עבד אני לאשת אדוני

ארד זק, מחנך

ידיים מוכרות את פי הבאר מאטרות;

שפתיהם מלחשות שאהיה לברות.

אל הבור הריק נשפכות משטמות;

כיקיצת בלהות מחלום הקמות.


בספינות מדבר נישא על חולות;

קבין של שמים קווים של דבשות.

דומם מתבוננת שרת טבחות;

מן האופק לפתע בוקעות נאקות.


"תחנה אחרונה"! מרעים מדייני;

אז בשוק עבדים קשר צווארי.

"אקנהו", חורץ קול נשי פסקני;

השוקל את כספו בעד נער עברי.


אצעדותיה צדות את תשומת לבי;

מחשבות אורבים, פורחים בראשי.

בלילה ננער על שטופת מיטתי;

דיוקנה מתלבש ונפשט ביישותי.


חמוקיה נחושים כסוסי פרעונים;

עורה מבהיק כמשי אטונים.

אשכולות תלתליה גליים שחורים;

בגבי צווארה חרוצים עדיים.


עבד אני לאשת אדוני;

קילוחי האומץ מפכים בדמי.

על משכבי מייחל: "תני-עמי";

כהיום הזה, אתבעה בפי.


תמונה: Bartolomé Esteban Perez Murillo, Joseph and Potiphar's Wife, Oil on canvas, 197 x 254 cm Staatliche Museen, Kassel,1640-45