ד"ר רות קנאי, רופאה, מלמדת בתוכנית "אדם ורפואה", האוניברסיטה העברית
 |
| הוצאת עם עובד |
"מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ". (קוהלת ג' כ”א)
על: קולום מק'קאן, יסתובב לו העולם הגדול, תירגם מאנגלית אמיר צוקרמן, הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, תל אביב 2013, 441 עמודים.
באוגוסט 1974, הילך הלוליין פיליפ פטי על כבל שמתח בין שני מגדלי התאומים. סביב יום זה ובנגיעה כלשהי לחוויה הזאת מסופרים סיפוריהן של דמויות משולי החברה בניו-יורק.
קוריגן, כומר ונזיר אירי ומהגר, המאמין כי "אין אמונה טובה יותר מאמונה פצועה" (עמ' 358), "מאמץ" חבורה של זונות רחובות ונרקומניות בניו-יורק, ומתנדב בבית אבות. הוא מגן על טילי, זונה שחורת עור בת פחות מארבעים. טילי, שיש לה בת שנידונה לחיי זנות והתמכרות, היא כבר סבתא לתינוקות רכים, והיא מאמינה שתוכל להציל אותן מגורל דומה ולגדל אותן כראוי. לארה, היא אמנית בוהמיינית שתהיה שותפה לתאונת דרכים, בה בן-זוגה המסומם יגרום למותם של קוריגן ובתה של טילי. סודברג, הוא השופט היהודי, המיואש, המבין את חוסר האונים שלו לשפוט ב"צדק" בתוך הזוהמה של רחובות ניו-יורק, והוא זה שיקל בדינו של ה"סלבריטאי", ההולך על החבל, באותו יום בו יחרוץ את דינה של טילי לשבת בכלא ולאבד את התקווה לגדל את נכדותיה. אשתו, אם שכולה שאיבדה את בנה במלחמת וייטנאם, נפגשת עם קבוצה מגוונת של אימהות שכולות מרבדים שונים של החברה, ביניהן אישה שחורה שאיבדה שלושה בנים במלחמה, ותהיה אם אומנת לנכדותיה של טילי.
יש הטוענים שהסיפור הוא סיפורה של העיר ניו-יורק, על הזוהמה, המחנק, המגוון האנושי, הפשע, הזנות, הסמים והפערים החברתיים הבלתי-נתפסים, ואני אומרת: זהו סיפורם של האנשים התלויים על החבל הדק בין שמיים וארץ, בין הבנאלי לנשגב, בין כח המשיכה התובע את קרבנו: ליפול, להיאבד, להישכח, להיות עוד מקרה סטטיסטי וחסר תקווה, לבין פיסת השמיים מעל המאפשרת התרוממות רוח ואולי - גאולה.
למרות שרוב הדמויות בספר הן דמויות שנדמה כי הן מצויות עמוק בבור הייאוש ומעגל העוני, האלימות, השכול וההתמכרות, יש בספר שפע אהבת-אדם וחמלה. המבט של המחבר, וכתוצאה מכך גם של הקורא, הוא לא-שיפוטי, מקבל. לרגע מאמין הקורא כי טילי, הקוראת שירה ויש לה שאר-רוח ויופי פנימי, תוכל באמת להיחלץ ממעגל הזנות, הסמים והסרסורים ולגדל את נכדותיה. לשעות קסומות אחדות, אנו מאמינים שכוס הקפה והשירותים בדירתו של קוריגן הנזיר, יהוו מקום של חסד, ביטחון וקבלה-ללא-תנאי בחייהן של הזונות ויאפשרו להן להיחלץ ממצבן חסר התוחלת. אנו יודעים שאין פיתרון אמיתי למצוקה הנוראית בה חיים הגיבורים, אבל הספר גורם לנו להאמין באדם וברוחו הגדולה, ולפתח חמלה כלפי הבריות וזו גדולתו בעיני.
אני סבורה שבספר הזה מק'קאן השכיל לתאר את השורה החביבה עלי בשירו של טשרניחובסקי: "כי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז". (אני מאמין / שאול טשרניחובסקי).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.