אין אכזר יותר מן הבלתי נמנע: וינייטה לפרשת שלח

יצחק מאיר, הוגה דעות, סופר ומשורר

דברי הימים אינם יכולים להיות בקיאים אלא במה שסוף דבר היה, וגם זה לא באורח חותך. הם יוצאים לדרך ונקלעים לסימונים על מפת ההתרחשויות שהם לא ידעו להעלות על הדעת. האסון, שנגמר בארבעים שנות תהייה במדבר בו מתו יוצאי מצרים ומתו עמהם תקוותיהם לראות בעיניהם את הארץ המובטחת, התחיל במשאלה שלא היה טבעית ממנה בנסיבות בהן נולדה.
סמוך ליציאת מצרים, הואיל משה באר את התורה לישראל וכבר הכין אותם לכניסה לארץ כנען שם חיכתה להם, לעם נושע מעבדות, בשורת החירות והריבונות. ה' אלוהים הוציאם, ה' אלוהים נתן להם תורתו, ה' אלוהים היה נאמן להבטיחם את הארץ, ואכן משה אומר להם לבני ישראל "רְאֵה נָתַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת-הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת" (דברים א',כ"א). יש משהו מטריד בתיבות "אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת". הן לא היו נאמרות אילולי קלט משה מתוך האקלים שדאה על המחנה כי בשורת גאולה נכספת עטופה תדיר בתחושת חרדה בלתי נתפשת. לא רק מפני החדש. לא רק מפני כובד האחריות הרובץ על גאולים. מפני קוצר יריעת ההכרה של ריבונות במישושי הבנה שצימחו בעבדות. לא הייתה הודאה בפחד. אבל היה משהו באוויר. האוויר הזה השתנה  - איש לא הרגיש בכך - עם מהות שינוי עמוק משמעות שאירע לפני שמשה אמר לעם "עֲלֵה רֵשׁ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ". תפיסת הממשל במחנה ישראל התאפסה מחדש ואיש לא ירד לסוף הבנת התמורה השקטה הזאת.

המאבק במצרים על כינוס עם העבדים לקראת הנכונות להיאבק על הדרור, תבע מחיר אישי כבד ממשה בן השמונים. הוא ניהל מערכה על-אנושית לבדו, כשאהרון נביאו עומד לימינו, אבל לבד, כל כולו לבד. הוא עמד מול השגיא והנעלה במלכי אותו עולם לתבוע את שחרור אחיו מהיות משאב כלכלי זול בגלגלי הכלכלה המצרית, מהיות בעצם רכוש הממלכה. המאבק הזה של חוזה אחד, שאב ממאגרי כוחו העל אנושיים תמציות כוח אחרונות. הוא עמד בראש היוצאים, בקע לבדו במטהו את הים, הוליך את המוני פדוייו למלחמות בסיחון, ובעוג מלך הבשן, עלה להר להביא להם בארבעים יום וארבעים לילה שלהבו בו ואכלו באש את האש שנותרה בו, וסוף דבר אמר  כנשבר, "...לֹא-אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם.... אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם.  הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם.  וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב-הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת.  וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם" (שם, ט'-ט"ו).

אין לטעות. השינוי לא היה רק במערכת השיפוטית. רחוק מזה. הוא היה שלטוני. הוקמה מעין מלכות קונסטיטוציונית. האנשים החכמים והנבונים לא מונו לכהן בבית המשפט העליון כשופטים מטעם כלל ישראל. הם היו  "...ידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם", הם שובצו על פי כוחה של מהפכה שנתנה מעמד שלטוני תקיף לשבטים והכירה בראשיהם כבאנשים המייצגים את שולחיהם השבטיים. המשפט והשלטון לא היו עוד, לא יכלו להיות עוד, כתמול שלשום. כללי המשחק לא שונו. משה נשאר במלא הודו אדון הנביאים. הוא היחיד המדבר פה אל פה עם ואל האלוהים. אבל המשחק, לא כלליו, השתנה שינוי עמוק. נתוסף שחקן חדש על הלוח. העם לשבטיו וראשי שבטיו. שם, בקרבו, נקלטו התשדורות העלומות שמשה הבחין בהן ובגינן אמר ונבא ולא ידע מה ניבא "אַל-תִּירָא וְאַל-תֵּחָת". שם נולדה החרדה שמא מוליכים את האומה מקרקע הריאלייה הידועה ועל כן הבטוחה, אל קרקע שכולה אוטופית, הזויה, שנולדה בין ה' לבין משה, ועכשיו, שלבד ממשה יש שופטים לשבטיהם וראשי שבטים עליהם, ראוי לבחון אם יש לאוטופיה יד אחת על הריאלייה כשההגדרה היחידה הקיימת היא שאוטופיה זה משהו שהוא שם, וריאלייה משהו שהוא כאן, בלי להגדיר מה הוא שם ואיפה זה בעצם כאן. 

זה היה הרקע לפנייה של ראשי השבטים למשה. הם באו לתבוע ממשה האיש, בלי הרהור בתקיפותה של הבחירה האלוהית בארץ כנען כארץ ישראל, לשלוח אנשים לבחון לא את ה"אם" ארץ ישראל, אלא  את "האיך ארץ ישראל". "וַּתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.  וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט" (שם,כ"ב-כ"ד). הנציגות השבטית תבעה בשם קהיליית בני השבטים להיות שותפה בגיבוש האסטרטגיה של כיבוש הארץ. מעשה הכיבוש עצמו לא עמד בספק כלל. משה ראה בדרישה הזאת ניצן חיובי של מעורבות האומה לשבטיה בקבלת אחריות רוחבית לביצוע מדוקדק של ההחלטה האלוהית. 

לא היה מקום לחשוש שמא כל שהשבטים דורשים הוא משלחת סקר בטרם קבלת החלטה. ההחלטה  האלוהית כבר נתקבלה. השמים היו חתומים עליה. איש על הארץ לא הרהר אחריה. אלא שכאן נפלה השגגה העלומה הראשונה ואולי היחידה. גם בדברי התביעה גם ברוחם,  היה ברור כי יישלח איש אחד לשבט, אלא שבמקום למנות מלאכים, שלוחים, מרגלים, שיבואו לאחר שישובו משליחותם לדווח למשה ולראשי שבטיהם, שלח משה את ראשי השבטים עצמם, "...כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה" ( במדבר י"ג, ג'). מותר להניח כי קדם להחלטה את מי לשלוח משא ומתן בין משה לבין ראשי השבטים. המבנה השלטוני החדש היה חסר ניסיון ונטול מסורת ודברים נוצרו en  passent, בתוך כדי הילוך, כמטבע אחד מחוקי משחק השח מט. משה לא הבחין שהוא בעצם נתבע לשלוח את הדרג המדיני עצמו, לא את המלאכים, את השלוחים, למשימה. בעיניו זה היה פועל יוצא מן המהפכה השלטונית. חז"ל אומרים על "וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר" כאילו אמר ה' בליבו, בעיניך אבל לא בעיניי, להדגיש כי כאן שגה משה שגיאה שנראתה קלה כנוצה בשעה שבאה לעולם ושקלה כטרגדיה נוראה מיד עם שובה של המשלחת מתור את הארץ. 

ראשי השבטים לא שבו עם דיווח שניתן כמו כל דיווח לפרשנויות מגוונות. הם יצאו כקובעי מדיניות. הם בדקו כקובעי מדיניות. הם דיברו אל מול ה' ואל מול משה כקובעי מדיניות. השבטים שנתנו להם כוח - שאבו מהם כוח. התבוסה של ההבטחה האלוהית לתת את הארץ ליוצאי מצרים הייתה בלתי נמנעת. ראשי השבטים, בשם שולחיהם השבטיים, היו נכונים למות על מזבח זכותם לחלוק את השלטון עם האלוהים, והאלוהים לא החשה. גם משה, נלכד בהבנתו החובבנית את  התביעה של ראשי השבטים ומת גם הוא בשערי הארץ אותה ראה מנגד אליה לא יכול היה לבוא. 

לקח? ספק אם היסטוריה נלמדת כדי לקצור בערבותיה לקחים. היא דרמה חוזרת ונשנית של המתח בין קבלת החלטות היום שאינן מעלות על הדעת מה יעשה בהן המחר. לאחור, מהיום לאתמול, הכל נהיר. המסובב הידוע מסביר את הסיבה כאילוזה היה סדר שיקול הדעת. עיתים קוצר-הדעת אחראי למחר, וכל שההיסטוריה מלמדת הוא שראוי לו לאדם להתייחס בספקנות לחוכמתו ולפקחותו ולערמומיותו מפני שאי אפשר לקחת בחשבון את חוסר הוודאות המושל בטבע שלטון אירוני חסר מעצורים. אולי אפשר ללמוד ממנה עוד כי משפט המחר על שגגת היום מהיר כברק, והיוצא לרמות את התמול - נופל על חרב האמת החבויה בו כבר מלכתחילה גם אם אינה נשלפת לאוויר העולם אלא למחר. זה הכל. יותר מזה אין ללמוד. לא מראש. ולאחור? שום דבר אינו חוזר כתמול שלשום ועל כן, 'דרוש וקבל שכר' על לימוד מה שהיה ולמד מן הידוע, מן הבחינה המדויקת של כל מהלך, מן היושרה על תביעותיה, מן הענישה על הוודאית של מי שמשתעשע להשתלט על אי הוודאות.

סוף דבר, חטא המרגלים, היה ככל הנראה קריאה שגויה של הטקסט שנשתחרר ברגע בו,  מתוך הסכמה, מתוך רצון טוב, מתוך הבנה הדדית להרחיב את מוטת הכנפיים של האחריות הקולקטיבית של העם לגורלו, נקבעה הלכה שהכל צריכים היו להבין כי היא מערערת את הסדר הבדוק של האלוהים בראש, לפני שהיא הגדירה את הסדר החדש של השותפות עם רצון האומה. על דעת הכל, האלוהים, משה, ראשי העם, הוסכם על משטר של אחריות  המכירה בבכורה  של השמים, השופטת על הארץ על פי העקרונות ועל פי החוקה שירדה מסיני, ועל פי האחריות המכירה בבכורת המשפט על הארץ כי 'לא בשמים היא', ועל פי האחריות המכירה בבכורה של הנבואה על הריאל-פוליטיק היום יומי. במסתרים, בימי הבראשית של השינוי העמוק הזה במשטר של העם שעמד להיכנס לארצו המובטחת, אירעה תקלה והאיזונים הופרו. משלחת של מלאכים, נעשתה משלחת של ראשי עם. החוט המשולש במהרה נותק. רק אחרי ארבעים שנות תעייה במדבריות שאינן יודעות רחם ולא נוצרו לסלוח, אפשר היה לשזור את החוט המשולש מחדש... עד ששוב נותק, עד ששוב נשזר, ושוב...

ערב שבת שלח לך התשע"ו