על חינוך, הוראת מקרא והקניית ערכים בבית הספר

נורית (גת) מאירס, מורה ומחנכת

כתה

סוגיה שמטרידה אותי כבר כחודש ימים ונוגעת למבחני הבגרות – ציוני המגן. השנה הייתה זו הפעם הראשונה שהגשתי כיתות לבגרות בתנ"ך והייתה זו חוויה מאלפת מכמה בחינות.

ראשית היה עליי להתמודד עם שעון העצר שנע במהירות רבה לקראת ה-6/6 בעוד כמות הפרקים ללימוד הייתה גבוהה למדי. עניין ההספק שהפך להיות מהותי מאוד ככל שנקפו הימים והשעות פגע קשות ביכולת שלי ליצור עניין ועומק בהוראת המקרא והקשה עליי לחבב על התלמידים את החומר על אף היותו מעניין מאוד (לטעמי לפחות) משום שלימוד מתוך לחץ וצורך להספיק כמות גדולה של חומר בזמן קצר ביותר מנע ממני להכנס לדיונים מרתקים בשאלות יסודיות שהטקסט העלה ובכך גרם גם לתלמידיי לחוש שהמטרה כאן אינה חינוכית- ערכית אלא הגדלת הסיכוי להצלחה בבחינות בזכות הספק החומר.בחודש האחרון הייתה זו בדיקת הבחינות הרבות שהלכו והצטברו (מתכונות בכמה מועדים ומועדי ב' ואף ג' לתלמידים) דבר שעייף אותי נפשית ופיזית והפך את השבועיים שקדמו לבגרות למרתון בלתי פוסק של עבודה – כתיבת מבחנים ובדיקתם, השבתם לתלמידים ומעבר על הטעויות הבולטות, ניסיון עלוב משהו ללמד עוד פסוק/פרק/מזמור כאשר תלמידיי קורסים מעומס הבגרויות וההיעדרויות שנבעו מימי חופש לפני מתכונת/בגרות (לא עשו אצלנו מערכת מיוחדת וכך יצא שבמשך חודשיים לימדתי חצי כיתה או 2/3 כיתה וכמעט אף פעם לא יצא לי לראות את כלל תלמידיי) וההכנות למסיבת הסיום ובל נשכח את הים שקורץ ממש מעבר לחלון (באשדוד זה באמת כך) בקיצור – תוכנית הלימודים לא מתאימה לזמן המוקצב לה על ידי מערכת החינוך וכך נפגעת ההוראה – נפגמת הנאת המורה והנאת התלמידים מהיצירה הנפלאה הזו. התוכנית החדשה מאיימת אף יותר משום שמספר הפרקים ללימוד רק עלה וכך לצערי נראה שהמצב רק יחמיר לפחות אצלי.

עניין נוסף שהיה לי קשה אף יותר היה מתן ציוני המגן. תעשיית הבגרויות הפכה כבר מזמן את בתי הספר למפעלים לייצור תעודות – לא משום שזה רצונה האמיתי של המערכת, ודאי לא של המנהלים והמורים. אלא משום שיוקרת בית הספר נמדדת באחוז תעודות הבגרות שהוא מוציא תחת ידיו, תגמולים ניתנים על פי אותו מדד ועוד רעות חולות מסוג זה.

מצב משובש זה יצר מערכת שמושחתת מהראש עד היסוד. ציוני המגן הפכו ממדד שנועד להגן על הילדים שלומדים ומשקיעים במשך השנה לכלי בידי בתי הספר ומנהליו להעלאת אחוזי ההצלחה בבגרות.

מצאתי את עצמי נאבקת על מנת להגיש תלמידים על ציונים הנמוכים מ-60 ונאלצת לראות במו עיניי כיצד משנים ציוני מגן (כלפי מעלה לתלמידים חלשים או עצלנים שלא למדו כל השנה והמדדים שלהם נמוכים לעיתים מאוד או כלפי מטה לתלמידים הראויים להגנה הזו, על מנת שלא תיווצר דיפרנציאציה ויפסלו המגנים). הרגשתי שאני מוכרת את ערכיי הנעלים הנוגעים לטוהר ויושר, למען אנשים שאינם ראויים לכך.

האם המסר החינוכי לתלמידינו צריך להיות – אל תלמד, אל תשקיע ובסוף נגן עליך למען יוקרת בית הספר? האם באמת מאמינים מנהלינו ואפילו אנו שהתלמידים לא מבינים את העניין?

כיצד עליי ללמד את תלמידיי על ערכי המוסר, הצדק והמשפט כאשר הם רואים לאור היום כיצד נעשקים תלמידים טובים בידי תלמידים עצלנים וחסרי מוסר לימוד ולעתים אף חינוך וכבוד בסיסים?!

האם אלו ראויים שיצאו תחת ידינו עם תעודת בגרות?

הבעיה אינה בנו או במנהלים כי אין לנו ברירה אלא להיות כלים במשחק מושחת זה משום שאנו נשענים על אותו תקציב המורכב בין השאר מנתונים אלו.

על משרד החינוך לטעמי לשנות את אופי התקצוב ואם לא ליצור צורה שונה של מבחני בגרות שלא יאלצו אותנו להפוך לרמאים ושקרנים.

יש ליצור חובת התנדבות חברתית שבלעדיה לא תהיה תעודת בגרות. התנדבות זו תתרום לאחריות האישית של התלמיד ולאשיותו יותר מכל מבחן בגרות ושיעור. עליה להמשך שנתיים ועל הדיווח להיות מעובר רק על ידי גורמים אובייקטיבים שיבחנו אותה – כאלו שאינם תלויים במימון משרד החינוך. יש לחייב את משרד החינוך לבדוק כל ציון מגן באשר הוא וכאשר הפער יהיה מעל 20 נק' לטובת המגן – ידרוש הסברים מבתי הספר השונים. אם זה לא ישים יש לשנות את שיטת התקצוב של בתי הספר.יש לערוך בחינה של ערכי התלמידים – דבר שאפשר למצוא דרך לבחון אותו כמדד לתקצוב ויוקרה – ע"ח תעודת הבגרות. גם זה יכול להוות פתרון ותחליף חינוכי בהרבה.

עלינו לדרוש שנמדד על פי בני האדם שאנו מוציאים תחת ידינו ולא על פי הציונים. זו מהות העשייה החינוכית לה אנו נדרשים ולכן עלינו להמדד לפיה.

כל עוד תמשך השיטה הנוכחית – אמשיך ואקבול על ערכיי הרמוסים תחת רגלי המערכת והתלמידים.

מי שחושב שיש לאן לפנות בתלונות – ישאל את עצמו אם היה מסכן את מקום עבודתו ומקור פרנסתו רק כדי להלין על מציאות שנוצרה על ידי אלו אליהם אפשר לפנות (משה"ח).

יש ליצור מציאות חלופית או להישאב לזו הקיימת אך יצירת מציאות זו לא תלויה במורים כי אם במשרד החינוך והיושב בראשו. כל עוד ארגון המורים עסוק רק בכספינו ולא במהות עבודתנו אין בכוחנו לשנות מציאות זו.