יום שלישי, 21 ביוני 2016

אין לסיפור הזה עתיד. יש לו רק הווה. אבל זה כל מה שיש לנו, הלא כן?; על ׳קוראים לי איה׳ של איילה צרויה

ד"ר חגי משגב, האוניברסיטה העברית, מכללת הרצוג ומכללת גבעת וושינגטון
הוצאת כנרת זמורה ביתן

על: איילה צרויה, קוראים לי איה, הוצאת כנרת זמורה ביתן, אור יהודה תשע״ו 2016, 288 עמודים

"קוראים לי איה" הוא ספר בלי הפי-אנד. בשני קוים מקבילים מספרת איה את סיפור חייה, או יותר נכון לומר את שני סיפורי חייה: זה של העבר וזה של ההווה. בעבר, ילדה מוכשרת, חכמה, יצירתית, שגדלה נגד כל הסיכויים.
ילדה לבד, עם הורים שאינם ממלאים שום חובה בסיסית כלפי ילדיהם (מדוע? את זה תגלו בהמשך הספר, עם הילדה עצמה), עם אח קטן שהוטל עליה, ילדה קטנה בעצמה; ושל ההווה, אישה חכמה, מוכשרת ויצירתית, שהסרטן תוקף אותה בפעם השלישית, בלי להשאיר לה למעשה שום סיכוי. זו של העבר הבונה לעצמה את חייה, במלחמה יומיומית, כשהיא אפילו איננה יודעת שהיא נלחמת; אין לה שום חיים נורמליים להשוות לזה, וסבה וסבתה האוהבים והדואגים אינם אלא פסקי זמן בחייה הנורמליים, הכל כך לא נורמליים; וזו של ההווה, הנלחמת על חייה, מודעת למלחמתה, נתמכת על ידי כל סביבתה האוהבת והמשתתפת, אבל כבר אין לה מה לבנות באמת. זו של העבר, הגדלה ללא אופק תקווה, שאין מי שייתן לה, אל חיים של אדם נורמלי ושמח; וזו של ההווה, שכולם מעודדים ותומכים ומקווים ומאפשרים, אל עבר המוות.
אין רוע בסיפור הזה כלל. אין בו אנשים רעים. יש בו אנשים חזקים מול אנשים חלשים. כאלה שאינם ממלאים את חובותיהם הבסיסיות, מול אלה שעושים מה שלא נדרש מהם בנתינת אהבה ללא גבול. כאלה שאינם מסוגלים להתגבר על עצמם, מול כאלה שאינם יודעים שהם גיבורים. מי שיש לו חוץ מול מי שיש לו פנים. מי שזורק מחייו כל משמעות שיכולה להיות בהם, מול מי שבונה לעצמה משמעות מקרעי חייה, בעבר ובהווה. 
איה לוחמת כל חייה. היא אינה טיפוס מרדן; לפלא הוא כיצד הנערה הזו, שגדלה ללא דבר בחייה, ללא הבסיס שכל אדם זכאי לו, איננה מתדרדרת למקום שכל כך הרבה נערות במצבה הגיעו, אינה הופכת לסטטיסטיקה, ל"נערה בסיכון". לא פלא, אלא נס. נס שכולו מעשה ידיה של ילדה אחת, שגם עכשיו, בקרב שבו איש לא ניצח, היא שולטת במצב, מנהלת את חייה, ומוצאת בהם שוב אופק של יצירה.
הספר הזה הוא כולו שיר הלל ליצירתיות. הוא מראה כיצד בעזרת היצירתיות האדם מסוגל להתגבר על מכשולים חיצוניים ופנימיים, להפוך את עצמו לאדם. כיצד הוא מסוגל למצוא משמעות ותקווה גם במקומות שאין כזו, ולהפוך בעצמו למקור עזרה לאחרים. אין לו סוף טוב, אבל יש לו הווה טוב. אין לו עתיד, אבל יש בו אופטימיות. אין בו ניצחון, אבל יש בו. 
למעשה, שלשה סיפורים מסופרים בספר הזה, לא שניים. שניים גלויים: איה הילדה בבית הנטוש והמוזנח ואחר כך בקיבוץ המאמץ, שמנסה ככל יכולתו להעניק לה בית, אבל הניכור מרחף מעליו כל הזמן, שבונה את עצמה מאפס ממש; איה האשה הבוגרת, המנהלת חיים מלאים ובית מלא, מעניק ואוהב; ואחד נסתר - אילה צרויה, הסופרת, ששזרה קצת מסיפור חייה שלה בספר הזה, שמספר על חברתה הקרובה מהחיים, שנפטרה מסרטן כמה שנים קודם לכן. הקורא קורא סיפור בגוף ראשון של מי שכבר איננה, אבל גם את סיפורה בנסתר של המספרת, המתמודדת בעצמה עם הסרטן, שהתפרץ בפעם השלישית. הספר הזה הוא המשמעות שגם איילה עצמה בנתה אל תוך ההתמודדות שלה, על סף מותה שלה.
אין לסיפור הזה סוף שמח. ערב ההשקה לספר נערך שבועיים לפני מותה של הסופרת עצמה, של איילה, בקבוצת יבנה שבה היתה חברה עד יומה האחרון. איילה היתה תלמידת-חכמים ומחנכת, מורה וסופרת, ואחת ממנהיגות המהפכה הפמיניסטית של העולם הדתי, ששינתה את פני המגזר כולו, ואולי את פני היהדות כולה. עין לא נשארה יבשה בערב ההוא, כשם שעין לא נשארה יבשה שבועיים אחר כך, בין הברושים והירק של בית הקברות הקטן והצנוע של קבוצת יבנה. 
אין לסיפור הזה עתיד. יש לו רק הווה. אבל זה כל מה שיש לנו, הלא כן?

אין תגובות:

פרסום תגובה