כשהשואה הופכת לביורוקרטיה: מדוע היחסים עם גרמניה כבר לא מה שהיו?
על: טיבור שלו שלוסר, אחרי נפילת החומה: היחסים המיוחדים בין ישראל לגרמניה, הוצאת מאגנס בשיתוף המרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר, ירושלים 2025, 448 עמודים
המחבר: ד"ר טיבור שלו שלוסר הוא שגריר ישראל בשווייץ ובליכטנשטיין, פתח שתי קונסוליות כלליות בגרמניה, בברלין ב-1991 ובמינכן ב-2011 כקונסול כללי. משמש עמית מחקר במרכז קבנר להיסטוריה גרמנית באוניברסיטה העברית.
נפילת חומת ברלין ב-1989 לא הייתה רק ביטוי של איחוד גיאוגרפי-פוליטי, אלא רעידת אדמה אפיסטמולוגית ששינתה את הדרך שבה גרמניה חושבת את עברהּ. בספרו החדש והחשוב, טיבור שלו שלוסר מציע ניתוח מפוכח, נטול סנטימנטליות, של שינוי במשמעות שמעניקה גרמניה ליחסיה המיוחדים עם ישראל. הספר הוא למעשה 'סיפורה של מדינה' שלמדה להפוך את זיכרון השואה מנטל קיומי המכתיב את צעדיה, למצפן מוסרי המנווט את דרכה בתוך מערך מורכב של אינטרסים בינלאומיים.
מזיכרון חי לביורוקרטיה מנוהלת
ייחודו של הספר טמון למעשה בזיהוי הטרנספורמציה של הזיכרון. שלוסר אינו טוען שהגרמנים 'שוכחים' או 'מפחיתים' בזיכרון השואה; הוא מראה כיצד הם ממסדים אותו והופכים את לקח השואה לציווי מוסרי קונקרטי; הזיכרון עבר תהליך של ביורוקרטיזציה ורציונליזציה: הוא כבר אינו כוח טבע מוסרי המאלץ את גרמניה לעמדה של 'חריגות', אלא פרמטר בתוך משוואה פוליטית רחבה. הזיכרון הופך ל'מנוהל' כשהוא מועתק מהמרחב הפרטי-מוסרי אל המרחב המוסדי-אוניברסלי.
ה'ברלינר רפובליק' והחיפוש אחר ריבונות
התזה של שלוסר מבקשת מאיתנו להבין את הקשר שבין ריבונות לזיכרון. בעידן המלחמה הקרה, גרמניה המערבית הייתה זקוקה ליחסיה עם ישראל כדי לקנות את כרטיס הכניסה שלה חזרה למשפחת העמים. האחריות הייתה תנאי ללגיטימציה. אולם, גרמניה המאוחדת שלאחר 1990 היא ישות ריבונית ובטוחה בעצמה. עבור ה'ברלינר רפובליק', הזיכרון הוא כבר איננו אבן רחיים המגבילה את חופש התנועה, אלא רכיב בזהות הלאומית החדשה, כזה שצריך ליישב אותו עם המחויבות לאיחוד האירופי ועם ערכים אוניברסליים של זכויות אדם.
האוניברסליזציה של הלקח: ישראל כבר לא לבד
כאן חושף שלוסר את אחד המהלכים המורכבים בתהליך התמורה באופי היחסים: האוניברסליזציה של הלקח. כאשר לקחי השואה הופכים לנורמות כלליות של המשפט הבינלאומי, ישראל מאבדת את מעמדה כ'נמען הבלעדי' של החבות הגרמנית. האחריות הגרמנית הופכת לביזורית; היא מתבטאת בסיוע הומניטרי או בדאגה לזכויות אדם במזרח התיכון, לעיתים על חשבון המחויבות הקונקרטית והא-סימטרית לישראל. השואה הופכת לאבן בוחן מוסרית כללית, ולאו דווקא לכתב התחייבות פתוח ובלתי מותנה לירושלים.
אפקט הבומרנג: הכוח הישראלי כ"כרטיס שחרור"
שלוסר מזהה בחדות את 'אפקט הבומרנג' של הזיכרון. ככל שהמרחק הדורי גדל והעדויות הופכות לטקסטים היסטוריים, הזיכרון מאבד מחום היצירה שלו והופך לטקסי ומרוחק. בתנאים אלו, עוצמתה של ישראל - צבאית ומדינית - משמשת עבור הציבור הגרמני כמעין כרטיס שחרור' מאשמה. הביקורת על מדיניות ישראל מאפשרת לגרמניה המודרנית להרגיש שהיא 'למדה את הלקח' טוב יותר מקורבנה, ובכך היא משתחררת ממעמדה כנאשם נצחי. הזיכרון המנוהל מאפשר לגרמניה לבקר את ישראל בשם אותם ערכים שלקח השואה הנחיל לה.
בין האליטה לרחוב: יחסים ללא "דופק"
הספר אינו מתעלם מהפער המתרחב בין האליטה הפוליטית לדעת הקהל. בעוד שהנהגה הפוליטית ממשיכה למסד את היחסים ואף מגדירה אותו כ-Staatsräson (אינטרס לאומי), הציבור הגרמני הולך ומתרחק רגשית. הקשר בין המדינות הופך למערכת של נהלים ביטחוניים וכלכליים יעילים להפליא, אך כאלו שאיבדו את 'הדופק' הרגשי שלהם. היחסים מתפקדים מצוין דווקא משום שהם הפכו ל'נורמליים', כלומר - כפופים לשיקולים של אינטרס וכדאיות.
סיכום: כשהמצפן מאבד את הצפון
אחרי נפילת החומה של טיבור שלו שלוסר הוא תמרור אזהרה אינטלקטואלי. הוא מלמד שזיכרון אינו סטטי. הוא משאב שמתכלה, משתנה ומנוהל. שלוסר מציע שפה חדשה להבנת היחסים הללו בעידן של פוסט-לאומיות ושינויים דוריים, ומזכיר לנו שבמקום שבו הזיכרון הופך לביורוקרטיה, המצפן המוסרי עלול לאבד את הצפון.
 |
ולסיום, האם אנחנו מעדיפים גרמניה שפועלת מתוך אשמה, או גרמניה שפועלת מתוך אינטרסים רציונליים?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.