ד״ר לאה מזור, האוניברסיטה העברית
סקירה זו בוחנת את תרומתו המחקרית האחרונה של ד"ר גבריאל ברקאי (2026-1944), כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרו "באחת מעיניך: שיר השירים בעין ארכיאולוגית-היסטורית“ [אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל 219, שנה שלושים ותשע תשפ״ה / 2024, 158 עמודים]. ספרו של ברקאי מציע מתודולוגיה המשלבת בין ניתוח טקסטואלי לממצאים מהתרבות החומרית של תקופת הברזל, תוך הצבת אתגר לקונצנזוס המחקרי בנוגע לתיארוך שיר השירים. הספר מדגיש את הפשט הריאליסטי של הטקסט - שירת אהבה ארצית, המעוגנת בנופיה ובאדריכלותה של ארץ ישראל הקדומה. הספר משובץ באיורים ובתצלומים מאירי עיניים.
מילות מפתח: שיר השירים, ארכיאולוגיה מקראית, גבריאל ברקאי, תקופת בית ראשון, תרבות חומרית, תיארוך מקראי, ארכיאולוגיה של ירושלים.
ספרו של ד"ר גבריאל ברקאי, מבכירי הארכיאולוגים של ירושלים ומי שנודע בזכות גילוי לוחיות ברכת הכהנים בכתף הינום, מהווה את אחת מיצירותיו האחרונות והחשובות ביותר. ברקאי מבקש להשיב את מגילת שיר השירים אל ההקשר ההיסטורי הקונקרטי שלה, תוך דחייה עקרונית של הקריאה האלגורית-תיאולוגית. לשיטתו, המגילה אינה משל דתי מוצפן ליחסי האל ועם ישראל, אלא שירת אהבה ריאליסטית, חושנית וישירה בין גבר לאישה, שהיא גם מסמך היסטורי בעל ערך תרבותי.
ספרו של ברקאי איננו פירוש לשיר השירים. הוא מונוגרפיה הנפתחת במבוא כללי ונחתמת בפרק על זמנו של שיר השירים. בתוך המסגרת הזאת משובצים עשרה פרקים: המלך שלמה בשיר השירים; שיר השירים והאפיגרפיה העברית הקדומה; גיאוגרפיה היסטורית בשיר השירים; ירושלים בשיר השירים; גנים ושושנים בשיר השירים; צבא, נשק וביצורים בשיר השירים; הבית והריהוט בשיר השירים; לבוש ותכשיטים בשיר השירים; חומרי יוקרה בשיר השירים; מבט אל עולם המתים בשיר השירים. הספר מכיל חידושים מחקריים רבים או פירושים חדשים לחלוטין.
המתודולוגיה
ברקאי כותב שמאז שנות השבעים של המאה העשרים חקר המקרא והארכאולוגיה התרחקו זה מזו עד כדי כך שהיו שהתקוממו על עצם קיומה של הדיסציפלינה ׳ארכיאולוגיה מקראית׳. הוא טוען שאין להפריד את חקר המקרא מחקר התרבות החומרית. עיוניו בשיר השירים עוסקים בתרבות החומרית המשתקפת במגילה ומצביעים על מסלול הדו-כיווני - ראליה המסבירה את הטקסט והטקסט שמסייע לפיענוח שרידי התרבות החומרית.
שם הספר, "באחת מעיניך", נגזר מהפסוק "לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי באחד (בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ" (ד, ט) ומסמל את ממד הראייה כמרכיב יסודי של חוויית האהבה והפואטיקה של המגילה. הראייה איננה רק מטפורה מופשטת, אלא חוויה חושית הקשורה לתרבות חזותית עשירה, שהותירה את רישומה גם בממצא הארכיאולוגי.
חוקרי שיר השירים ופרשניו במשך הדורות עסקו בהבטים הספרותיים, העריכתיים-היסטוריים והאידאולוגיים של הספר. חידושו המרכזי של ברקאי הוא בשימוש השיטתי בתרבות החומרית לפרשנות הספר. ברקאי בוחן את הדימויים המופיעים בטקסט כהשתקפות של מציאות פיזית, טכנולוגית ואדריכלית. הוא מתייחס לדימויים לא כמטפורות מופשטות, אלא כתיאורים המעוגנים בנופה של ארץ ישראל. הוא מנתח את אזכורי הצומח (כגון נרד, כרכום וקנמון) והחי לאור הידע הארכיאו-בוטני, ועוקב אחר המסלול הגיאוגרפי של השיר המשתרע מהלבנון והחרמון בצפון ועד עין גדי וערבות יריחו בדרום.
הפסוק ״כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים״ (שיה״ש ד, ד) אליבא דברקאי, אינו הגזמה פואטית בעלמא אלא שיקוף של הארכיטקטורה הצבאית והמלכותית המוכרת מימי הבית הראשון. ברקאי מסביר כי הצוואר המקושט בתכשיטים מושווה למגדל שעליו תלויים "שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים", דימוי המקבל משנה תוקף לאור ממצאים חזותיים מתבליטים, חותמות ופסלונים המראים עיטורי גוף המזכירים פריטי מיגון. באופן דומה, הדימוי "אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק" (ז, ה) נבחן כנקודת תצפית אסטרטגית מוחשית. לדעת ברקאי אין ספק ששיר השירים משקף מציאות היסטורית ועל כן יש לראות בו מקור ״שראוי להסתייע גם בו ביצירת התמונה ההיסטורית״ (עמ׳ 7). מאחר שהספר הוא קובץ של שירי אהבה הוא חף מכל מגמתיות אידאולוגית. התמונה הגאוגרפית היסטורית ופרטי התרבות החמרית המשתקפים בו אינם מתאימים לשום תקופה מלבד ימי הממלכה המאוחדת.
ברקאי יוצא מתוך הנחת מוצא ששיר השירים הוא טקסט אמין ואחיד שנתחבר על ידי מחבר אחד או על ידי אסכולת סופרים אחת. המחבר צריך היה להיות אדם משכיל שהכיר את הספרות והשירה של המזרח הקדום ואת הגאוגרפיה של כל חלקי הארץ. סביר שהיה פקיד רם דרג במנהל הממלכתי, ואולי אף עסק בגביית מיסים.
שאלת התיארוך: אתגר לקונצנזוס המחקרי
הטענה השאפתנית ביותר בספר נוגעת לזמן חיבור המגילה. ברקאי מציע תיארוך מוקדם, לראשית המאה ה-10 לפנה"ס, ימי המלוכה המאוחדת. טיעוניו מתבססים על זיקה גבוהה בין תיאורי החפצים, הבניינים והבשמים לבין הממצא הארכיאולוגי של תקופת הברזל הקדומה. הוא מציין שאין בשיר השירים מאפיינים לשוניים מובהקים של עברית מאוחרת או השפעות פרסיות והלניסטיות, המזוהות לרוב עם ימי בית שני. שיקול נוסף לקדמות הספר הוא שבספרי ישעיהו וירמינו ניכרות השפעות משיר השירים מה שמעיד שחיבורו קדם לספרי הנבואה הללו. הערים והמקומות הנזכרים בשיר השירים הם בעלי חשיבות משנית כי ערים חשובות מתקופת חיבורו נעדרות ממנו לחלוטין.
עמדה זו מציבה את ברקאי בעמדת מיעוט מחקרית, נוכח הנטייה הרווחת לראות במגילה יצירה מאוחרת יותר.
לסיום,
ספרו של גבריאל ברקאי הוא יצירה מעוררת מחשבה המציבה אתגר מתודולוגי למחקר המקראי. גם אם התזות בנוגע לתיארוך המוקדם יזכו לביקורת, הרי שהניתוח הארכיאולוגי המפורט מציע תובנות חדשות על עולמה התרבותי של המגילה. ברקאי מוכיח כי טקסטים מקראיים אינם מתקיימים בחלל ספרותי מופשט, אלא נטועים בעולם של חפצים, נופים וטכנולוגיות. "באחת מעיניך" מהווה עדות למחויבותו העמוקה של ברקאי לחיבור בין הארכיאולוגיה לטקסט המקראי, ומשמש בסיס לדיונים אקדמיים עתידיים בתחום הארכיאולוגיה המקראית והפרשנות הספרותית-היסטורית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.