ירמיהו א ואורות הכרך: תהליך חקר ויטלי ותנובתו הפרשנית

ד“ר יוספה רחמן, מכללת לוינסקי והמכללה האקדמית לחינוך גבעת ושינגטון

בהרצאה זו יוצג תהליך חקר ויטאלי שעבר עליי כשחקרתי את חזון ההקדשה של ירמיהו. התהליך כלל שלושה שלבים עיקריים: א. שלב הצמיחה של המחקר השגרתי. שלב זה דרש לא יותר מאשר חדר, ספרי עזר, נייר ועט. ב. שלב הדריכה במקום ופריצת "אורות הכרך" אל שדה התודעה. כשהמחקר דרך במקום,  המשיכה לפענוח יצירות ערקה מהבית אל שלטי הפרסומת המוארים שבכרך. באותה תקופה, הרצון של חברות הפרסום לצוד מה שיותר נפשות, הניב פרי, והן עברו מהפרסום החד פעמי לפרסום בהמשכים הבנוי על סדרה של תמונות  מתוך מגמה לרתק את המתבוננים. בתקופה הראשונה של מהפך תקשורתי זה, המתבונן הממוצע בתמונה הראשונה  שבסדרה, לא יכול היה לתפוס שמדובר בטכניקה שכזאת. במקרה הטוב הוא נותר תמה נוכח הפרסומת שדמתה יותר לתמונה במוזיאון מאשר לפרסום חוצות. ג. בשלב  האחרון, השלב הפילולוגי-חוויתי, השתלב חקר שלטי החוצות עם החקר הפילולוגי של ירמיהו, הפך אותו לחווייתי יותר והביאו לידי גמר.

אעבור עתה לתיאור השלבים לפי סדרם.

א. שלב הצמיחה של המחקר השגרתי.  במסגרת מצומצמת זו אפרט רק  את השאלות שיש להן רלוונטיות לשלבים המתקדמים של תהליך החקר, אזכיר מקור מדרשי אחד ואוסיף וידוי הקשור ללוז של החקר. 

השאלות:

1. שאלה על "לנתוש". "ראה הפקדתיך היום הזה על הגוים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" (א 10). "לנתוש" כתוב בתי"ו, לא בטי"ת.  מירמיה כד 6 ("ונטעתים ולא אתוש") ו-מב  10("ונטעתי אתכם ולא אתוש") עולה שנתישה בתי"ו היא היפוכה של פעולת הנטיעה, כלומר שפירושה: לעקור נטוע. ואמנם, גם ברשימת הפעלים בפסוקנו ניצבות הנתישה והנטיעה כשני קטבים: הנתישה פותחת את ארבעת פעלי ההרס, והנטיעה חותמת את שני פעלי הבנייה. יוצא שרשימת הפעלים פותחת ומסיימת בזיקה אל הצומח. ירמיהו הכיר את עולם הצומח, ואלוקים דיבר אליו בשפתו. 

2. שאלה על משמעות "נביא לגוים". "בטרם אצורך [אצרך] בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך" (פס' 5). הגדרתו של ירמיהו כנביא לגויים מפתיעה משום שעיקר נבואתו היתה ליהודה. מפליא עוד יותר מיקומה של הגדרה זו בראש הספר וכביכול ככותרת לכל מה שיבוא בהמשך. על סוגיה זו נשברו קולמוסים. [1] תשובות שהוצעו: א. הכוונה לישראל שהיו נוהגים עצמם כעכו"ם [2]). ב. הכוונה רק לאומות העולם [3]. ג. הכוונה לישראל  ולאומות העולם גם יחד [4]. 

3. שאלה על "מקל שקד". לפי רד"ק "לא היה בו עלה ובכ"ז הכירו וע"כ אמר לו היטבת לראות". אברבנאל מוסיף בזו הלשון: "לא אמר עץ אלא מקל והוא המיוחד להעניש את הרשעים וכמו שאמרו חכמים ז"ל מקל ורצועה...". לעומתם סבור שד"ל שדווקא מדובר בענף עם עלים ופרחים! [5]  

4. שאלה על משמעות "סיר נפוח". גם זו שאלת תמונה. אני נוטה לקבל את דעתו של נוגה הראובני שמדובר בסיר הנתון על כירת אש, והתבשיל שבו רותח ומתנפח תוך הרמת המכסה מפעם לפעם. הכירה בנויה כך שיש לה פתח אשר דרכו מלבה הרוח את האש. הפתח של הכירה שעליה מונח הסיר הנפוח מופנה לצד צפון. [6]

עד כאן שאלות הפשר הבסיסיות הרלוונטיות להרצאתי זאת.

הבטחתי וידוי: עליי להתוודות שתמיד היה בי אי נחת כשניסו לקשור בין  תמונת ה"שקד" לבין הפועל   "שֹׁקֵד" שבהיגד הסמוך ("היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו", פס' 12) לאור קשרי צליל בלבד. [7] תמיד חשתי שהזיקה בין תמונת השקד להיגד הסמוך הכולל את המילה "שֹׁקֵד" מורכבת יותר.  

המקור המדרשי: המחקר התקדם כשגיליתי את ילקוט שמעוני לאיכה א, סימן תתרט. במקור מדרשי זה נאמר שירמיהו סירב לנבא על עמו נבואת חורבן. לפיכך שינה ה' את דבריו ואמר לו "נביא לגוים נתתיך". בשלב זה קיבל עליו ירמיהו את השליחות, אולם משנוכח שעיקר נבואתו מכוונת לירושלים, אמר לפני הקב"ה: "רבונו של עולם לא כך אמרת לי "נביא לגוים נתתיך"? עכשיו תחלת נבואתי באומה שלי! פתיתני ה' ואפת"... אמר לו הקב"ה: כבר קבלת ואי אתה יכול לחזור...". לפי מקור זה, הצירוף "נביא לגויים" משקף אסטרטגיה של פיתוי שמטרתה היתה לרתום את ירמיהו לתפקידו הקשה. העובדה שלפחות חלק מנבואת ההקדשה של ירמיהו, אופיין כאן כמעמד של פיתוי, הביאה אותי לנסות לאבחן טכניקות נוספות של פיתוי בחזון ההקדשה של ירמיהו.

כידוע, פיתוי אח הוא לפתלתלות, לאי ישירות ולהתקדמות הדרגתית וזהירה ככל האפשר לקראת השגת היעד. ואכן, עיקרון אי הישירות מצוי יותר מפעם אחת בחלק הראשון של  נבואת ההקדשה. בפסוק 7 אנו קוראים: "ויאמר ה' אלי: אל תאמר נער אנכי. כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצוך תדבר". נאמר "על כל אשר אשלחך תלך", אך שמם הפרטי של הנמענים חסר. נאמר "ואת כל אשר אצוך תדבר", אך אופיים של הציוויים לא נודע. בפסוק הבא נאמר: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצלך נאם ה'". מפני מי בדיוק? בפסוק 9, שולח ה' את ידו אל פיו של ירמיהו ואומר לו: "הנה נתתי דברי בפיך", אולם מהו אותו הדבר? רק בפסוק 10 מתבאר שהיבט הזעם בנבואת ירמיהו יהיה דומיננטי הרבה יותר מהיבט הנחמה.

מכיוון שיש בספר גם נחמה על הגויים אי אפשר לטעון  שפעלי הנחמה בפסוק 10 מכוונים רק ליהודה ולירושלים. [8] 

רק אחרי תמונת הסיר הנפוח מופיעים השמות הפרטיים יהודה וירושלים, אולם על פי ההיגיון, פיתוי צריך להתבאר על פי סדרו, ובשלב זה של המחקר לא עלה בידי להשחיל את מראה השקד  למחרוזת הפיתוי. המחקר עצר מלכת, יצר החקר נדד אל מחוץ לספר הספרים ולבית. הגיעה שעתם של אורות הכרך לפרוץ אל התודעה (=שלב ב של החקר). 

דומני שהיה זה ביום שצעדתי מבית הדואר לכיוון ביתי הסמוך לצומת רחובות סואן. והנה, בעודי בוהה ימינה ושמאלה, הזדקרה ועמדה לפניי, מאחורי זכוכיתו הבוהקת  והמעוצבת היטב של אחד משלטי החוצות, תמונה גדולת מימדים של אפרוח. לא היה בתמונה רמז ואפילו שמץ של רמז לפישרה... בשבוע שלאחר מכן ראיתי, שמתחת לרגליו של האפרוח, ושמא בצדו, נוספה שורת מלל בלתי בולטת שבה נכתב  ורדינון בע"מ. כידוע, זוהי חברה המייצרת מגבות. ואכן, תוך פחות משבוע ניצב האפרוח מול כל עוברי האורח על מגבת. מה הקשר בין אפרוח למגבת? שאלתי את עצמי. מכיוון ששמה של חברת הפרסום היתוסף ומשפחתו של אחד המפרסמים גרה בקומה שמעלי, החלטתי לעשות מעשה ולהקיש על דלתה. בשומעו את שאלתי, קרנו פניו של המפרסם. הוא הצביע על  קופסה מאולתרת שעמדה בפרוזדורו של הבית ואמר: הנה האפרוחים, רצינו שהתמונה תהיה אותנטית. האם מעולם לא נגעת באפרוחים? הם רכים רכים. עתה הבנתי: כדוגמת מאפיינים קבועים של קבוצות מלים בשפת ההירוגליפים, האפרוח המתוקשר בא לעולם כדי לאפיין את תכונת הרכות של המגבת... תוך מספר ימים עברה פרסומת האפרוח לעיתונות הכתובה: בערב שבת, עם תום הסעודה, פתחתי את מוסף השבת של מעריב, כמדומני, ושם, על פני שני עמודים שלמים, נראה האפרוח כשהוא משוטט על גבי מרבד של מגבות. אף זאת: על גבי המגבות התנוססה שורת מלל מקורית: מגבות שכדאי לגע געת בהם. אם בפרסומות הקודמות, תמונת האפרוח תיפקדה כמאפיין הרכות של המגבת, עתה נתגלה גם קשר של צליל  בין שורת המלל שתארה את המגבת (מגבות שכדאי לגע געת בהן) לבין קולו המוכר של אפרוח הברווז, אף כי עד עתה, וגם עכשיו, לא כללה הפרסומת מילה וחצי מילה אודות קולו. התחזקה בי האינטואיציה שפיעמה בי טרם פריצת אורות הכרך לשדה התודעה, שגם בירמיהו יש לא רק קשר צלילי אלא קשר נוסף בין השקד לבין ההיגד הסמוך "כי שקד אני על דברי לעשתו". הייתכן שהקשר הנוסף בירמיהו הוא תמונתי? ההבדל בין הפרסומת לבין ירמיהו נראָה ברור. בפרסומת - הקשר הראשון בין האפרוח למגבת התבטא בתמונה, הקשר הצלילי היה קשר נוסף, שני, ואילו בירמיהו הקשר הבולט בין שקד לשוקד הוא קשר צלילי. כל קשר אחר, אם תמונתי אם קשר מסוג אחר, היה בגדר "צריך להוכיח". מרגע זה, השתרגו זה בזה שלובי זרוע, אורות הכרך וחקר ירמיהו.  נתון אחד איים לטרפד את הנחת ההלימה המסוימת בין ירמיהו לאורות הכרך: הרכיב התמונתי בפרסומת כלל שני פריטים: אפרוח ומגבת, כשלעומתו, בירמיהו, ניצבה תמונה אחת בלבד: תמונת השקד (תמונת הסיר הנפוח לא נראתה לי רלוונטית ברגע זה). יחד עם זאת סברתי, שגם אם לא נמצאו שתי תמונות בירמיהו, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרכיב התמונתי אכן מצוי בו. התחלתי לחפש את הקשר הנוסף בין השקד לשוקד, לאו דווקא במלים שקד ושוקד עצמן. הרי גם בפרסומת הקשר הצלילי שנוסף על הקשר התמונתי לא היה קשר ישיר בין תמונת המגבת לתמונת האפרוח, אלא קשר עקיף: בין משפט שהצטרף לתמונת המגבת (מגבות שכדאי לגע געת בהן) לבין מושג המתקשר באופן טבעי למושג האפרוח (הגיעְגוע), זאת למרות העובדה שלא היה לו זכר  בסדרת הפרסומות עד כה. העובדה שהמילים "לגע געת" לא היו מצויות בפרסומות הראשונות ושגם הגִעגוע לא נזכר בפרסומות הראשונות הפיחה בי תקווה שגם בירמיהו יש קשרים נסתרים בין תמונת השקד להיגד הסמוך. ביקשתי בדחיפות פגישה נוספת עם שכניי הטובים. הפגישה היתה "כיפית", למחרת גם קיבלתי מהם את הבריסטול המקורי של הפרסומת בה הועמד האפרוח על המגבת, אולם שוב הגעתי למה שנראה כמו דרך ללא מוצא... ו...אף על פי כן ולמרות הכל, לא אמרתי נואש כי חשתי  שהברווז והמגבת הם למעשה קרש הצלה עבורי. אם התחושות שלי צודקות, הרהרתי, סימן שהקב"ה פעל בחזון ההקדשה שבירמיהו א כמו מפרסם מודרני. נזכרתי שלמדתי כי הנביאים תפקדו לא אחת כשלטי חוצות. [9]  אין אפוא מניעה להניח שבנבואת ההקדשה של ירמיהו תפקד הקב“ה כמפרסם, ושלמעשה פרסם כאן בהמשכים את העובדה הנוראה שירמיהו נועד לבשר חורבן על ארצו ומולדתו. ללא הכנה מוקדמת, קשה להנחית על אדם, גדול ככל שיהא, משימה שכזאת. עקרון הפרסום בהמשכים, כלומר הפרסום ההדרגתי, הבלתי ישיר, מתאים מאד לנבואת הקדשה הסובבת סביב ציר הפיתוי. גם זאת: בפרסומת בהמשכים יש אלמנטים חידתיים התובעים מהמתבונן לשאול את עצמו שאלות, וגם טכניקה של פיתוי בהמשכים בנויה על ההזמנה לשאול שאלות, במודע וגם שלא במודע. החלטתי להטות את כיוון המחקר אל האפיק של שאילת השאלות: לאזור עוז, לשים את עצמי בנעליו של ירמיהו ולבדוק אילו שאלות צצו במוחו במהלכו של חזון ההקדשה. איך את מעזה? קרא לעברי הצד האחר שבי. לבסוף החלטתי ללכת על זה. [10] מה, אם כן, שאל ירמיהו את עצמו במהלך חזון ההקדשה? אין ספק שבשלב הראשון של הנבואה, בו נמעני הנבואה העיקריים כונו "גוים" והשמות הפרטיים יהודה וירושלים לא נזכרו, ירמיהו היה דרוך לדעת אל מי בדיוק יישלח ומה בדיוק יצטווה לנבא. נשמתו מן הסתם לא רצתה לדעת את מה ששכלו כנראה הבין כבר מלכתחילה, לפחות בצורה מעומעמת. בפסוק 11 חלו שתי התפתחויות בדרכי העבודה של המפרסם האלוקי. א. הוא החל להציג בפני ירמיהו תמונות, לא רק לדבר אליו. ב. אם עד עתה דאג לעורר בירמיהו שאלות ולהפעיל בקרבו את מנגנון שאילת השאלות, עתה הוא עצמו התחיל לשאול שאלות: "ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה אתה ראה ירמיהו? ואמר: מקל שקד אני ראה".  אותה שאלה בשינוי קל חוזרת על הסיר הנפוח. לרגע אחד היה נדמה לי שיותר אינני צריכה לדמיין אילו שאלות שאל ירמיהו את עצמו. הרי מפסוק 11 ה' הוא בעל השאלות, אולם מיד התעשתי  כי הבנתי שההפעלה המוגברת של החושים על ידי הוספת מראות למעמד (בלשון ימינו הפעלת המולטי מדיה) וגם התנהגותו של הקב"ה, רק הגבירו את  השאלות שמעתה חצו את מוחו של ירמיהו בסערה. שבתי לדקדק בלשונותיהם של פסוקים 11  ו-12 גם יחד: "ויהי דבר ה' אלי לאמר: מה אתה ראה ירמיהו? ואמר: מקל שקד אני ראה. ויאמר ה' אלי: היטבת לראות כי שקד אני על דברי לעשתו". בשלב הראשון  היה נדמה לי שלשמע פסוקים אלה, השאלות שצצו במוחו של ירמיהו היו שתיים: א. מדוע, ה', אתה מראה לי שקד?  ב. מהו הדבר שעליו כבודו שוקד?, אך מיד הצטרפה לכאן שאלה שהטרידה אותי במשך שנים, כבר משלב א של החקר:  מה לדברי השבח "היטבת לראות" בשעה זו? וכי מצויים אנו במסגרתו של שיעור בטבע? האומנם  ציון בטבע מעניק לי הקב"ה באומרו "היטבת לראות"?  והנה שאלה נוספת: כבוד הקב"ה, אנא הודיעני מדוע אתה קורא לי בשמי הפרטי: "מה אתה ראה ירמיהו", זו הפעם הראשונה לאורך הנבואה?. נזכרתי שכאשר עברתי בילדותי עקירות ציפורניים בקופת חולים, תמיד, לפני הרגע הקריטי של עקירת הציפורן  על ידי הרופא, היתה האחות המלווה  קוראת לי בשמי הפרטי "יוספה". פנייה אישית היא אפוא כמעט הרגע האחרון לפני האוי ואבוי הגדול... 

על מנת לשחזר את התהליכים הקוגניטיביים שעבר ירמיהו במלואם, חשבתי, הכרחי גם לחדור אל תוך שדה הראייה שלו ולהביט כביכול יחד אתו בגודל התמונה של מקל השקד, בצבעיה, ביחסי הגודל בין השקד לרקע של התמונה, שמא גם ביחסי אור וצל בתמונה, ועוד ועוד. אכן הכרחי... לבסוף הגעתי למסקנה שבשלב זה עליי להסתפק במועט שבהישג היד ולהתמקד רק בשתי שאלות: מדוע ה', אתה מראה לי שקד? וכן: מהו הדבר שעליו אתה שוקד? התחלתי להריץ את השאלות האלה במוחי עשרות פעמים ויותר, אך התרגיל לא הוביל אל התוצאה הרצויה. הגעתי למסקנה שאולי צריך לשנות את נוסח השאלות באופן שהמלים שקד ושוקד תהיינה סמוכות יותר. השמטתי את המילה "דבר" וכמה מילים לא  הכרחיות נוספות והחילותי שנית לשאול בזו הלשון: למה שקד ועל מה אתה שוקד? למה שקד ועל מה אתה שוקד? למה שקד ועל מה אתה שוקד? אחרי שלושה ימים שבהם שאלתי את עצמי באופן קדחתני " למה שקד ועל מה אתה שוקד?", כמובן לא שלושה רצופים, התחילו הצלילים של שקד ושוקד להתערבל במוחי והתרקם המשפט הבא: שוקד על השקד. אני זוכרת שהגעתי לרצף מלים זה קצת לפני שהאוטובוס שהוביל אותי מהמכללה לביתי, עצר על יד  שלט חוצות חדש ממנו הציצו מיודענו האפרוח ואמרת הכנף: "מגבות שכדאי לגע געת בהם". נזכרתי שלפי רד"ק ענף השקד היה מחוסר עלים, כלומר היה סמל לחורבן. שבתי לעיין בספרי המחקר והפירוש וגיליתי שעץ השקד היה נפוץ באזור  מגוריו של ירמיהו, כלומר בענתות, בשני זנים וכו'. [11] עתה נתחוורה לי התשובה לשאלה שעצרה את המחקר בשלבו הראשון. הבנתי שבמחרוזת הפיתוי שמתחילה מראשיתה של נבואת ההקדשה ומתפענחת רק אחרי מראה הסיר הנפוח כשהשמות יהודה וירושלים נזכרים בשמם המפורש, במחרוזת זו מתפקד מראה השקד כרמז הראשון לקמילה של האזורים בהם יתרחש החורבן. מדובר ברמז המכוון אל הגרוע מכל, שארצו ומקום מגוריו של ירמיהו יאבדו את כוח הלבלוב והחיות שלהם. ואם כן, מראה השקד הוא למעשה תחילת הסוף של תהליך הפיתוי בו אמור  להיחשף הסוד הכואב שירמיהו נועד לנבא חורבן על ארצו ועמו. כמו בפרסומות  שבחוצות תל אביב, הקשר השני בין שקד לשוקד היה תלוי לא במילה "שוקד" עצמה אלא במילה שבהמשך: "דברי", שהלא אותו דבר היה דבר החורבן שנרמז בתמונת השקד. ולקישור זה נלווה קשר הצלילים הגלוי שקד-שוקד.

במהלך הכניסה לנעליו של ירמיהו, כביכול, ותהליך שאילת השאלות במקומו, צצה ועלתה גם השאלה על תגובתו של ה': "היטבת לראות". שאלנו: מה לדברי שבח  אלה בשעה זו? האומנם  ציון בטבע העניק הקב"ה לירמיהו על שזיהה את השקד? הלא בודאי שאיננו מצויים במסגרתו של שיעור בטבע?!   עתה נראה לומר שדברי שבח אלה תפקדו כסוג של אתנחתא, של עצירה אחרונה על סף המראה של הסיר הנפוח והזיהוי הבלתי נמנע, הקשה לעיכול, של ירושלים ויהודה כנמעניה העיקריים של הנבואה. שפת הטבע שולטת כאן. ממש כשם שפועלי ההרס והבנייה בפסוק 10 פתחו במילה הקשורה לעולם הצומח "לנתוש" בתי"ו, וסיימו במילה "ולנטוע". אך מהי המשמעות המדויקת של אתנחתא זו? נדמה כי על סף הידיעה המצמררת שעל ירמיהו לנבא חורבן על ארצו ומולדתו, קישורה של האתנחתא המהללת "היטבת לראות" עם המראה הקשה של הסיר הנפוח  מנהיר את  דבר השבח "היטבת לראות" כגשר להמשך שאיננו טוב כלל, כרוצה לומר: לראות היטבת, אולם להבין עדיין אינך מבין. תיכף תבין. 

בחזון הסיר הנפוח הקב"ה הראה לירמיהו את הרעה בדמותו של סיר רותח על גבי כירה, רוח המלבה את האש, וכנראה גם שובלי אדים מיתמרים. באמצעות מראה קשה זה, הוא החדיר  לתודעתו של ירמיהו את נגיף החורבן, ברמה סמלית בלבד, במימדים מוחלשים, וכך עורר בקרבו נוגדנים חזקים כנגד הרעיון של החורבן והכשיר אותו לעמוד כחומה בצורה מול כל הצמרת השלטונית. ה' פעל כאן אפוא לפי העקרונות של החיסון המודרני המתבצע על ידי החדרת נגיפים מוחלשים או מתים של המחלה אל תוך הגוף. [12] מיד כשיצא המרצע מהשק במראה של הסיר הנפוח, תוגברו החיזוקים: "הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחמות נחשת על כל הארץ. למלכי יהודה לשריה לכהניה ולעם הארץ. ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, כי אתך אני נאם ה' להצילך" (פס' 19-18). 

* הרצאה בכנס הבינלאומי השישי למחקר בחינוך יהודי: חיוניות תרבותית יהודית, אוניברסיטת בר-אילן, בית הספר לחינוך. טבת תשע"א 2010 (דצמבר 2010). 

הערות

[1] סיכם אותה היטב יעקב שופט  בעבודת מ"א שכתב אצל פרופ' גרשון ברין על בעיות נבחרות בחזונות ההקדשה של נביאי הכתב, תל-אביב תשמ"ב, עמ' 90-79. 

[2] רש“י ובאופן קצת אחר א‘ אהוביה, "’נביא לגויים נתתיך‘ (ירמיהו א', ה)", בית מקרא ג 29 (תשמד),עמ' 254-249. במילון BDB , גוי, 1b. מובאים מספר פסוקים שבהם מילת ”גוי“ מופנית כלפי ישראל ו/או יהודה כשהם חוטאים.

[3] ב‘ אופנהיימר, "התפיסה ההיסטורית של ירמיהו", בתוך: ב“צ לוריא (עורך), עיונים בספר ירמיהו, חלק ג, עמ' 27-26. "גוים" סתם ללא כינוי סופי או ללא הגדרה נוספת מוסבת אצל ירמיהו תמיד על אומות העולם, כאשר כוונתו לדבר על יהודה וישראל, הוא אומר זאת במפורש..." (עמ‘ 26). 

[4] אברבנאל, וראו גם ש‘ זלבסקי, "נביא לגויים נתתיך (ירמיה א', ה)", ספר חמ"י גבריהו א, תשמ“ט, עמ' 210-185. זלבסקי סבור שעלייתו של נבוכדנאצר על כס המלוכה שסימנה מפנה ושינוי בהיסטוריה העולמית, והיא הסיבה לשימוש במינוח זה (בפרוטרוט בעמ' 210-205).

[5] "...כי אין היטבת לראות שבח לו על שהבחין והכיר המקל אלא כאומר יפה הראיתיך מקל שקד, כי כן יהיה שאשקוד על דברי והנה דבר הגון וצודק ראית".

[6]  בספרו "שיח ועץ במורשת ישראל", נאות קדומים 1984, עמ' 68. לפי רש"י, סיר נפוח הוא סיר רותח. לפי אברבנאל ואהרליך, סיר נפוח הוא סיר שנפחו באש מתחתיו (מקרא כפשוטו, הראש השלישי, ניו יורק 1969). לפי פירוש זה, לפנינו מטונימיה משום שלא הסיר נופח אלא האש שמתחתיו. לפי פליקס, הכוונה לסירה הקוצנית שהיא בן-שיח הנפוץ כצמח בתה ומשמש להסקה (אנציקלופדיה עולם התנ"ך, ירמיה). גם הריס סבור שמדובר בסירה הקוצנית. לדעתו, כוח ההתלקחות של השיח הזה מתאים לרעה המסומלת בו. S. L. Harris," The Second Vision of Jeremiah, Jer.1:13-15", JBL 102/2(1983), pp,281-282. על כל פנים, בביאור הכולל של התמונה שלפנינו יש ביניהם הבדל.

[7] לפי ליונשטאם, ירמיהו ראה שקד כי חשב על מה ה' שוקד, אולם בטקסט שלפנינו מראה השקד קודם להזכרת הפועל "שוקד"! ש“א ליונשטאם "כלוב קיץ – לטיפולוגיה של חזון הנבואה", בתוך  ליקוטי "תרביץ"  א: מיקראה בחקר המקרא, ירושלים, עמ‘ 251-248.

[8]  על מצרים (מו 26), על מואב (מח 47), על עמון (מט6 ) ועל עילם (מט 39). בשלב זה של המחקר נחשף בפניי גם ההיגיון הפנימי במלאכת הפיתוי, אך מפאת קוצר הזמן לא אוכל להרחיב. כך למשל הקב"ה  פונה לירמיהו ואומר לו: "בחרתי בך כנביא. אל תירא, התפקיד הוא כך וכך" ולא "בחרתי בך כנביא. אני שולח אותך למקום מפחיד, אל תפחד" כי זה היה בלתי נכון מבחינה פסיכולוגית. הנגיעה בשפתיו של הנביא מסמלת פעולה של הגנה משום שברוב המקרים בתנ"ך נגיעה של עליונים בתחתונים היא לצורכי הגנה. ראו למשל בראשית יט 16; מל“א יט 5; תהלים צא 12-11.

[9] ישעיהו הלך ערום ויחף שלוש שנים כאות ומופת על מצרים ועל כוש שיגלו ולפיכך אין טעם לבטוח בהם (ישעיה כ), יחזקאל שכב ימים רבים על צד ימין ואחר כך על צד שמאל כשפניו מופנות אל לבֵנה שעליה חקק על פי צו אלוקי את תמונת ירושלים במצור (יחזקאל ד), ירמיהו הלך עם מוטות עול על צווארו כדי לשכנע את העם להיכנע לנבוכדנאצר מלך בבל (פרקים כז-כח).

[10] מאוחר יותר גיליתי שלטכניקה של היכנסות לנעליה של דמות יש בפסיכולוגיה של האמנויות שם: "השתקעות". כאשר מכוונים את כל ההוויה תוך גיוס ממושך של כל הכוחות הפנימיים לעבר היצירה, דמויותיה ואירועיה תוך השתתפות פעילה מצד הצופה יש סיכוי, קובעת התיאוריה, לזכות בתובנות חשובות אודות היצירה האמנותית. ראו ה‘ קרייטלר וש' קרייטלר, פסיכולוגיה של האמנויות,  (תרגום: מ‘ רון-בכר), תל-אביב 1986, עמ' 289. 

[11] 1 כך הבהיר מורי הדגול לבוטניקה תלמודית, פרופ' יהודה פליקס ז"ל. ראו י‘ הופמן, (עורך), ירמיה (עולם התנ"ך), 1983, עמ' 25 "ירמיהו, שהיה בן ענתות השוכנת על כתף מדבר יהודה, הכיר מקרוב את עץ השקד הנפוץ באזור זה בשני זנים: שקד-הבר, שניצתו לבה כשלג (הוא "לוז" שבספרות חז"ל), והשקד התרבותי, שניצתו לבנה-ורדרדה...".

[12] דברים ראשונים על נבואת הקדשה זו מצויים בסופו של מאמרי משנת תשנ"ד: "ספרות המדרש כנקודת מוצא להארה אמנותית של המקרא", דברי הקונגרס העולמי האחד-עשר למדעי היהדות: חטיבה א, המקרא ועולמו. ירושלים: האיגוד העולמי למדעי היהדות, עמ' 122-115.

ראו גם: מקל שקד, סיר נפוח וכלוב קיץ

תמונה: עץ שקד פורח