"כל דבר שבעולם כשמביאים אותו לשורשו יכולה להעשות בו השתנות ממה שהיה מקודם.
למשל, החיטה שרוצים לשנותה, לעשות ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשרשה, שהוא כוח הצומח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדו גשמים וילכלכו ויפסידו צורתה ותבוא לבחינת אין, שהוא חומר היולי, שהוא בחינת חכמה, כמו שנאמר 'כולם בחכמה עשית' " [המגיד ממזריטש, ליקוטי אמרים, יב ע"ב]
ההוראה היא דברים רבים, אך בודאי איננה מקצוע. היא יעוד, גורל, אולי מחלה (לפעמים מדבקת), שליחות, משימה סבוכה, ובעיקר מסירות נפש. אדם שהוא מורה אמיתי, יישאר כזה, בכל עת ובכל מצב, בלי קשר לתנודות החיים ולמציאות הסבוכה והמשתנה. מורה נשאר מורה, תמיד.
דימוי נוסף הקרוב לתפקיד הגורלי הזה, שרבים כאן שותפים לו, הוא של רפואה ושל מיילדוּת. בעצם אנו מדברים ברפואת הנפשות, ובחילוצן לעולם. מורה טוב יוצר אפשרות ללידה-שניה של נפשות רכות שזכו כבר בגוף, ועתה מתקינות את נשמתן.
במהלך העשור האחרון, לימדתי בכמה תיכונים. בשנים הללו זכיתי להכיר לעומק תלמידים רבים, בני אדם עשירים ועולמות שלמים, שנחשפו ברגעי השמחה שלהם, בכאבים, בהצלחות ובכישלונות, בסערות הנפש אך בעיקר ברצף היומיומי, השוחק, היציב, והממוקם ב'בית הספר'. המקום המובן מאליו כביכול, זה שנמצא שם – כי הוא שם. לחווייתי, הקשר היחיד שדומה לאינטימיות ולעוצמה הקיימת בזיקה שבין מורה לתלמיד, הוא הקשר ההורי. אף כאן מדובר בגידול משותף, של הלומד והמלמד, שגם הוא תלמיד, בהצמחה המתרחשת ללא הפסקה, והיא תמיד מפתיעה ועמוקה מני יָם. זהו מפגש של נפשות שגדלות לנגד עיניך. [קשה לדבר על כך, כי אלו דברים אישיים, ומי שלא חווה מעולם את ההתרגשות הכרוכה בליווי מסע הצמיחה של תלמידים, ושל עצמנו כמורים לתלמידים, לא יבין.]
במשך השנים הללו זכיתי בעוד זכות נוספת ומיוחדת: לעבוד לצד חברי, בוגרי המחזור הראשון של תוכנית רביבים. למדנו יחד בחברותא, צפינו זה בזה בשיעורים, ערכנו יחד ערבי לימוד לצוותי המורים, הכנו יחד מערכי שיעור, החלפנו זה את זו בכיתות השונות, נפגשנו בחדרי המורים, יום יום. דבר אחד מלווה אותי כל השנים: זיכרון העיניים הבורקות של חברי, ביציאתם ובכניסתם לכיתה, ואת העינים הבורקות של התלמידים (לא תמיד, בל נגזים), שזכו ללמוד אצל האנשים הנפלאים הללו, שיושבים כולם כאן, ונוספו לנו עוד כמה דורות, כעת חיה.
המערכת, מטבע היותה מערכת, יְשֵנָה. היא רדומה ומתקשה להתעורר. חז"ל מספרים כי ישראל ישנו בזמן מתן תורה וכמעט איחרו לקבלה. אני מרגישה שאחד מהישגיה הגדולים של תוכנית רביבים היא הצלחתה לקבץ יחד 'נחשונים', אנשים שהיו מוכנים להתעורר ראשונים, לקפוץ למים, לקום ולמסור את נפשם. מי לנושא הלימוד, ומי לצורת העברתו, מי למתודיקה ומי לדידקטיקה, מי לכיתה ומי לעמידה פנים מול פנים – ובעצם 'פנים בפנים' – עם תלמידיו.
זכינו ללמוד יחד בקבוצה של אנשים נפלאים, בעלי סגולות נפשיות ואנושיות יוצאות דופן, ערכים ועולם פנימי עשיר. הלימוד המשותף בארבע השנים הראשונות הפך אותנו למצרף אנושי מיוחד, שלא יצא לעולם ההוראה כיחידות נפרדות, אלא כישות חיה, כאברים של גוף אחד, אברים שיש ביניהם ערבות הדדית. [והלואי ודבר זה ימשיך להתרחש, ויתמיד בטובו].
גם אם איננו נפגשים ומתראים רבות, בין חברי הקבוצה קיימת זיקת נפש ושיתוף נדירים, שראשיתם במסע החניכה שעברנו אנו עצמנו כתלמידים העושים את הצעדים הראשונים כבוגרים, כמורים, כהורים. אולי גם בכך טמון חלק מהכוח הנחשוני של חברי התוכנית, העובדה כי לעולם איננו לבד. למרות שמדובר בתפקיד בודד מאין כמותו, אני יכולה להעיד על עצמי שתמיד חשתי מוגנת בתוך המערכת, אחוזה ברשת תמיכה של חברים השותפים לאותה משימה קשה. בזכות תוכנית רביבים הרגשנו שלא באנו רק ממצב ה"אין", אלא גם מתוך ה"יש". שיש בכוחנו ויש ביכולתנו, ויש לנו מה לתת. הרגשנו מבורכים, ומוערכים, בתוך עולם מערכתי, שבו לרוב מורים אינם זוכים להערכה, ולעיתים כלל אינם זוכים ליחס פשוט ואנושי.
הערנות ומסירות הנפש היו ברוב המקרים דו צדדיות: כוחה של היקיצה והערנות שהביאו תלמידי התוכנית באופן אמיתי ומלא לכל מקום שבו הם עבדו ועובדים, הותירו חותם ממשי בעולם. הדבר הזה נעשה והוא קיים, לנצח נצחים, קודם כל בנשמות ובתווי הפנים של התלמידים, לאחר מכן בחדרי המורים וביחסים שנרקמו עם המורים האחרים וההנהלה בבתי הספר השונים, ולבסוף, אחרונה חביבה תוכנית רביבים עצמה, אליה חוזרים הקולות וההדים של הפירות שהצמחתם בגידולינו.
השנים שעברנו כתלמידי התוכנית היו טקס מעבר ומסע חניכה, מנעורים לבגרות, ממצב התלמידוּת למצב ההוראה. כבוגרת המחזור הראשון (והוותיק מכולם), נדמה לי שאפשר לומר כי עוצמתן של השנים הללו ותרומתן ניכרת בכל תחום בחיינו: בהוראה, בקהילות בהן אנו פועלים, במשפחותינו, באמהות ובאבהות, ואף בהתפתחות האקדמית, למי שבחר לשלב את העשיה החינוכית עם המחקר.
[השנה, לקראת סיום הדוקטורט ביקשתי לקחת שנת חופש מהוראה. זו הפעם הראשונה בחיי הבוגרים, מאז גיל 18, שאין לי משרה קבועה בבית הספר. אני רק לפעמים מורה מחליפה. שנה ראשונה, אחרי יותר מעשור בו לימדתי המון, נכנסת ויוצאת עם התלמידים. כל זה התחיל בעודי עצמי תלמידה, לא יודעת בדיוק מה הגבול העובר בין הצד הזה של הכיתה לצד הזה. גבול שאולי באמת איננו קיים.
ואני מרגישה איך צומח בור וחלל בתוכי, געגוע לאותן פנים ולעיניים המצפות של התלמידים. ליכולת הדיבור ולקשרים הפלאיים שנולדים דווקא באותו המקום. ומתחשק לי לומר קצת כמו יעקב שקם מחלום, "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם". שהמלאכה הזו, היא אמיתית אבל היא גם חלום. ושאנוכי לא ידעתי. ועדיין איני יודעת. ושהמקום הזה היה מאד נורא לפעמים, אבל הוא גם מעבדת חיים אמיתית ורוטטת, שדורשת חשבון נפש, תמידי, אמיתי ויומיומי.]
לסיום אני רוצה להודות – במילים שתהיינה דלות וקטנות מול משמעותן האמיתית – [כמו שילד לעולם לא יוכל להודות למולידיו] לצוות המסור של התוכנית, למנהליה, למנחות הפדגוגיות, ליוזמי התוכנית, מקימיה ותורמיה הנדיבים, ולכל מי שליווה אותנו במסע הזה, והאמין בנו שנצליח להיות מורים ובני אדם שראויים לעמוד מול תלמידינו.
ומעל לכל, תודה עצומה למורים שגידלונו והצמיחונו, על הדוגמא האישית ומסירות הנפש בדרכי הלמידה וההוראה, וכדברי חז"ל: "אמר ריש לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' " (סנהדרין צט ע"ב).
(לצד התודות למורים של כיתתי ומחזורי שהוזכרו בטקס העשור, אני מבקשת להוסיף כאן בהתנצלות ובתודה את אביגיל איתם היקרה, מורה שליוותה אותנו בשנתיים האחרונות של לימודינו ברביבים.)
* דברים שנשאו בארוע העשור לרביבים
