בירמיה א מתוארים שני מראות נבואיים המשמשים כחידות חזותיות–לשוניות מפתיעות. לשאלת ה' מה רואה הנביא, משיב ירמיהו: "מקל שקד אני רואה" (א, יא). תמונה זו מרגיעה ונעימה לעין, אך ה' פותר לנביא את החידה ופתרונו דרמאטי ומבשר רעות: "היטבת לראות, כי שוקד אני על דברי לעשותו" (פסוק יב), ואין "שוקד" אלא נחוש וממהר לפעול, וראו, לדוגמה, בנבואת נחמה של ירמיהו הרומזת לנבואה שלנו: "והיה כאשר שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה'" (לא, כח [והשוו א, י]).
אין להוציא מכלל אפשרות של"סיר נפוח" משמעות נוספת, סירה קוצנית שהאש נופחת בה, בוערת בה, ופני העשן הבערה פונים צפונה. שתי המשמעויות של "סיר" מופיעות יחדיו בכתוב שבקהלת ז, ו: "כי כקול הסירים תחת הסיר כן שחוק הכסיל": רעש הקוצים המתנפצים באש הבוערת תחת סיר הבישול דומה בעיני החכם הדובר לקול צחוקו של הכסיל.
אגב נעיר, כי מראה נבואי נוסף, שבו מהפך הפשר הלשוני את התמונה האידילית, הוא מראה הנביא עמוס: "כה הראני ה' אלהים והנה כלוב קיץ" (ח, א), טנא, סלסלה של פירות קיץ, תאווה לעין ולחך. לשאלת ה' "מה אתה רואה עמוס" משיב הנביא כהלכה: "כלוב קיץ", או אז מפתיעו ה' בפשר המראה: "בא הקץ על עמי ישראל לא אוסיף עוד עבור לו" (שם, פסוק ב).
בשלוש השבתות הנופלות בין י"ז בתמוז לבין ט' באב, שהם ימי בין המצרים, מפטירין בדברי פורענות, מספרי ירמיה, וישעיה והן קרויות על כן בשם "תלתא דפורענותא". הראשונה הבן חלה השנה בשבת "פינחס", ובה מפטירין בירמיהו א,א-ב, ג. בשבת הראשונה של "תלתא דפורענותא" מפטירים אפוא בנבואה המדברת על חורבן צפוי של ירושלים ושל כל ערי יהודה, "על כל רעתם" (פסוק טו). עם זאת מסתיימת ההפטרה בנימה של חסד ותקווה. ה' מבטיח לירושלים כי "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ב, ב), החורבן לא יהיה מוחלט וסופי.
מתוך: א‘ שנאן (עורך), י‘ זקוביץ, ד‘ פרוינד (מערכת), נהרדעה - דפי פרשת השבוע של האוניברסיטה העברית בירושלים, פינחס (תשס“א 2001)
ראו גם: ירמיהו א ואורות הכרך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך תפורסם אחרי אישורה. סבלנות, ותודה על התגובה.