יום רביעי, 28 באפריל 2021

עוזי ז״ק כצייר התנ״ך

עוזי ז״ק, צייר

עוזי זק

אני גר ברחובות, תואר ראשון במשפטים, תואר שני בהנדסה ותואר שני בפילוסופיה. הייתי שנים רבות מנכ״ל בחברות הייטק. כיום פנסיונר. עוסק בציור.

האהבה לתנ״ך: בית אבי, יעקב ז״ק, היה בית תנ״כי מיום היוולדי. כילד ביפו של שנות החמישים, ביתי היה זרוע סיפרי תנ״ך. אבי, עורך דין במיקצועו, הגה בתנ״ך מצעירותו בגולה. בעל זיכרון ניפלא, אבי ניגש מיד לחידוני התנ״ך הראשונים בארץ. מכיוון שסבל מראיה לקויה, גויסתי לקרוא לו את התנ״ך מידי יום. כך ספגתי את האהבה לספר הספרים.

יום שישי, 23 באפריל 2021

אמנון יוגד: שומרי סף התהום

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית




אמנון יוגד, שומרי סף התהום, הוצאת אופיר ביכורים, ישראל תש״פ 2020, 403 עמודים

ספר השירה החדש של אמנון יוגד הוא חגיגה לכל אוהבי שירה ולא פחות מזה, לכל אוהביה ומאהביה של הלשון העברית על שפעת רבדיה.

כל הפותח את הספר מבין מיד שלפניו ספר שירה שובר מוסכמות. לא תמצא בו את מנגנוני העזר הרגילים בספרים המודרניים: תוכן עניינים, כותרות ברורות (בהבדל מכותרות בלשון פואטית החושפות טפח ומכסות טפחיים) ואחידות באופן הצגת החומר לעיני המתבונן. ההעדר הכמו-טכני הזה הוא חלק מהותי מהספר וכמוה כהכרזה: ״אותי קוראים אחרת״! וזה ניכר במיגוון הבטים. למשל בעירוב בין דברי המשורר לדברי אחרים, בשימוש הבלתי רגיל בשיבוץ ספרות במקום מילים, או בדיאלוגים המפתיעים שלו עם תוכנת נקדן (עמ׳ 25-24) או עם הנקדנית של ספרו, אותה הוא מכנה ״קוסמטיקאית של מילים“ (עמ׳ 12). למשל, 

״יוגד: הלואי שהייתי 1/2 ממך.
נקדנית: יום 1 עוד תהיה״ (עמ׳ 398).

יום שני, 19 באפריל 2021

משה והלוחות באומנות

ירון בר, מחנך

משה, מיכאלאנג׳לו

ברצוני לעסוק בייצוגים שונים של משה באמנות הפלסטית, בשל המעמד המרכזי של משה ביהדות, ועקב כך גם בנצרות ובתרבות המערבית בכללה. אמנים רבים בחרו לתאר את משה; ג'וטו, גוסטב דורה, רפאל, בוטיצ'לי ועוד. מתוך השפע בחרתי להתמקד בארבעה ייצוגים, שהנקודה המשותפת להם היא תיאור משה והלוחות.

יום שבת, 17 באפריל 2021

שלמה מסר את טבעתו למלך השדים

 אלי יונה, משורר

ציור מדיאוולי. פוליקרטס משליך את טבעתו

מעגל הקסמים


שְׁלֹמֹה מָסַר אֶת טַבַּעְתּוֹ לְמֶלֶךְ הַשֵּׁדִים

מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים מְסָרָהּ לַיָּם

הַיָּם מְסָרָהּ לַדָּג

וְהַדָּג מְסָרָהּ לִשְׁלֹמֹה בַּחֲזָרָה

יום שישי, 16 באפריל 2021

שני שירים לאמא

טוּבִי סוֹפֵר

על עטיפת הספר: פרט מתוך ציור של פיטר ברויגל האב



פעם נסעתי


לעזרא שאבי

פַּעַם נָסַעְתִּי עִם אִמִּי לִירוּשָׁלַיִם
לְבַקֵּר אֶת אֲחוֹתָהּ ג'וּלֵט,
שֶׁהָיְתָה דּוֹדָתִי.
בַּכְּנִיסָה לָעִיר הִבְחַנְתִּי מֵחַלּוֹנוֹת מְכוֹנִיתִי
בְּמַצֵּבוֹת הַר הַמְּנוּחוֹת
וְאָמַרְתִּי לְאִמִּי שֶׁהַמַּרְאֶה הַזֶּה
פּוֹצֵעַ אֶת לִבִּי.

יום רביעי, 14 באפריל 2021

ראיון עם פרופ׳ יאיר זקוביץ לרגל קבלת פרס ישראל

ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית


פרופ‘ יאיר זקוביץ, לכבוד ולשמחה לי לראיין אותך לרגל קבלת פרס ישראל במקרא לשנת תשפ״א (2021).

א. בספרך האוטוביוגרפי, ״ילדות בגינת עדן״ (2015), הצפת שפע סיפורים ואנקדוטות מילדותך בחיפה בין השנים תש“ה–תשי“א. אילו היית יכול לשוחח עם הילד דאז מה היית אומר לו?

--- הייתי אומר לו: ״אל תירא, ילד! בטח בעצמך ולך בדרכך״.

ב. איך גמלה בלבך ההחלטה ללמוד מקרא ולהקדיש את חייך למחקרו?

יום שלישי, 13 באפריל 2021

אובדן בנים ובנות במערכות ישראל וביטויו בשבעה שירים ישראליים מתקופות שונות

ד״ר ניצה דורי, המכללה האקדמית הדתית לחינוך "שאנן" בחיפה

טכס בהיכל הזיכרון

תקציר
העיסוק באובדן ובשְכול מאיים ומפחיד, אף שהוא חלק ממעגל החיים; המפגש עם ה"אין", עם המוות, מלווה בתחושות של חוסר אונים ושל אפסות האדם ותחושות קשות נוספות. כיוון שההתמודדות עם השְכול מלווה את החברה הישראלית מקדמת דנא, אין תמהּ בעובדה שמשוררים ישראלים מצאו בשירה דרך לבטא את הכאב שמחולל אובדן ילד/ילדה/חייל בעקבות נפילתם במערכות ישראל – מלחמות ופיגועים. מאמר זה יבחן שבעה שירים שחיברו משוררים ישראלים, ובהם נתנו ביטוי לכאב המייסר הזה: מגש הכסף ואליפלט מאת נתן אלתרמן, אחי הצעיר יהודה מאת אהוד מנור, ילדי איננו ילד עוד מאת יוסי גמזו, פרח מאת צרויה להב, אצלנו בגן מאת יפתח קרזנר ובית המקדש לילדים מאת תלמה אליגון רוז; ויעמוד על ההבדלים בין חוויות השכול והאֵבל כפי שהן מתוארות בשירים אלו, שנכתבו בתקופות שונות ובעקבות אירועים שונים.

מילות מפתח: שְכול, אובדן, מוות, ילדים, שירים, מערכות ישראל, מגש הכסף.

יום ראשון, 11 באפריל 2021

אביגיל ושני הגמדים: ספר לפעוטות שמוקדש לחינוך לתזונה בריאה

ד״ר לאה מזור, מלמדת בתכנית ׳אדם ורפואה׳ של בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית


על: דוקטור צביקן, מה אוכלת אביגיל עם גמד אחד בן-חיל, איירה: מאיה ויצמן, הוצאת סטימצקי, ישראל 2020. העמודים אינם ממוספרים.

״דוקטור צביקן״ הוא שמו הספרותי של רופא הילדים פרופ׳ צבי ויצמן, שבמשך שלושים שנה ניהל את היחידה למחלות עיכול ותזונה של הילד במרכז הרפואי האוניברסיטאי סורוקה בבאר שבע. כרופא חשוב לו לתרום לחינוך לבריאות הילדים משחר חייהם, כדי לחסוך מהם סבל ותחלואה מיותרים.

יום חמישי, 8 באפריל 2021

ציורי השואה של אהרן אמסטרדם שעלה ארצה אחרי יסורי מחנות ההשמדה והמוות

ד״ר עדי אמסטרדם, המכללה האקדמית לחינוך ע״ש דוד ילין


סבי, אהרן אמסטרדם, נולד בעיר קושיצה, אז בצ'כוסלובקיה, בשנת 1928, למשפחה אורתודוקסית. סבי היה הצעיר מבין חמישה ילדים, שלושה בנים ושתי בנות.
למרות הנטייה האורתודוקסית, סבי, שאהב לשיר, זימר בשבתות במקהלה של בית הכנסת הניאולוגי שבקושיצה.

יום שלישי, 6 באפריל 2021

שירת גן העדן השרוף

עיוני מקרא בפואימה 'נוף בעשן: פרקי ברגן-בלזן' של איתמר יעוז-קֶסְט

ד"ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית

לאה ויואל גילינסקי
לזכרם הברוך של סבתי וסבי, לאה ויואל גילינסקי,
שנספו עם ששת המיליונים ולא זכיתי להכירם.
 (ראו בסוף המאמר)

א. במסע אל השיר
סימון דה בובואר אמרה על סרטו של קלוד לנצמן, 'שואה': '...לעולם לא הייתי מעלה על דעתי קשר כה הדוק בין האימה לבין היופי [...] היופי מאיר את הזוועה בעוצמה ובמקוריות כה רבה, עד שניתן בהחלט לראות בסרט זה יצירה גדולה, יצירת מופת'. [1]
מאחר שדרכו של היופי להנות את נמעניו האם עונג כזה לא יהיה עוול מוסרי כלפי קורבנות השואה? האם הזוועה והעיצוב האומנותי-אסתטי רשאים ללכת יחדיו? כלום ניתן לתת ייצוג אומנותי להתרחשות שהיא כל כך בלתי נתפסת בתודעה וכל כך רחוקה מההתנסות האנושית הנורמלית?

תפילת יזכור לחללי השואה

יד ושם, ירושלים

יזכור אלוהים את נשמות אחינו בני ישראל, חללי השואה וגבוריה, נשמות שש מאות רבבות אלפי ישראל שהומתו ושנהרגו ושנחנקו ושנקברו חיים ואת קהילות הקודש שנחרבו על קדושת השם. יזכור אלוהים את עקדתם עם עקדת שאר קדושי ישראל וגבוריו מימי עולם ויצרור בצרור החיים את נשמתם. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ינוחו בשלום על משכבותם ונאמר אמן.

התמונה דלעיל: ירמיה ח23 

מִֽי־יִתֵּ֤ן רֹאשִׁי֙ מַ֔יִם     וְעֵינִ֖י מְק֣וֹר דִּמְעָ֑ה 
וְאֶבְכֶּה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה   אֵ֖ת חַֽלְלֵ֥י בַת־עַמִּֽי

רד"ק: ’מי יתן שיהיה ראשי כלו מים ויזוב דרך עיני בבכי וכך תהיה עיני מקור דמעה שלא יפסק‘.




יום ראשון, 4 באפריל 2021

הגרמני שעבר זה מקרוב, ראה או לא ראה?

פרופ׳ אבינועם מן, האוניברסיטה העברית

בְּאֶרֶץ קָרָה וּרְחוֹקָה,
בֶּן דּוֹדִי בְּצֵל עֵץ בַּיַּעַר

וְאֵלֶּה זִכְרוֹנוֹת יַלְדּוּתִי
מֵהַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה:
יוֹרְדִים לַמִּקְלָט בַּלַּיְלָה,
יֵשׁ אוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם
וְאַזְעָקָה.

Antisemitism: From the Ancient World to Today

Maya Mazor-Hoofien



Antisemitism: From the Ancient World to Today

In the United States in 2019, there were 2,107 acts of anti-Jewish hate crimes, including harassment, vandalism, and assault. This, according to the Anti-Defamation League (ADL), is an all-time high, since the ADL began tracking these crimes in 1979. Antisemitism is a major problem in modern society, in the United States and elsewhere, but it is anything but new. Antisemitic propaganda, exile, violence, and prejudice are ancient, and have their roots throughout the ancient world.

Though the exact date is debated, circa 586 BCE is generally agreed to be the starting date of the Babylonian Captivity, when the Mesopotamian city-state of Babylonia conquered Palestine and forced the Jewish people out of their homeland and into captivity in Babylonia for about 50 years, though citing Jeremiah 29:10 would put the exile closer to 70 years long. The Jews called themselves “gola” or “bene gola,” which mean “exiles” or “children of exiles” respectively. The Jews were deported to communities together, so they lived alongside one another, wholly submerged in despair (Jewish Virtual Library). Eventually, Cyrus the Great, the king of the Persian Empire, would conquer Babylonia and release the Jewish people, which earned him a shining mention in the Torah as a servant to God (“Babylonian Captivity”). Some Jews would never return to their homeland, choosing to stay in Babylonia, forming the first communities of the Jewish Diaspora. The Diaspora is the displacement and exile of the Jewish people from their homeland, which continues to this day, some 2500 years later (“Diaspora”).