לילה על גדות נחל יבוק: וינייטת לבדו

 יצחק מאיר, סופר הוגה דעות ומשורר

‏וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (בר׳ לב, כה)

יש ופסוקים , לעיתים אפילו רק מילים, שאינם אלא אבני בניין רגילות בסיפור המקראי, זוכים להארה משלהם העושה אותם לאוטונומיים ומקנה להם משקל סגולי ייחודי, והוגים, ומשוררים, ודרשנים, מאמצים אותם ורואים בהם עולמות על פי רוחם. "אַיֶּֽכָּה" (בראשית ג', ט') היא מילה מעין זו. בסיפור אינה אלא שאלה ששאל האלוהים את האדם המסתתר בבוסתני הפרי בגן העדן  אחרי שאכל מעץ הדעת האסור, אבל "אַיֶּֽכָּה" עושה דרגו לבדו אל תוך אין ספור תהיות אקזיסטנציאליות וקונה משמעויות מגוונות, מעשירות, סותרות, פורחות, נובלות, הכל לפי מקומם של דורשיו במקומם ובזמנם, ואפילו צל גן עדן, לא נותר בו.

"הִנֵּֽנִי" (שם,כ"ב,א') שאמר אברהם לאלוהיו שקרא לו - ועדיין לא ידע כי הוא מנסה אותו - גם היא רק מילת מענה  בדיאלוג האומרת, 'אלוהיי, נקבת בשמי אברהם, הנה אני כאן' או קרוב לזה.  אבל "הִנֵּֽנִי" נתנתק מסיפור המעשה והופך למעין מענה אבסולוטי ל"אַיֶּֽכָּה" -שגם הוא נעשה עצמאי - והוא מבטא את הנכונות להיענות מעבר לכל גבול אנושי  ובמלא עומקה של ההכרה ובמסירות נפש שלימה לאל הקורא, לאידיאל , למשימה, לאהוב, לכלל, לכל מה שהאדם מוכן להתמסר לו בכל מאודו.

"אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר" (שם,י"ב) הוא פסוק כזה. במקומו הוא קריאת החדל מצילת הנפש של מלאך באוזני אברהם, המבשרת כי רעיון העקדה לא היה אלא רעיון של מבחן נעלה מהבנה של אמונה,  אבל מי אינו שומע כי ניתק הפסוק מן הסיפור, והנה אברהם, כלל ישראל בימינו, הוא הקורא אל האלוהים, ואומר לו חסוך, לא אני את בני אלא אתה את בנך, חסוך ולו נער אחד מעקידה בעידן של רדיפה ורציחה של עמך. משקלו הסגולי של "אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר" נשתנה לבלי הכר אף  על פי  שאפילו אות או הברה משברו בסיפור מעשה העקדה העתיק לא נשתנו.

גם "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" (שמות ל"ב,כ"ה) הוא ראשית פסוק המבקשת עצמיות טעונת משמעויות ועומדת לבדה ומעוררת מחשבות שדבר אין להן עם סיפור המעשה בו משובץ הפסוק. בסיפור, יעקב עושה עצמו גשר –דימוי פרי עטו של רש"י - ומעביר את נשיו ואת ילדיו ואת כל אשר לו מגדה אחת, המזרחית, של נחל יבוק, יובל מיובלי הירדן , לגדה השנייה, המערבית, שם האמין כי הנחל השוצף יפריד בינו וביתו לבין עשו וארבע מאות האנשים שעמו, ויגן עליהם. המעבר היה צר. לא הכל יכלו לעבור בו באחת, ויעקב העביר וחזר, העביר וחזר. כשהשלים  את מבצע ההצלה  הלילית הזאת כולו כפי שמעיד הכתוב " וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ" (שם כ"ד), מוצא הסיפור לפתע את יעקב עומד בגדה המזרחית, זאת שאליה יגיע עשו, לבדו. אין יודע למה. נשיו, ילדיו, צאנו, בקרו, כל אשר לו, עברו את מעבר יבוק. יעקב יכול היה 'לפרק את הגשר', לא לעבור עוד. אבל הוא עבר. והוא נותר לבדו. בפשזטו של הסיפור. סוד.

 אבל "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ", צבר משקל סגולי וחיכה למדרש שיבא ויאיר אותו בהארה ייחודית במנותק מסיפור המעשה עצמו. אולי בהארה של גורל. יעקב לבדו. בעולם השורץ 'עשווים'. יעקב לבדו בדרכים בהן רק הוא יכול לנווט עצמו לחופי מבטחים. יעקב לבדו, הנושא  בכל זמן בכל ניכר את עול קיומו על כתפיו הדלות. יעקב לבדו, כבבת עינו של אלוהי השמים והארץ.  ועוד כהנה ועוד כהנה. ואכן המדרש אינו בושש לבא, אבל ביודעין, אי אפשר להעלות אפשרות אחרת, הוא דורש דרשה שאין בה שום גורל ושום העפלה לגבהים  ולמרבה ההפתעה, הוא מעגן את הפסוק עמוק עמוק לתוך סיפור המעשה ואומר מה שאפילו הסיפור כנראה לא העלה על הדעת כי יעקב אמנם העביר את הכל לבד 'מפכים קטנים' זוטי ערך, ובעבורם חזר ועבר לגדה המסוכנת. כך דורש רבי אלעזר (ילקוט שמעוני לוישלח, רמז ק"ל) , ובעקבותיו רש"י," שכח פכים קטנים וחזר עליהם",  ורוב מניין מפרשי המקרא הדבקים במסורה.  קשה להאמין.

בשירותה של דרשה הנשמעת כמחלנת את המעבר הגורלי של אבי שבטי ישראל, מוכן המדרש להוציא את הפסוק מפשוטו ודורש  "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְכדּ֑וֹ", לא  'לְבַדּ֑וֹ', כאילו  ב' וכ' מתחלפים, והנה תמיכה טקסטואלית כביכול  לדרשה כי יעקב חזר לכדי שמן קטנים ששכח. מעתה דורש המדרש גם טעם להסתכנות המדהימה הזאת של יעקב שלא יכול היה לדעת  באיזה רגע יגיחו כוחות עשו לפגוע בו פטאלית.  מוטב שיהיה לו צדיק שאינו נשמר מאוד לנפשו הסבר מניח את הדעת על סיכון נפשו. "מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופן" (ילקוט שמעוני, שם) אומר המדרש. הסבר אחד. מתמיה לכאורה. האינסטינקטים אומרים להיפך, ממונם וגופם –גופם קודם, אולם לא, לא בצדיקים, "בשביל שאין פושטין ידיהם בגזל" (חולין צ"א,א'). קשה להימלט מן התחושה המביכה כי מן הפכים הקטנים עולים פכים קטנים עוד יותר. האמנם קרוב הוא שיעקב הסתכן כדי להוכיח כי אינו פושט ידיו בגזל? באותו מעמד? בלילה. לבדו. אחרי שכבר העביר כל אשר לו? מי בכלל חשדו בגזל?

יתרה על כן,  חכמים שאמרו כי יעקב לא ויתר על פכים קטנים כי ממונו היה חביב עליו מגופו, אמרו כי אחרי שהאחים יחדיו קברו את אביהם יצחק במערת המכפלה, נחרד יעקב  שמא גם עשו מתאווה לנוח מנוחת עולמים בקברי אבותיו " אמר לעשו, אחי, חלק שיש לך במערה זו תרצה, או הכסף והזהב הזה, ... מיד עמד (עשו) ונטל כל אותו הממון ונתן לו חלקו" (שמות רבא, פרשת משפטים ל"א). ומעתה, איש זה שאינו חס על כל ממונו, על כספו ועל זהבו,  על פי המדרש ,הוא הוא האיש שממונו חביב עליו יותר מגופו של המדרש? אותו איש? אותו יעקב לבדו?

גם מדרשי חז"ל אינם שלמים עם עצמם. עדיין הם אומרים כי "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" הוא מפני שחזר להציל פכים קטנים, אבל לא מפני ש'ממונו היה חביב עליו יותר מגופו', אלא מפני "דקדוקי עניות". בלשוננו של היום, גם 'פכים קטנים' וגם 'דקדוקי עניות' היו למושגים פתגמיים המדברים במי שעוסק בזוטי דברים ובמי שנכון לאסור מחלוקות מסיבות זניחות, אבל בלשון חכמינו, עני מחויב להקפיד על כל הוצאה והוצאה, קטנה כגדולה, שמא ייותר ערום ועריה, ודקדוקים אלה קרויים "דקדוקי עניות" והם קשים משאול עד שחכמים אומרים עליהם כי הם  מן הדברים " המעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו" (עירובין מ"א,ב'), ומי שנדון לחיות בעוני עד שהוא מוכרח לדקדק בכל הוצאה והוצאה, חשוב כצדיק,  כפי שכותב רבי יוסף אלנקאווה ב"מנורת המאור פרק י"א, " מי שיש לו דקדוקי עניות, הקדוש ברוך הוא  מוחל עוונתיו, כדכתיב " יְחַלֵּ֣ץ עָנִ֣י בְעָנְי֑וֹ (איוב ל"וט"ו) יחלץ עני בעניו, ודרשו חז"ל, בשביל עניו יחלצהו מדינה של גיהנם".

טעם זה לשובו של יעקב לגדה המסוכנת, קשה יותר מן הראשון. יעקב לא היה עני. לא אחרי שיצא מלבן, כפי שהוא עצמו מעיד על עצמו " קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת" (שם, י"א) וכפי שמעידים " עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים. גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה. וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו..." (שם, ט"ו-י"ז). בעל רכוש שופע כזה שב להציל 'פכים קטנים' בשל 'דקדוקי עניות'? אלה הם ייסוריו? או שמא סוברים בעלי אותם מדרשים כי יעקב העשיר גזר על עצמו דקדוקי עניות מפני שגלגל הוא בעולם, ועשיר שהוא למעלה בגלגל, למחר הוא למטה בגלגל, ושוע שאינו מכבד זוטות כמצוות עשה גם בעושרו, זוטות אלה תקומנה עליו מיום אחד ויכריעוהו להעני, ועל כן גם פכים קטנים הנותרים בגדה מנגד לזו שחונה בה כל הונו של אדם, חשובים כהון עצמו.

אבל לא, גם לא על פי חכמי המדרש עצמם. חכמים מזהירים שהמדקדק 'דקדוקי עניות' "מיראתו שלא יבא לידי עניות ... בסופו יבא לידי כך, והוא על דרך שאמר הכתוב (משלי י' כ"ד) " מְגוֹרַ֣ת רָ֭שָׁע הִ֣יא תְבוֹאֶ֑נּוּ", מה שאדם ירא – בא לו כדברי רש"י, ... שהעניות באה לו מהדקדוק " (רבי יהושוע וולק הכהן ב"פרישה' על חושן משפט סימן רס"ד). קשה על כן עד למאוד מאוד להשלים עם דרשה המייחסת ליעקב חיסרון בדעת עד שהוא דקדק בעושרו דקדוקי עניות ולא ידע כי סופו שדקדוקים אלה  עצמם יביאו עליו  באורח בלתי נמנע ייסורי עוני של ממש.

"היזהר מן העניות", אומר רש"י בשולי פירושו לסוגיה בבא מציעא ל"ג, א', בה מטיל רב יהודה חובת 'דקדוקי עניות' על האדם מן הפסוק " אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ ה' בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ" (דברים ט"ו,ד) כאילו טמון בו בפסוק לאו מפורש  'לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖' שאינו הבטחה או נבואה אלא דרישה מכל אדם להקדים דאגה לעצמו לדאגה לזולתו, והדגשת התיבה  'בְּךָ֖' עניינה "שלך קודם לשל כל אדם"(שם). משום כך חזר יעקב לחצות את מעבר יבוק, כי גם פכים קטנים שלו הם וסופם ליפול בידי עשו אם לא יחוזר ליטול אותם. אלא שאותו רב יהודה מזהיר " כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך". ורש"י מרחיב ואומר " אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלי קודם, אם לא בהפסד מוכיח, ואם תמיד מדקדק - פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה, וסוף שיצטרך לבריות". המקדש את קניינו כי קניינו הוא קיומו, על פי דין הכתוב, צריך מוסרית לעשות לפנים משורת הדין הזה, ולתת משלו לאחרים, להקדיש עצמו גם לעשייה בעבור טובת הכלל. אדם קודם לנפשו, אבל איה נפשו אם אינה יודע מסירות נפש לזולתה? הן לפנים משדורת הדין גם הוא דין!

למה  זה בא המדרש בא המדרש ועשאו ליעקב אדם המקיים בעצמו בדקדקנות עמידה על קנינו, ועומד אפילו אל פכים קטנים ולו רק מפני שהם שלו? מה הביא את המדרש לרוקן את  "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" מן הפאתוס שכמו מפכה מתוכו ולהשתדל כל כך לרדדו ל'פכים קטנים' ול'דקדוקי עניות'?

מדוע עצם המדרש עיניו מראות את "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" כפסוק של גורל המלווה את יעקב בדרכו הארוכה בדברי ימי העולם הזה? הן בשעה שיעקב נותר לבדו, שרה עם אלהיו ואם אדם ויוכל, הן שם, במעבר יבוק חדל להיות יעקב האוחז בעקב אחיו כדי לצאת לאוויר העולם והיה לישראל, שם בורך, ושם "וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי" (שם,ל"א) אחרי מאבק אדירים בו לא הוכרע אם כי צלקת פציעתו תלוהו כל הימים בכל מסעיו על פני כל הימים וכל הארצות, בגלויותיו, ובשיבת ציון שלו. ראוי היא ש "וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ" יעלה במדרשים לגבהים אליהם עלו פסוקי המאבק הגורלי מהם התעלתה הוויית ישראל.

אבל כאמור לא. במקום  הרוח הגדולה בחרה חוכמת המדרש בפכים קטנים ובדקדוקי עניות. חידה היא. ממה נתיירא המדרש? אולי מהעלאת יעקב למדרגת לְבַדּ֑וֹ  מפני שאין לבדו אלא מי שאמר הנביא  " וְנִשְׂגַּ֧ב ה' לְבַדּ֖וֹ" (ישעיה ב',י"א) ואין עוד מלבדו אפילו לא יעקב? או אולי מפני שהייתה בו במדרש רתיעה מראות ביעקב את האיש הפורש מבחירה מנשותיו ומילדיו ומכל רכושו כדי להיאבק לבדו בשרו של עשו הרודף אותו מאז נס על נפשו מפני שבועת הנקם של אחיו תאומו, ובא המדרש ומשיבו ארצה, אל הדאגה לחיים כמות שהם, אפילו לקטנות, ובלבד שלא ייעדר מהגן על שלום ביתו, בטחון ילדיו, משפחתו, וחביב עליו על המדרש האיש המשביע עצמו להגן בשעת הסכנה קודם לכל על נפשות ביתו, יקירי אחריותו, מן האיש היוצא להילחם באלוהים ואדם ונשיו וילדיו הם הנותרים לבדם וכאשר ישוב, ישוב צולע על ירכו. לא אדע. חידה היא,  והיא נותרת לא פתורה לבדה עם יעקב שנותר לבדו.

ערב פרשת וישלח התשע"ח