(1) חוכמת אנוש בעולמו של הקדוש ברוך הוא

הרב פרופ' יהוידע עמיר, היברו יוניון קולג'

החידה שמציב כפל בריאת האור שבסיפור הבריאה המקראי, העסיקה את הפרשנות
היהודית לדורותיה. המדרש קובע שהאור שנברא ביום הראשון גנוז "לצדיקים לעתיד לבוא" (למשל חגיגה יב ע"א). פירוש זה מעניק משמעות רעיונית דתית עמוקה לסיפור הבריאה ולכן גם להתבוננות האנושית בעולם. עוד לפני שנברא ה'מצוי', היינו המאורות המקיימים את סדרי−היסוד של עולמנו הפיסיקלי והתרבותי, הוצב בעולם ה'רצוי', היינו פוטנציאל השלמות של העולם הנגאל. רעיון זה דומה ביסודו לזה המובא בבריתא, המונה את 'שמו של משיח' בין הדברים שנבראו קודם בריאת העולם (פסחים נד, א).

לכיוון שמציע אביעזר שני רבדים. האחד נראה כניסיון לתאם באורח מלאכותי ומאולץ בין הישגי המדע העכשוויים לבין הטקסט המקראי, וזאת כדי 'להוכיח' את אלוהיותו ומעמדו העילאי. האילוץ ניכר לעין כשמבינים, שרק מכוח ההיאחזות שלו, כפיסיקאי, בתיאוריית המפץ הגדול, מתפרש לו הטקסט המקראי כדרך שהוא מפרשו. במובן זה אין הבדל בין מעשה−הפרשנות שלו למעשי פרשנות של פילוסופים יהודיים בני דורות שונים, ש'הוכיחו' פעם אחר פעם, שהכתוב בתורה מתאים לפילוסופיה שבה אחזו. מובן, שכשהתחלפה השיטה הפילוסופית מיהרו יורשיהם 'להוכיח' שלא היא, ודברי התורה אינם תואמים את השיטה שנתיישנה. ומה יעשה אביעזר, או יורשי הקו המחשבתי שפיתח, אם מחר תתחלף התיאוריה הפיסיקלית ו'המפץ הגדול' ייראה מיושן ושגוי? האם אז יכריז שאין ערך לטקסט המקראי ויאבד את אמונתו באלוהיותו?

הרובד השני מעניין ופורה הרבה יותר. ניתן להתבונן בסיפור המקראי ולפטור אותו כמיתוס עתיק שאינו מלמדנו דבר על היקום שסביבנו. לכל היותר, יאמרו בעלי דעה זו, יש ערך למסר הדתי שבו, דוגמת זה שפתחתי בו את דבריי. אבל ראוי להתבונן גם ברובדי הבנת−המציאות המפעמים ספרות חכמה ועמוקה זו של קדמונינו. יש משהו מרהיב ביכולת לראות בעולם אור של סדר ראשוני הבוקע מתוך ה'תוהו ובהו' ועומד ביסוד כל היש. העובדה שהתרבות האנושית הגיעה, אחרי אלפי שנה, לתיאוריה מדעית המממשת על−פי דרכה תובנה זו, מלמדת משהו על חוכמת−אנוש. לדידי היא מלמדת על חוכמתם של בני−אדם החיים בעולמו של הקדוש ברוך הוא.