת שמותר לחלל את השבת. אם נפל אדם מתחת גל אבנים והמפנה סבור שיתכן שהקבור מתחת למפולת האבנים כבר מת, עדיין הוא מצווה לחלל את השבת בשביל לנסות להציל אותו, כי זהו ספק "פיקוח נפש”. ההלכה קובעת: "מפקחים עליו את הגל בשבת”, כלומר, מפנים את גל האבנים שנפל מעל האדם הלכוד תחתיו. בשולחן ערוך (אורח חיים, שכ"ט, ג)  נאמר: ״מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שָם ספק אינו שָם, מפקחין עליו אף-על-פי שיש בו כמה ספיקות.” בהשראת דברים אלה כתב ניר את השיר:  

וּמִי שֶׁלֹּא נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת 

וְהוּא סָפֵק חַי  סָפֵק מֵת 

סָפֵק שָׁם  סָפֵק לֹא שָׁם 

מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ מִמֶּנּוּ. 

וְכַמָּה סְפֵקוֹת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ 

וְכַמָּה רְעָדִים וּגְדֵרוֹת דָּם 

שְׁחִיטוֹת קְטַנּוֹת בַּוְּרִיד 

וְהַשִּׁטָּה פּוֹרַחַת 

וְאֵין מִי שֶׁיְּפַקַּח עָלָיו 

יִפְרֹשׂ אֵלָיו כַּפַּיִם בִּתְפִלָּה וְיֹאמַר לוֹ 

בָּרוּךְ אַתָּה 

יַבִּיט וְיֹאמַר לוֹ: אַתָּה נִרְאֶה טוֹב הַיּוֹם 

אוּלַי תִּקְפֹּץ לְקָפֶה 

מִי בִּכְלָל יוֹדֵעַ 

מִמֶּנּוּ 

השער "בחורף הזה אני צריך אמא", ריגש אותי מאד, ביתמות הממושכת, בהורות, בזוגיות ובמשפחתיות היום-יומית שחסרונה של האם ניכר בה, גם עשר שנים לאחר מותה: "בחורף הזה אני צריך אמא / ויש לי הרבה סיבות לצורך הזה / ורק את חלקן אני מכיר.." (עמ' 42). הוא "ציד לשונות-יתמות" (עמ' 44) וגם הילד יודע לומר: "..סבתא / הלכה אל הסיפורים" (עמ' 45). גם לגבי מות אימו יש בו התמרמרות כלפי עיוורונם, חירשותם ובעיקר- אילמותם של השמים: "ושוב את לומדת: בעולם הזה עין לא רואה / אוזן לא שומעת וכל מעשייך בספר / נמחקים” (עמ' 48).

בשער "פחד-גבר" ניר מתאר באותה שניות של יראת קודש מול אינטימיות, יום-יום ושיגרה, את מערכת היחסים בין איש לאשתו וילדיו: "איש צעיר קם בבקר / והיקרים לו הופכים למשימות: / אחת: דיבור אל א-לוהים. / שתים: סנדביצ'ים לאישה.." (עכשיו להודות, עמ' 66) והוא מסכם בשיר אהבה פשוט, שאין נשגב ממנו: "וחייב כל אדם ללמוד מכלבו / להרים ידיים ולומר / אני אדם / מאישה באתי ואליה אשוב./ מותר להזדקק” (עמ' 68).

נפלא וחריג הוא גם הקובץ "איתנים", המישיר מבט אל השיגעון ומחלת הנפש. בלי ליפיף ובלי מטאפורות ניר מדבר על השיגעון בכל אכזריותו, אך גם מכיר בו כאפשרות של רכות-לב  וראייה אפשרית-אלטרנטיבית של העולם: "הפסקה ולהסכים לומר: / זה אני" (עמ' 82). "וכמה מאבק יש במחשבה הטורדנית / שלכולם קל" (עמ' 83). "אני מתפרק / זו לא מטאפורה / אפילו לא תחושה” (עמ' 85). "ואחרי כל סכיני התהום / המיתות המשונות / צבא הכימיקלים וייאוש הגעגוע, / עדיין התוך מאיים להטביע / עדיין הלב / מסרב להתקשח” (עמ' 93).

תוך קריאת הספר שאלתי את עצמי שוב ושוב, איך יכול רב ומורה לכתוב ספר אישי כל-כך ולתאר בשפה ברורה את לבטיו, מאבקו עם אלו-היו, הקשיים שלו בתפילה, המשיכה לאשתו, ההבנה וההיכרות עם תהומות השיגעון... מה יחשבו התלמידים? ועניתי לעצמי, שאולי, אם הייתי זוכה למורה כזה, גם אני הייתי מאמינה שאפשר להאמין בא-ל ובעולם ומותר להתפלל.

מתוך: המלצות על ספרים לכבוד שבוע הספר העברי תשע״ו 2016