מפגש יוסף ואחיו (בראשית מ"ב-מ"ד) – סיפור בעל כפל פנים

פרופ׳ משה ציפור, אוניברסיטת בר-אילן ומכללת גבעת וושינגטון

Joseph and Jacob reunited

Illustration by Owen Jones from "The History of Joseph and His Brethren”, 1869

הקורא את הסיפור הארוך, המורכב והמפורט העוסק לכאורה בעניינים פרטיים של התרחשויות בבית יעקב, אינו יכול לראות לקראת מה הוא מוליך. רק כאשר מגיעים בסיום אל דברי יוסף בהתוודעו אל אחיו: "לא אתם שלחתם אותי הנה, כי האלהים" (בראשית מ"ה, ח; ראו גם נ', כ), רק אז הקורא יכול לחוש שקיימת כאן תָכנית אלוהית מחושבת.
יש לדייק: זו אינטרפרטציה של יוסף. הכתוב עצמו אינו אומר זאת. [1] אבל גם יוסף אינו יכול לצפות את תכליתה של התָכנית, כי לדעתו התכלית הייתה להציל את המשפחה - וגם "עם רב" – בשנות הרעב האלה (נ', ה-ז, כ). רק לאחר מותו, בהגיענו לספר שמות, רואים אנחנו את המכלול: כך הוצאה אל הפועל ההודעה שקיבל אברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (ט"ו, יג). כל המהלכים שבינתיים הם חוליות בשרשרת שתוביל לקראת מימוש תָכנית זו.

סיפור יוסף ואחיו בנוי משני חלקים שביניהם מפרידה תקופת זמן בת למעלה מעשרים שנה. החלק הראשון, המספר על המתיחות שבין יוסף ואחיו והמסתיימת במכירתו לעבדות, מונה 36 פסוקים (ל"ז, א-לו); החלק השני – שבו נדון כאן – עוסק במפגש המחודש ביניהם במצרים כעבור כל אותן שנים, והוא ארוך פי ארבעה – 144 פסוקים (מ"ב, א – מ"ד, כח; נ', יד-כא). במרכזם שורה של מכמונות – כך נראה – שטומן יוסף לאֶחיו, ראשיתן בהאשמתם בריגול (מ"ב, ז-כ), המשכן בכליאתו של שמעון (פס' כד), ובדרך זו אילוצם של האחים להביא עמם מצרימה את בנימין, לאחר מכן האשמתם בגנבת הגביע (מ"ד, א-יד), והפרשה מסיימת בהתפייסות (מ"ה, א-יד). לכאורה, מהלכו של הסיפור ברור וזורם יפה. אבל הקורא בתשומת לב נתקל בפרטים לא ברורים ואפילו תמוהים במהלך הסיפור. ניגע כאן באחדים מהם, ומתוך קריאה סינכרונית של הסיפור. 

הנחת היסוד בסיפור המקראי, שהדברים נמסרו על ידי מספר יודע-כול. משום כך הקורא נתבע לראות בהם, א-פריורי, יצירה קוהרנטית, אם כי לא אחת לא הכול מסופר. יש פערים, ואולי גם מה שנראה כסתירות, וכאן נפתח הפתח לשיתופו הפעיל של הקורא.

א. רצף אירועים או מלכודת מתוכננת לפרטיה?

מה הייתה תכליתה של התָכנית שרקם יוסף? הכתוב אינו חושף את מניעיו, ואפילו אינו מתייחס (אפילו לא ברמז) לשאלה, האם פעולותיו נעשו מתוך תכנון מחושב או שהיו רק תגובות אימפולסיביות למצבים שנוצרו. ושמא הייתה זו הינקמות לשמה, בניצול העובדה שהוא זיהה אותם אך הם אינם מזהים אותו, [2] ללא תכנון מחושב של הצעד הבא. 

לא נֶאֱמר בכתוב אם יוסף, המשביר לכל עם הארץ, ציפה לבוא אחיו מצרימה, כולם או קצתם. [3] מתואר רק המפגש ביניהם. הם משתחווים לו ארצה, כפי שצפה בחלומו – אבל לאכזבתו ישנם כאן רק עשרה. והיכן האחר, שדווקא אותו רצה לראות? אנחנו קוראים איך שלב אחר שלב העמיד אותם יוסף בסופו של דבר בפני מצב שבו בנימין אחיו בן אמו יימצא כמי שגנב את גביעו של אדוני הארץ; דינו ייחרץ להיות, לפחות למראית עין, עבד עולם ליוסף, והאחרים יישלחו לביתם. 

לפי הסבר רווח, יוסף רצה להעמיד את אֶחיו במבחן, אם ימלטו את נפשם במחיר הפקרתו של אחיהם בנימין בן רחל, זה אשר לאחר היעלמו של יוסף הפך להיות בעיני אביהם ממלא מקומו של יוסף, הבן המועדף ש"נפשו קשורה בנפשו" (מ"ד, ל), ובשל כך לא נשלח מלכתחילה מצרימה עם עשרת אחיו: "פן יקראנו אסון" (מ"ב, ד). לבניו האחרים אינו דואג! האם יחזור על עצמו מעשה מכירת יוסף לעבדות? ואולי הם יֵצאו למאבק למענו – גם אם ישלמו על כך מחיר כבד? לכאורה, יוסף כבר היה עד לדברי החרטה שאמרו בינם לבין עצמם, מבלי לדעת שהאדון המצרי, הוא יוסף, מבין את דבריהם (מ"ב, כא-כג), כולו נרגש (פס' כד). ומדוע אין הוא ממהר ליפול על צוואריהם ולקרוא "אני יוסף אחיכם!"? או שמא אין לראות בדבריהם אלה חזרה בתשובה וחרטה על ביצוע הפשע, אלא רק הבנה שעתה הם באים על עונשם? האם הם רואים במכירת אחיהם מעשה רע או רק מעשה חסר-תבונה, כי לא שיערו שבאחד הימים יצטרכו לשלם את המחיר? האין בושתם "כְּבֹשֶת גנב כי ימָּצא"  (עפ"י ירמיהו ב', כו) – על כי נתפס? אך כשנוכח יוסף בנכונותו של יהודה למסור נפשו למען בנימין – הבין יוסף כי חל שינוי בעולמם הרגשי. [4]

ברם, ניתן להציע למעשיו הסבר אחר: במהלך למעלה מעשרים שנה מאז נקרע יוסף מבית אביו נוצר נתק גמור ביניהם. את שלו השיג: חלומותיו התגשמו, תמורת כותנתו הייחודית שנגזלה ממנו (ל"ז, ח) הוא עוטה בגדי מלכות (מ"א, מב); הוא מושל – לא רק על אחיו, כפי שהשתמע מחלומותיו, אלא על כל ארץ מצרים (מ"ה, ח-ט); אין לו עוד עניין באֶחיו ובבית אביו – כפי שמעידים השמות שהעניק לבניו (מ"א, נא-נב).[5] והנה, משראה שוב את אֶחיו, אבל ללא בנימין אחיו, התעורר אצלו לפתע החשש, שמא לאחר שהעביר אליו אביו את אהבתו העזה, בהיותו זיכרון לרעייתו האהובה רחל, עתה יהיה בנימין מושא לקנאתם של יתר העשרה, ומי יודע אם לא עשה אביו גם לו כתונת פסים; ומאידך גיסא, מן הרגע שראה את אֶחָיו, ובנימין אינו עמהם, נתעוררה בלבו כמיהה עזה לראות שוב את אחיו בן אמו (ראו מ"ג, לא). מן הכתוב לא ברור מתי גמלה בלבו ההחלטה לאסוף את בנימין אליו – רק אותו, ולא את אחיו האחרים, כמשתמע מתוך הדין שגזר על האחים לאחר שנתגלה הגביע הגנוב בכליהם (מ"ד, יז). עתה יטמון להם פחים, בזה אחר זה, כך שבסופו דבר יביאו אליו את אחיו; את האחרים ישלח מעל פניו. בהם אין לו חפץ. אלא שדבריו הנרגשים של יהודה ונכונותו לקחת על עצמו את העונש של עבדות עולם בארץ נוכרייה (מ"ד, ל-לג) גרמו ליוסף למהפך במחשבתו.  

ב. האשמה בריגול כשלב בתכנית

מהי תכלית האשמת האחים בריגול (מ"ב, ז-כ)? [6] מן הסתם תהה יוסף על כי בנימין אינו בין הבאים. האם אירע לו דבר? אין הוא יכול לשאול זאת ישירות. לכן במהלך חקירתם באישום זה הוא מביא לחשיפת פרטים על משפחתם. [7] הוא שומע שאחיו הקטן עם אביו בארץ כנען. עתה יפעל להבאתו אליו למצרים, והדרך לאלץ את האחים לעשות זאת היא, שזו תשמש הוכחה לחפותם, כי כנים הם, וָלֹא – יוצאו להורג (ראו מ"ב, כ). כדי להבטיח שיעשו זאת, אחד מהם ילך להביא את אחיהם בעוד כל האחרים יֵשבו בכלא. גם כאן חסרה חוליה בסיפור, כי מיד לאחר שחרץ כך את דינם, הושיב יוסף את כל העשרה שלושה ימים בכלא. כנראה היה זה כיוון שלא חשו לקבל את הצעתו וכדי להוכיח את רצינות כוונותיו. לאחר מכן שינה את החלטתו, לקח את שמעון כבן ערובה והכניס אותו לכלא, וכל היתר נשלחו לביתם עם מטען נדיב של מזון. את הצהרתו: "את האלהים אני ירא" (פס' יח) יש אולי לבאר, שאין הוא רוצה לעכב אותם ולהותיר את בני ביתם גוועים ברעב.

הכתוב אינו מציע לקורא הסבר, מדוע בוחר יוסף דווקא בשמעון כבן ערובה. יוסף, במסווה של שליט מצרי, אינו חייב כמובן  לספק לאחיו הנמקה. [8] אכן, מבחינתו נכון היה לראות בגדול האחים, ראובן, אחראי למכירתו לעבדות. אך אשמתו של ראובן פחותה בהרבה. יוסף אינו יודע את דברי ראובן לאחים בשעה שרצו להמיתו (ל"ז, כא-כב). מהמסופר באותו פרק (פס' כט-ל) עולה שראובן לא היה נוכח במכירתו של יוסף, ואף לא ידע כלל על הכוונה לעשות כך. אם כן, יוסף אולי הבחין שראובן לא היה שותף למכירה. [9] והנה עתה, לאחר האשמתם בריגול והחלטה כי תשעה מהם יוכנסו לכלא עד להבאת אחיהם הנותר למצרים – שומע אותם יוסף מביעים דברי חרטה על מכירתו: "אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו – ולא שמענו! על כן באה אלינו הצרה הזאת" (מ"ב, כא); 'צרה' תמורת 'צרה'. ואז ראובן מטיח בפניהם: "הלא אמרתי אליכם לאמר: 'אל תחטאו בילד!', ולא שמעתם; וגם דמו הנה נדרש!" (פס' כב). יפה העיר על כך פרנק פולק: "בהערה זו קונה לו ראובן את חירותו מבלי דעת”. [10] דומה שאפשר לשמוע בדברי החרטה של האחים רמז כלפי מי שהיה בכוחו למנוע את הפשע ולא עשה זאת: "ולא שמענו!"; וכך בדברי ראובן: 'ולא שמעתם!', ושוב חוזר הכתוב על 'מדרש שמות' זה: '...כי שֹׁמֵעַ יוסף' (פס' כב-כג). [11] הנה שמו המפורש של 'המבוגר האחראי' לפשע, שמעון, אשר אולי אף היה ראש למבצעיו; והוא אשר יושם עתה בכלא. [12]

מבחינת מהלך הדברים קצת תמוה, שחילופי הדברים הללו בין האחים מתעוררים רק עתה. התרחיש הטבעי היה, שחילופי ההאשמות היו מתפרצים במהלך 'שלושת הימים' שישבו בבית המשמר. [13] וכי מה עשו באותם ימים? המספר רוצה להטעים שיוסף היה עד לדברים. ושמא רק עתה, כאשר נאמר להם שרק אחד מהם יישאר כלוא, עם עתיד לא ברור, וגם לראשונה מושמע במפורש העונש הצפוי להם – מיתה – אם לא יצליחו להוכיח את חפותם, נזכרו באחיהם יוסף, שהופקר אף הוא לגורלו. עתה גם צפה השאלה: מיהו זה אשר ישאירו כאן, בודד לנפשו. ובדברי הטרוניה של ראובן משתמע, שהוא אינו רואה עצמו כחלק מן הפשע הקולקטיבי. הוא – גם בתוקף היותו גדול האחים – הזהיר אותם, אך הם לא שמעו אליו. [14]

ג. מלכודת חדשה ועלילה ממוחזרת

עם שובם של האחים למצרים ועמם אחיהם בנימין, ובידיהם כסף משנה וגם מנחת-ריצוי לאדון, גוברת חרדתם בראותם שהם נלקחים אל בית יוסף (מ"ג, יח). התנצלותם וההסבר אשר בפיהם על הימצאות הכסף באמתחותיהם ללא ידיעתם (פס' יט-כב) אינם עשויים לעורר אמון: הרי אין ספק כי הרעב הוא שאילץ אותם לבוא שוב למצרים ולהשיב את הגנבה בצירוף סיפור מפוקפק. אך האיש אשר על בית יוסף ממהר להפיג את חששותיהם, מוציא אליהם את שמעון (פס' כג), ואף מעניק להם טיפול כראוי לאורחים חשובים. הם מוזמנים לסעודה עם אדוני הארץ ועם סגל משרתיו הנכבדים (אם כי, מטעמי מסורת דתית, יֵשבו בשולחנות נפרדים; פס' לב),[15]  ואף מוענקות להם תשורות (פס' לד) – פיצוי על האשמתם חסרת-היסוד בריגול, ואולי גם בשל החרדות שלא-לצורך בשל אותו כסף-פלאים).[16] בבואם לראשונה למצרים הושמו יחד בכלא, עתה יושבת המשפחה המאוחדת לסעודה חגיגית משותפת, "הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו" (פס' לג; האם כך נהוג היה גם בשבתם בבית אביהם?), ומטבע הדברים, שולחן נפרד נערך לאדון המצרי (פס' לב). שתו ושכרו ליד אחיהם הנסתר, מבלי לדעת במה זכו לכך. [17] עתה ימלאו את שקיהם בר, ובבוקר יֵצאו לשוב לביתם – הם ושמעון ובנימין אתם – שמחים וטובי לב, חשרת הסיוטים מאחוריהם, ואולי גם יספרו זה עם זה במאורעות היום ובנפלאות השם, אשר שם בפיו של המצרי הפתי הסבר דמיוני על הכסף שנמצא בכליהם בשובם לארץ כנען. יש להניח שהם אינם מאמינים בהסבר המגוחך שלו, אך די להם שיצאו מכאן בשלום.

מפליא, אין בכתוב הסבר לשם מה הושם מלכתחילה כספם באמתחותיהם. במהלך הסיפור אין נראית מטרה כלשהי למעשה – הרי בסופו של דבר כלל לא הואשמו בגנבתו – אלא אם כן מטרתו להטיל אימה על האחים (והרי בעקיפין – גם על האב הזקן!). האם היה זה מכוון לרגע שהאיש אשר על הבית יפיג את חששותיהם לחלוטין, ובדרך זו ירדים את חושיהם – וכך תגבר עצמת המהלומה המצפה להם?  

הם אינם יודעים על המלכודת החדשה שהוטמנה להם בפי אמתחותיהם: עתה יופללו שוב בגנבה מבישה, הכרוכה בכפיות טובה (מ"ד, א-ה). הם בטוחים שזהו חשד שווא, מציעים לערוך חיפוש בכליהם, ואף מקבלים על עצמם לשאת עונש כבד אם יתגלה מאומה בידם (פס' ז-יא). מהמשך המסופר עולה, שהמצרי מתכנן לגלות את הגביע הגנוב רק בסופו של החיפוש. והנה כבר עם בדיקת השק הראשון מצפה להם הפתעה מביכה (והיא תחזור ותגדל עם בדיקת השקים האחרים). אך גדולה ממנה ההפתעה המצפה לקורא, אשר כבר למד שבכליהם הוטמן הכסף וגם גביעו של יוסף; זו הפתעה אחרת, מהופכת: הכיצד אין האחים מביעים תדהמה על גילוי הכסף בכליהם, וגם האיש המצרי – העורך חיפוש בכליהם – אינו אומר דבר וחצי דבר נוכח הכסף אשר נתגלה אצלם? מצד אחר, לשם מה הושם הכסף בכליהם, אם אין לזה ייעוד? קורא יצירתי היה מדמיין לעצמו המשך נאה לסיפור: האחים המופתעים מתאוששים, וכדי לחפות על מבוכתם הם מסתייעים בתקדים – הנה שוב מטמון אשר העניק להם אלוהיהם ואלוהי אבותיהם! ואולי היה זה האיש המצרי עצמו שהעלה הסבר זה להימצאות הכסף שוב באמתחותיהם, ולכן הוא אדיש לו – שהרי מטרת החיפוש הייתה גילוי הגביע הגנוב. ברם חריף מוח יגלה מיד את המשגה המוּבנֶה: הרי ההסבר שניתן להימצאות הכסף בכליהם תקף גם לגבי הגביע, אשר, במקרה, דומה כמו שתי טיפות מים לגביע הנמצא בבית יוסף: גם הוא מטמון שנתן להם אלוהיהם. היד ה' – אלוהי העברים – תקצר?…[18]

נוח להיאחז בפתרון הקסם של מחיקת הזכרת הכסף בפס' א-ב, כמִחזוּר של  מ"ב, כה. [19] מחיקת מילים, כיוון שאינן נוחות לנו, יכולה לבוא רק כמוצא אחרון.  

ברגע זה נזכר הקורא לשאול: איזה כסף היה זה שהושם עתה בכליהם – הכסף שהביאו עמהם בביקורם הראשון במצרים כתשלום בעד רכישת המזון, נתגלה בהפתעה בכליהם בשובם לביתם, ועתה הוחזר למצרים? ההיה זה הכסף האחר, הנוסף, שנועד לצורך הרכישה החדשה? ואולי גם זה וגם זה?

ואז צצה שאלה אחרת ששכחנו לשאול: מה נעשה בכסף הראשון, זה שהוחזר עמם מארץ כנען ושהממונה המצרי קבע כי הוא מטמון שנתן להם אלוהיהם? האם נשאר בידי האחים? האם נמסר לידי אנשי יוסף? ומה אלה עשו בו? עם קריאת הפרק הקודם לא נתבעה תשובה לשאלה זו, כי לכאורה אין לזה חשיבות להמשך העלילה.[20] די לנו בזה שהאנשים נוקו מכל אשמה ואחיהם שמעון הוחזר להם. אך כשמגיעים לרגע החיפוש בכליהם, מתברר שיש חשיבות רבה לתשובה לשאלות הללו: מדוע לא הופתעו מגילוי הכסף בכליהם? כי היה זה כסף 'כשר'. מסתבר שהיה זה אותו כסף שגילו בכליהם בשובם לארץ כנען. עם בואם עתה למצרים שנית מסרו אותו מיד, יחד עם התשלום לרכישה החדשה, לידי אנשי יוסף. אך "אשר על הבית" טען בתוקף שאת התשלום בעד רכישת המזון בפעם הראשונה קיבל לידיו, ואילו הכסף שמצאו בכליהם הוא ללא ספק מטמון שהוענק להם על ידי אלוהיהם. הוא שייך אפוא להם, ומן הדין להחזירו להם. את זה עושה עתה האיש; הוא שם אותו בכליהם בגלוי, בידיעתם של האנשים (שלפי המסופר היו אז בגילופין – מ"ג, לד), ואולי לעיניהם. [21] אבל בה בשעה הוטמן בחשאי גביע באמתחת בנימין. הכסף השני, תמורת הרכישה החדשה, הועברה לטמיון, שם נצברו כספי המכירה של התבואה. הכסף שנתגלה עתה באמתחותיהם היה אפוא כספם שלהם, והימצאותו בכליהם הייתה טבעית.

ד. מרדף מוזר

כמצווה עליו, האיש אשר על בית יוסף רודף אחרי האנשים ומשמיע באוזניהם דברי כיבושין, כפי שהורה לו יוסף: "למה שילמתם רעה תחת טובה?", וכי כך נוהגים במארח? והוא מוסיף: "הלא זה אשר ישתה אדוני בו והוא נחש ינחש בו!" (מ"ד, ד-ו). פשע וגם איוולת!

במה מאשים אותם האיש? אל מה רומזים דבריו? אין בדבריו לא גביע ולא גנבה. גם טענת ההצטדקות שלהם (פס' ז-ט) אינה מתייחסת לגביע. [22] הציון "אשר ישתה אדוני בו... נחש ינחש בו" יכול אמנם לרמוז לגביע של יוסף, אבל אפשר להבין את דברי האיש גם כך: לאחר שיצאתם לדרככם לקח האדון את הגביע בידו, כמנהגו מדי בוקר, וגילה באמצעותו שביצעתם פשע, ולכן שלח אותי לעצור אתכם. אין בדברי האיש רמז לכך, שלמעשה הגביע ברגע זה אינו ברשותו של יוסף, כי נגנב, והם החשודים בגנבה. רק כאשר מתגלה הגביע, בהפתעה גמורה, באמתחת בנימין, הבינו האחים מה הייתה מטרת החיפוש. החל מרגע זה כולם מדברים במפורש על 'הגביע' (פס' יב, טז, יז). עם זאת, גם מתוך דברי ההאשמה הסתומים של האיש (פס' ד-ו) הבינו מיד כי הם נחשדים בגנבה, ולהפרכת החשד העלו טיעון משכנע שהחשד הוא חשד שווא. אך מדוע הם אומרים: "ואיך נגנב מבית אדוניך כסף או זהב", ודווקא כך? מדוע לא, למשל, "מחוט ועד שרוך נעל"?

מסתבר שהם באמת מתייחסים לאשמת גנבה של גביע כסף. והכתוב, כמעשהו מדי פעם, מדלג על חוליות בסיפור, אך הן מתפרשות מתוך ההקשר. דוגמה מפורסמת לטכניקת כתיבה זו מצויה בשמות ב', כא, "ויואל משה לשבת את האיש", לאחר שקודם לכן יתרו מזרז את בנותיו לקרוא למשה לבוא אל ביתם, אך לא נאמר שעשו זאת. [23] לא כל מה שאמר הממונה המצרי מצוטט כאן, [24]  והקורא, לאחר שסופר לו על הטמנת גביע בכליהם, ועל המרדף שנערך אחריהם, מבין מעצמו שהוא האשים אותם במפורש בגנבת הגביע המקודש. העונש שהם נכונים לקבל על עצמם, במקרה ההיפותטי שאשמתם תוכח, הכולל גם דין מוות על מי שתימצא בידו הגנבה, גם הוא עונש ראוי לגונב חפץ מקודש. [25]

הכתוב עובר בשתיקה על נושא נוסף: כאשר נתגלה הגביע באמתחת בנימין – כיצד הגיבו על כך האחים? כיצד הגיב בנימין עצמו? נניח לבעלי האגדה למלא כאן את החסר. [26] המקרא עצמו נחפז אל הנושא העיקרי: נאומו של יהודה, ההתפייסות והאיחוי. 

ה. מישור גלוי ומישור סמוי

אך אל לנו להיחפז. הבה נתבונן במהלך הדברים, שלב אחר שלב, כפי שמספר הכתוב. לשם הבהירות נציג בטבלה את דבריהם של המעורבים בפרשה.

כדי לדחות את החשד – המפורש או המרומז – האחים מציגים טיעון הגיוני, המתבסס על הנורמה המוסרית שגילו קודם לכן (מ"ד, ח). מתוך הכרה בחפותם הם אף מכריזים על נכונות לשאת עונש חמור ביותר אם תוכח אשמתם: זה אשר יימצא בידו יומת, והאחרים יהיו לעבדים (פס' י). המילה 'עבד' בפיהם ביחס לעצמם, אשר תחילה שימשה כמתן כבוד לאדון, הופכת עתה להיות במשמע של עבדות ממש. ותכף להצהרה הם פותחים בזריזות איש את אמתחתו לצורך עריכת חיפוש (פס' יא). סדר החיפוש היה: "בגדול החל ובקטן כלה" (פס' יב). האיש המצרי זכר היטב את סדר ישיבתם במשתה, וכוונתו הייתה, שרק לבסוף יתגלה הגביע. מבחינה עניינית חיפוש בסדר זה עשוי לעורר חשד, שהעניין כולו אינו אלא עלילה. אפשר גם לבאר את לשון הכתוב, שהחל את החיפוש בגדול, ולאחר מכן לא הקפיד על סדר מסוים אלא רק על כך שהאחרון יהיה זה שהגביע בכליו. אשר למידת העונש הצפוי, אם תימצא הגנבה בכליהם, מסרב המצרי להצעתם מרחיקת הלכת של האחים, המביעה למעשה דחיית כל אפשרות להניח שהם מסוגלים לבצע פשע כזה. העונש שהוא קובע הוא ריאלי, והוא מתייחס ברצינות גמורה לאפשרות, שאכן אחד מהם הוא הגנב. 

לאחר גילוי הגביע הגנוב בכליהם, נאלצים האחים לחזור העירה קרועי בגדים, [27] כדי לעמוד לדין לפני אדון הארץ. דברי הנזיפה המרומזים אשר שומעים מפיו הם מתן אישור להאשמה שהטיח בהם 'אשר על ביתו' מתחילה (פס' ד-ה), אך בשינוי מסוים: המילים "והוא נחש ינחש בו" בפי משרתו היו מוסבות על הגביע שהעזו לגנוב, ואילו מפי יוסף מצפה להם הפתעה אחרת: מובהר להם שגנבת הגביע לא מנעה מן האדון את יכולת הנחש בדרך כלשהי (פס' טו). דבריו אלה סוגרים את המעגל: המלכודת נסגרה על מבצעי הפשע.

הכתוב עובר בשתיקה על מה שהתרחש מן הרגע שהתגלה הגביע בכליהם ועד שהתייצבו בפני האדון המצרי אלא מעביר אותנו היישר אל בית יוסף. על מה שאירע בינתיים יכול הקורא רק להוסיף דברים משל עצמו. הדעת נותנת, שהאחים מבינים שהייתה כאן מערכת יעילה מאוד של מלכודות שנועדה להפלילם בכל דרך אפשרית; אך בעיני האדון אשר הם ניצבים לפניו למשפט נראים הדברים כחזרה אובססיבית על תופעה זו של קלפטומניה, והם לא יוכלו להוכיח את חפותם. אין אפוא טעם לטעון שכל העניין הוא עלילה זדונית. גם בנאומו של יהודה בהמשך לא ידבר על ההאשמות כלפיהם ולא יפנה אל מידת הצדק, אלא יבקש רחמים.

יהודה הוא הדובר בשם האחים. לא בשל היותו עתה – לאחר אלימינציה של שלושת אחיו הגדולים – גדול האחים, אלא משום שהוא לקח על עצמו אחריות להשבת בנימין בשלום אל ביתו (פס' לב; ראו מ"ג, ח-י; על טעם נוסף, סמוי, ראו להלן). הוא אינו יכול להתכחש למציאות, ואין לו לדיין אלא מה שרואות עיניו. הפעם אין בידו דברים להצטדק. בנמיכות קומה הוא מקבל עליו את הדין, ואף מציע את העונש. בפיו של יהודה שימוש כפול בשורש מצ"א: אכן, "נמצא הגביע בידו" של בנימין, אבל זה מעשהו של האלוהים, שופט כל הארץ. "האלהים מצא את עון עבדיך". הוא מודה בעובדות – אך האם הוא גם מודה באשמה? הכתוב אינו מפרש, אבל מבין השיטין עולה, שהאחים מאמינים בלבם בחפותו של בנימין.

יושם לב לשימוש החוזר ונשנה בשורש מצ"א, ולרוב עם המילה "בידו", ובצורה מרומזת – השימוש במוטיבים של גנבה, של עבדות ושל מוות. מתחילה דוחים האחים כל רמז להאשמה המופנית כנגדם, "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבונו אליך מארץ כנען; ואיך נגנוב מבית אדוניך?" (מ"ד, ח). הייתה זו 'מציאה', לא – חלילה – גנבה. הם אף מציעים הטלת עונש מוות על "אשר יִמָּצא הגביע בידו" (פס' ט), שהרי אין זו, לדעתם, אלא אפשרות תאורטית. האיש אשר על בית יוסף חוזר על התחייבותם, אם כי הוא מסתפק בענישה מידתית: "אשר ימצא הגביע בידו יהיה לי עבד, ואתם תהיו נקיים" (פס' י). לתדהמתם, הגביע 'נמצא' באמתחת בנימין (פס' יב). [28] יהודה נאלץ אפוא להודות, כי 'האלהים מצא את עוונם', ועליהם לקבל את עונשם (פס' טז). 

האדון המצרי, כמובן, אינו יורד לעומק המשמעות של דברי יהודה. הוא רואה במילים "האלהים מצא את עון עבדיך" מעין ניסוח רליגיוזי להכרה, שאשמתם הוּכחה סופית, ואין הם יכולים להתכחש לה – כי הנה הִמָּצֵא נמצאה בידם הגנבה! [29] האל עצמו התערב בנעשה וחשף את מה שרצו להעלים. הוא אינו יכול לדעת, שהכוונה הסמויה הייתה לעוון אחר לגמרי. זהו חשבון נפש על הפשע של מכירת אחיהם לעבדו, [30] ועתה האלוהים מצא את עוונם. אי אפשר שלא לראות בהצהרה זו חזרה על מה שאמרו, כאשר נקלעו בפעם הקודמת לסיטואציה דומה של גילוי כסף שאינו שייך להם בכליהם, לאחר ביקורם הראשון, הטראומטי, במצרים. היה זה כאשר שבו לראשונה לביתם ועמם חמוריהם הטעונים בר ומזון. עדיין לא הצליחו להסיר מעליהם את החשד כי מרגלים הם, ועתה הם צפויים גם להאשמה בגנבה. באותה פעם הגיבו בתדהמה: "מה זאת עשה אלהים לנו?" (מ"ב, כח). הפעם הדברים נשמעים כהשלמה גמורה עם המחיר שעליהם לשלם, מידה כנגד מידה: "הננו עבדים לאדוני!" (מ"ד, טז). [31]

בדבריו אלה של יהודה נשמע הד לתחבולה הבזויה של "זאת מצאנו" – הכתונת המגואלת בדם הנשלחת אל אביהם (ל"ז, לב). בדרך זו יצאה אל הפועל תכניתם הראשונית "ואמרנו, חיה רעה אכלתהו" (ל"ז, כ; אמנם ללא ביצוע חלקה העיקרי: "לכו ונהרגהו ונשליכהו באחד הבורות"); ואכן יעקב 'מכיר' כי "חיה רעה אכלתהו" (פס' לג). למעלה מעשרים שנה עברו מאז המעשה הזה; הפשע נותר ללא עקבות, והחיים – ללא נוכחותו המטרידה של יוסף – זורמים במסלולם, ולפתע, למן הרגע שדרכו רגליהם על אדמת מצרים, שלוותם מופרעת. הם חווים אירועים קשים, ואף מוצאים עצמם בסכנה של הוצאה להורג כמרגלים. בקורות אותם הם רואים את יד ה', עונש על מה שעשו לאחיהם. ואז הנה התפוגגו כל חששותיהם, והם עמדו לשוב אל בית אביהם, כל אחד-עשר האחים, וחמוריהם עמוסים מזון לרוב. [32] התברר כי כל אותם הרהורי החרטה והניסיון לראות בקורות אותם יד האלוהים היו מיותרים; אך מקרה היה זה (השוו שמואל-א ה', ט). גם האירוח המכובד שזכו לו ביום אתמול תרם לתחושה זו. אך עתה, משנתגלה הגביע בכליהם, התמונה התבהרה להם לחלוטין. בעבר נתן להם אלוהיהם, כביכול, מטמון באמתחותיהם, עתה הוא פועל שוב בדיוק באותה דרך עצמה, 'מטמון' באמתחותיהם. ועל הישנות הסיטואציה הזאת פעמיים, כי נכון הדבר מאת האלוהים וידו היא אשר עשתה זאת. [33] הפעם לא יחמקו מן העונש הצפוי להם: עבדות – כפי שעוללו ליוסף אחיהם. זהו העוון וזהו העונש הראוי. על גנבת הגביע צריך היה להעניש את מי שגנב; אך על הפשע כלפי אחיהם יוסף חייבים כולם להיענש. [34]

מעין 'צדק פואטי' אפשר לראות בזה שנלכדו בעוון גנבה. הצדק הפואטי מוצא ביטוי גם בעונש המיתה (שבעיניהם היה רק תאורטי) שהציעו קודם לכן להטיל על הגנב (מ"ד, ט): [35] הרי המעשה שעשו הוא מה שהחוק המקראי מציג בלשון זה: "וגנב איש ומכרו, ונמצא בידו – מות יומת!" (שמות כ"א, טז); "כי ימצא איש גנֵב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו, ומת הגנב ההוא" (דברים כ"ד, ז). 

יהודה כמו חוזר על דבר העונש שהתחייבו לקבל על עצמם, אם תוכח אשמת הגנבה – ב'תיקון' קל: הוא 'מוחק' את עונש המוות שבפחזותם הציעו קודם לכן להטיל על "אשר ימצא בידו". יושם לב להיפוך הסדר בדבריו: קודם פתחו האחים בגזר דין מוות על הגנב – ועל האחרים שעונשם פחות חמור דיברו רק כעין תוספת לענישה, שממילא, לדעתם, אינה אלא היפותטית. ובאותו סדר התייחס גם האיש אשר על הבית; הם פטורים מאשמה. עתה פותח יהודה בענישה הממשית: עונש עבדות על כל האחים, ואת מי שנמצא הגביע בידו הוא מזכיר בסוף, בהבלעה, וגם הוא יהיה לעבד. אכן, גזר דינו של 'אשר על הבית' היה מחמיר פחות: אשר נמצא הגביע בידו יהיה עבד, ואילו האחרים יהיו נקיים (פס' י). אך זהו הדבר שרצה יהודה למנוע. אם יציע זאת, האדון מן הסתם יסכים לזה, והם ייאלצו לשוב אל אביהם ללא אחיהם הקטן עמם, ואז יקרה האסון שעליו ידבר אחר כך (פס' כח-לא). לכן הוא כורך את גורל כולם בכריכה אחת. הוא מוסר את גורלם בידי האדון מתוך כניעה לרצון האלוהים. האדון המצרי אינו מקבל את ההצעה הזאת אלא מפריד בין הראוי לעונש, ובו פותח תחילה, ואחר כך הוא מודיע שהאחרים פטורים מכל אשמה ומכל עונש. [36]                             ואולם האדון המצרי, ברוב חסדו, דוחה את הצעתו של יהודה כבלתי מידתית ובלתי מוסרית: "חלילה לי מעשות זאת". וכך, כנגד דברי האחים שהכריזו מתחילה כי הם חפים מפשע, "חלילה לעבדיך מעשות כדבר הזה", באים דברי השליט המצרי, הטוען, שגם הוא לא יעשה מעשה פשע, אף על פי שהיה זה העונש אשר הציעו הם עצמם (השוו הצהרתו בעבר, מ"ב, יח). הוא חוזר וקובע: "האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, ואתם – עלו לשלום אל אביכם!". זהו העונש הראוי, כפי שאמר להם האיש אשר על ביתו כבר קודם לכן (מ"ד, י). אכן, יש הבדל בין דבריו אלה של יוסף אל האחים לבין מה שאמר להם רב ביתו, שחתם את דבריו: "ואתם – כל האחרים – תהיו נקיים" (שם), כלומר, חופשיים לנפשכם. יוסף מדגיש גם את שובם של כל העשרה לשלום כדי להתאחד עם אביהם. 

התברר אפוא לקורא, שלדברי הווידוי שבפי יהודה שני מישורים, גלוי וסמוי; במישור הגלוי הוא מתייחס לגביע, שאת מעשה גנבתו חשף האלוהים. וכך מן הסתם יבין האדון המצרי את המשמעות של "האלהים מצא את עון עבדיך"; במישור הסמוי הוא מתייחס לגנבת אחיהם ומכירתו. את זאת לא יבין ולא יגלה המצרי. עתה צף ועולה גם הטעם הסמוי לנכונותו של יהודה לקבל על עצמו את המשא של עבדות עולם (וגם קבלת האחריות – יותר מכל האחים): הרי הוא זה שהציע למכור את יוסף לעבדות (ל"ז, כו-כז)! [37] את זה האדון המצרי לא ישמע מפיו.

אך גם יוסף מתנהל ממש באותם שני מישורים: האישום הגלוי על גניבת הגביע והענישה על כך הם מעין מטונימיה, או משל, לגניבתו שלו מארץ העברים (ראו הערה 30 לעיל); ואם המהלך שהוא מוביל במישור הגלוי יסתיים בזה שיניחו אצלו את בנימין ו'יעלו לשלום אל אביהם', והפירוד יישאר מוחלט – הרובד הנסתר יישאר עלום מעיניהם.

מן הסתם סבר יוסף, שהאחים אכן יעשו כך, שהרי הוא לא יכול היה לדעת מה יהודה עומד לומר; היה זה נאום בלתי צפוי, אשר גרם ליוסף תפנית במחשבתו ומהפך בתכניותיו. בדרך ציורית ניתן לומר, שיהודה בפנותו אל הרגש גורם לו לרדת מעל כיסא דין ולשבת על כיסא רחמים. מעשה הגביע עמד להביא לפירוק המשפחה, ונאומו של יהודה הביא לאיחודה מחדש. 

ו. פיוס – או מחילה?

לכאורה, הסצנה מלאת הריגוש והדמעות של התוודעות יוסף אל אחיו, [38] ההצהרה כי הבאתו למצרים היא מעשה ידי האלוהים, ועל כן אל להם לחוש רגשות אשם – דומה שכל זה מורה על פיוס גמור (מ"ה, א-ה). במילים מעטות וטעונות היטיב הכתוב לתאר את התדהמה אשר אחזה את האחים: "ולא יכלו אחיו לענות אֹתו, כי נבהלו מפניו" (פס' ג). הכול יש כאן, גם פתיעה, גם תדהמה, גם כלימה – וגם יותר מקורטוב של חרדה: מה יעשה בהם עתה? כדי לשכך את תחושת האשם של אֶחיו הופך יוסף את מעשה מכירתו לעבדות לשליחות הצלה. הפועל של"ח חוזר ונשנה בפיו כמילה מנחה: "כי למחיה שלחני אלהים לפניכם... וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה" (מ"ה, ה, ז). אולי כדי לצמצם את תחושת האשמה הוא מוסיף, שהכול מעשה ידי האל: "לא אתם שלחתם אֹתי הנה כי האלהים" (פס' ח); כביכול אין לכם יד ורגל בכל מה שאירע.[39]

יוסף פותח מיד בצעדים מעשיים נמרצים לאיחוד המשפחה ולהבאתה אליו למצרים (פס' ט-יג). עם בואם מצרימה הוא דואג להושיבם 'במיטב הארץ', ואף לספק לאחיו משרות בכירות, ובמקום להישאר 'רועי צאן', הם הופכים להיות 'שרי מקנה' על כל אשר לפרעה (מ"ו, לא – מ"ז, ו). יתר על כן: יוסף עתה אינו עוד ה'רועה את אחיו בצאן' (ל"ז, ב), אלא "למֹשֵׁל בכל ארץ מצרים" (מ"ה, ח, כו; לא רק על אחיו; ראו ל"ז, ח). נראה כי הכול בא על תיקונו, הכול שב לקדמותו, ושבע עשרה שנותיו של יעקב בארץ מצרים (פס' כח), בקרבת בנו האהוב יוסף, משיבות על כנן את שבע עשרה שנותיו הראשונות של יוסף עד לקריעתו מחיק המשפחה (ל"ז, ב).

האמנם כך הוא? לאחר מות יעקב חוששים האחים כי עתה, משהשתחרר יוסף מן החרדה לשלום אביו, יגיע מועד החשבון על מה שעוללו לו. הם בודים צוואה מדומה ששלח אביהם אל יוסף באמצעותם, ובה בקשה שיישא לחטאתם (נ', טו-יז). האם יש יסוד לחששותיהם, לאחר שעל פניה נמחתה פרשת מכירתו לעבדות? לשמע בקשת המחילה בשם האב פורץ יוסף בבכי (נ', יז). על מה מעיד בכיו? יוסף רגשן, בוכה בהזדמנויות שונות – יותר מכל דמות מקראית אחר. [40] רק מתוך קריאה מדוקדקת אפשר לראות, שהתפייסות הייתה כאן, הבנה לצורך ההיסטורי שיתגלגל בכפייה למצרים הייתה כאן – מחילה גמורה לא הייתה כאן. פעמים אחדות מטעים יוסף באוזני אחיו שלא הם אשר שלחוהו למצרים, אלא האלוהים, ואל להם לטבוע ברגשות אשם על מכירתו (מ"ה, ד-ה; וראו גם נ', יט-כ). אך ניכר, שהתעללותם בו אינה נשכחת. הוא חוזר ומדבר על "מכרתם אותי", "חשבתם עלי רעה". ואל להם להתברך בלבבם, על כי פעלו – אמנם בבלי דעת – בשליחות האלוהים, "למען עשׂה כיום הזה להחיֹת עם רב" (נ', כ): "לא  א ת ם  שלחתם אותי הנה, כי האלהים", ועל כך חוזר יוסף שלוש פעמים (מ"ה, ה, ז, ח).

הוא מושיב אותם בארץ רעמסס, לכאורה משום שהיא "מיטב הארץ" (מ"ז, יא). לא נאמר היכן ישב יוסף עצמו, אבל מלשון מ"ח, א-ב משתמע, שהיה זה מקום מרוחק מהם. מרגע זה עד לימיו האחרונים של יעקב לא נאמר דבר על קשר כלשהו בין יוסף למשפחתו. נהפוך הוא: הוא מתמסר כל כולו לטיפול בכלכלת מצרים (פס' יג-כו). לראשונה מספר הכתוב על פגישה נוספת בין האחים רק כאשר הם נאספים סביב מיטתו של אביהם הנוטה למות, כעבור שבע עשרה שנה (מ"ט, א). מסתבר, שיוסף נמנע מפגישות עם אביו, כדי לחמוק מן השאלה, מה אירע כאשר נשלח לפני שנים לשכם לראות את שלום אחיו (ל"ז, יז), ומאז לא שב לביתו.

והנה אפיזודה נוספת העשויה לעורר הרהורים בדבר משמעותה. לאחר התוודעות יוסף לאחיו, וכאשר הוא שולח אותם עמוסים בכל טוב אל אביהם, הוא מצרף מתת: חליפות שׂמלות לאיש. אך לבנימין אחיו הוא מעניק שלוש מאות כסף וחמש חליפות שׂמלות – מתת תפנוקים לקטון האחים (מ"ה, כב). אבל גם המחווה הזאת אוצרת בתוכה סמל אחר: הם הפשיטו מעליי את בגדי; לא שכחתי; עתה אני הוא בעל היכולת לתת להם בגדים, 'חליפות שמלות'. [41] האם דבר זה מסמל פיוס? ואולי דווקא תזכורת לפרשה שהיו רוצים לשכוח? גם במתן חמש חליפות לבנימין יש הד להעדפה – הלגיטימית – לבן היתום מאם, פעם היה זה יוסף, ועתה זה בנימין.

ז. האיש אשר על בית יוסף ומקומו בסיפור

זוהי דמות משנית. למעשה הוא משמש כזרוע ארוכה של יוסף. על שכמו מוטל ביצוע כל הפעולות, שאין זה מכבודו של אדון הארץ לעשות בעצמו. דמותו צצה לראשונה, כנראה, כאשר צריך היה לטמון לאחים פח בדמות הכסף שהושם בכליהם (מ"ב, כה). האשמתם בריגול חמור, כליאתם – תחילה את כולם, ולאחר מכן את שמעון בלבד, בליווי אזהרה תקיפה לאחים – את זה עושה אדוני הארץ בכבודו ובעצמו. אך כאשר צריך לעשות מעשי נוכלות, הביצוע נמסר לכפופים לו. לא נאמר בפסוק זה, אל מי כוונה ההוראה שנתן יוסף, והביצוע מתואר במילים "ויעש להם כן", מבלי לציין מיהו העושה. אבל מתוך המשך הסיפור מסתבר, שהיה זה "אשר על ביתו", אשר יחזור ויעשה מעשה דומה גם בבואם שנית אל מצרים (מ"ד, א-ב), והוא גם מי שיטפל בתוצאות המעשה. מן הכתוב אין לדעת, עד היכן היה עליו לפעול בדיוק לפי הנחיות שנתן לו יוסף, ובאיזו מידה ניתנה לו הסמכות לפעול באופן עצמאי על פי שיקול דעתו.  

כאשר הגיעו אחי יוסף מצרימה לראשונה, הופתע יוסף לראותם, וכל מעשיו ותגובותיו נעשו כפי הנראה בצורה ספונטנית, ללא תכנון מראש של כל צעד. רק לאחר מכן מעשיו היו מחושבים, עתה בבואם שנית לפניו כבר היה מוכן למפגש, ותוכנית הפעולה, כך נראה, הייתה ערוכה במוחו. הוא מורה לאשר על ביתו להביאם הביתה ולדאוג להתקנת סעודה מכובדת, ואליה יוזמנו, כאורחי כבוד, אותה קבוצה של אחד-עשר אחים מארץ כנען. הקורא עשוי להילכד לתחושה, כי לפניו שוב המשפחה המתאחדת, "וישתו וישכרו עמו" (מ"ד, לד). אך לא; מכאן ואילך הוא משאיר את הטיפול בידי 'אשר על ביתו'. 

יושם לב: יוסף אינו מחליף אתם מילה, גם לאחר שראה אתם את בנימין, אלא מיד הולך לדרכו. ייתכן שמלכתחילה התכוונו להתנצל בפני יוסף עצמו על דבר הכסף שמצאו בכליהם. הרי הוא היה זה שהאשימם במעשי פשע ואף הזהיר אותם כי הם צפויים לעונש מוות, ומן הסתם גם הוא יודע – כך הם סבורים – שבלכתם אל ארצם, הכסף שהיה עליהם לשלם תמורת המזון נעלם יחד אתם. הם מובלים אל בית יוסף, בלי שהאיש אשר על הבית יאמר להם מהי המטרה ושהם מוזמנים לסעודה. חרדתם גוברת; את בנימין הביאו אתם – אבל לא נראה שבדעת האדון לשחרר את שמעון ממאסרו. כל הסימנים מורים על כך, שהרע מכול עוד לפניהם. לכן את ההתנצלות שחשבו להשמיע באוזני יוסף הם ממהרים להשמיע באוזני האיש, אשר גורלם, כך נראה, גם בידיו.

האיש משחק כאן משחק כפול. הוא הרי יודע בדיוק איך הגיע הכסף לכליהם; הוא הרי יכול לומר להם בפשטות שאינו מאמין להם. תחת זאת, כדי להניח דעתם, הוא בודה הסבר על מקורו של הכסף. הוא גם זה שמוציא אליהם את שמעון מכלאו. אין הכתוב מספק אפילו רמז, אם עשה זאת ביוזמתו שלו או על פי הנחייתו של אדוניו, אבל עד עתה הוא מתגלה לעיני האנשים כהיפוכו של האדון, הקשוח וכבד הלב. הם הרי אינם יודעים שהוא היה זה שטמן בכליהם את הכסף, ואין הוא אלא זרועו הארוכה של יוסף. 

פניו האחרים מתגלים לאחים רק למחרת, כאשר הוא מאשים אותם בגנבה. הקורא מודע לזה שהוא היה זה שגם הפעם טמן "מטמון" באמתחותיהם. אכן, היה זה במצוות האדון, אשר גם הורה לו מה ישמיע באוזניהם. האם הורה לו גם מה יעשה או מה יאמר לאחר שהגביע יתגלה? מסתבר שהוא יודע לצורך מה הוטמנה המלכודת, שהרי גזר הדין אשר בפיו (פס' י), עוד בטרם נערך החיפוש, תואם את מה שישמיע להם לאחר מכן אדוניו (פס' יז). הכתוב ממהר לדווח בקצרה על החיפוש המוזר, על מציאת הגביע, ותיכף לזה על שובם אל בית יוסף קרועי בגדים. אין הוא אומר דבר אם היו חילופי דברים או האשמות בין האחים לבין אשר על הבית; האם גם הפעם הם מנסים לדבר על לבו, או שהם מבינים עתה מה באמת היה חלקו בכל האירועים, ושהוא אינו 'האיש הטוב' כפי שדימו בלבם. אין אפוא טעם לפנות אליו בדברים, ואת כל שיש להם לומר ישטחו בפני מי שגורלם בידו. מרגע זה הוא נעלם מן הסיפור.

ח. אחרית דבר

סיפור יוסף ואחיו בכללותו מתנהל במישורים כפולים: המישור הגלוי לעין, המספר על המתח והקרע בבית יעקב, ששיאו היה סילוקו של יוסף מן המשפחה בצורה אכזרית, ועל האחרית, ששיאה בהתגלות יוסף לעיני אחיו כשהוא במעמד הבכיר ביותר האפשרי ובהתפייסות. יוסף מצביע על המישור הסמוי, המנוהל על ידי האלוהים: שימוש בהתנהלותם של בני אדם לקידום תָכנית שלו, שהיא הצלת המונים רבים ממוות ברעב (נ', כ). 

אלא שמאוחר יותר, לאחר מותם של יוסף ואחיו וכל הדור ההוא, מתברר, שפרשת יוסף ואחיו הינה רק חלק מתוך מהלך ארוך ומקיף יותר: בואם של יעקב ובניו למצרים, בהזמנתו המפורשת של פרעה, תוך הענקת ארץ מגורים ואף משרות נכבדות לבאים (מ"ה, טז-כ; מ"ו, ו-ז), הפכה כעבור זמן לשעבודם במצרים (שמות א, א-טז). זהו המישור הגלוי. והמישור הנסתר – הוצאה לפועל של התָכנית האלוהית כפי שנחשפה בפני אבי האומה: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם". לא 'באו מצרימה', אלא הובאו. וכך מציגים זאת חז"ל: "היה יעקב אבינו ראוי לירד למצרים בשלשלאות ובקולרין; אמר הקב"ה, בני בכורי, ואני מורידו בביזיון?..." (בראשית רבה פו, תאודור-אלבק עמ' 1052, ושם מקבילות). 

הבחנה זו בין שני המישורים שייכת לפן ההיסטורי, והיא המתוארת כ"סיבתיות הכפולה". [42]

אך בפרשה זו של מפגש יוסף ואחיו – גם גיבורי הסיפור מתנהלים בשני מישורים: במישור הגלוי יוסף פועל כאדון מצרי, חשדן וקשוח, המעליל עלילות על הזרים שהגיעו לארצו; במישור הסמוי זהו יוסף הנוהג באחיו בצורה הנגזרת מתוך מה שנהגו בו. בסיטואציה אחרת, כאשר יושבים האחים לפניו לסעודה, הוא מעניק לבנימין משאת פי חמישה מאשר לכל אחד. זאת, לכאורה, משום שזהו 'אחיהם הקטון'. גם בזה, במישור הסמוי, כוונתו לעורר באחיו קנאה בנער תואם-יוסף, דבר שיביא לידי כך, שלאחר שנמצאה הגנבה בכליו, יקבלו בנינוחות רבה וללא תרעומת את גזר דינו של האדון המצרי לשוב לביתם ולהותיר את בנימין במצרים. וכך תצא אל הפועל תכניתו של יוסף: להתאחד עם אחיו בן-אמו ולהתנתק סופית מכל עברו (מ"א, נא). וכמו יוסף, גם האיש אשר על בית יוסף מתגלה בכפל פנים.

כיוצא בזה: בגלוי – חילופי הדברים בין האחים וקבלת הדין על עצמם לאחר שהואשמו בריגול והמלכוד שנקלעו לתוכו, ברובד הסמוי, הנחשף רק מתוך עיון מדוקדק במילים, יש אצבע מאשימה כלפי שמעון, והוא אשר ייכלא.

העמקה בווידויו של יהודה, לאחר שנחשפו בקלונם ככפויי טובה וגנבים נקלים, חושפת אף היא שני מישורים: במישור הגלוי הוא מודה באוזני האדון המצרי באשמת הגנבה ומקבל את הדין עליו ועל אחיו; במישור הסמוי זהו וידוי על חטא קדמון, מכירת אחיהם לעבדות, וקבלת דין שמים.

זאת ועוד, יהודה מנמק באוזני המצרי, מדוע הוא מוכן לשאת את העונש במקום בנו בבת עינו של אביו (פס' כז-לד): הוא אחראי להשבת 'הנער' אל אביו. אך יש כאן גם מישור סמוי: הוא זה שיזם את מכירת אחיו לעבדות, והוא אשר חייב לכפר על כך.

גם בתחום הספרותי יש במסכת סיפורי יוסף שני מישורים, והקישור בין חטא לעונש עובר בהם כחוט השני. אולם במישור אחד הקשר הזה ברור למעורבים בדבר, אם למבצעי הפשע ואם לקורבנותיו, והוא מופיע בדמות 'מידה כנגד מידה'. במישור אחר, לעתים הקשר הזה נוצר רק במוחו של הקורא, מתוך רימוז ששולח אליו הטקסט, אך המעורבים בדבר אינם מודעים בשעת מעשה לקשר הזה; אולי רק מאוחר יותר יגיעו לזה, בראייה רטרוספקטיבית. זהו שיח שבין הכותב בין הקורא. כאלה הם למשל השימוש בפועל 'הכיר', המוטיבים של גנבה (יוסף גֻנָּב מארץ העברים), אכילת הלחם (זו שלאחר השלכת יוסף אל הבור), גזר דין מוות, קריעת הבגדים (יעקב, לאחר הגילוי כי בנו טָרֹף טֹרַף). מרכיבים שונים בפרשת מכירת יוסף, שהקורא מבחין בהם בנקל בעזרת 'מילים מנחות', אינם מחוורים כלל ליוסף עצמו, שלא צפה באותם פרטים. הוא מעניש את אחיו על מה שעשו לו, אך לא על הפגיעה האנושה שפגעו באביהם. יתר על כן הקורא הנענה להזמנתו של הטקסט, מבחין שיש בזה גם גמול על מה שעשה יעקב עצמו  לאביו העיוור ולאחיו. 

אירועים כה רחוקים, אך מידת הצדק אינה שוכחת. על אף 'הסיום הטוב'.  [43]

הערות

[1] ראו  28-40 P.D. Miscall, "The Jacob and Joseph Stories as Analogies", JSOT 6 (1978), pp.,  בעמ' 31. למעשה, אין ה' מדבר עם יוסף, ובכלל, בכל הפרשה הזאת של יוסף ואחיו לא נזכרת נוכחותו האקטיבית של ה'. הוא מדבר רק עם יעקב.  

[2]  הכתוב נוקט לשון טעונה:"ויכר יוסף את אחיו – והם לא הכירוהו". בעלי המדרש מוצאים בזה ביטוי שיפוטי מרומז לטיב היחסים ביניהם: הוא למרות הכול זוכר כי הם אחיו; לא כפי שנהגו הם כלפיו. הדרשנים נאחזים לא רק בתגובותיו הרגשניות של יוסף (מ"ב, כדא; מ"ג, לא), אלא גם במילות הכתוב, אשר ניתן לתלות בהן תחושה זו. כך למשל, "ויקח מאתם את שמעון, ויאסור אותו לעיניהם", אשר כפשוטו הוא השלכה לכלא (ראו להלן), אך הדרשן רואה במילה "לעיניהם" ביטוי לכך, שהיה זה רק למראית עין, ומיד לאחר צאתם לדרך הוציאו והאכילהו והשקהו (בראשית רבה צ"א, מהד' תאודור-אלבק, עמ' 1130). אכן, שיפוט זה יכול להישען רק על יוסף שלאחר נאומו המרגש של יהודה, ולא על יוסף של פרק מ"ב. 

[3]  בעלי האגדה מתארים תכנון מפורט שתכליתו הבאת האחים אל יוסף ומניעת אפשרות  בואם מצרימה לשבור שבר בלא להגיע אליו (בראשית רבה צ"א, עמ' 1123-1122). כמו כן הם מתארים את מאמצי האחים בבואם למצרים למצוא את יוסף (מדוע רק עתה עשו זאת?). לפי התיאורים הללו האחים היו בטוחים שימצאוהו 'בשוק של זונות'. ואכן, שלוחי יוסף לכדו שם את האחים. ייתכן  שבעלי האגדה רצו בדרך זו גם למצוא קשר עם האשמתם כמרגלים, בהשפעת יהושע ב', א, ואולי גם של בראשית מ"ב, ט, יב.

[4]  ראו הפרק "יוסף ואחיו – סיפור של השתנות. בראשית פרקים לז-נ", בספרו של א' סימון, בקש שלום ורדפהו: שאלות השעה  באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל-אביב 2002, בעיקר עמ' 81-70, והספרות המובאת בהערות. כמו כן שרה בן ראובן, "מידה כנגד מידה בסיפור יוסף", בית מקרא מט (תשס"ד), 191-185. 

[5]  הרבו לדון בשאלה, מדוע עם עלותו לגדולה לא ניסה ליצור קשר עם אביו. המקרא אינו מתייחס לעניין זה, וכמו על שאלות אחרות, התשובות המוצעות הן השערות של המשיבים – ותו לא. הן נשענות על היתכנות ריאלית ופסיכולוגית ומתעלמות מן האפשרות של התרחשות אחרת בעלת סבירות  נמוכה. הרוצה ללמד זכות על יוסף יעדיף להניח, שיוסף סבר, כי מוטב לאביו להאמין שהוא אינו בין החיים, מאשר לפגוש את יוסף ולגלות מה עוללו לו בניו האחרים. מטעמים אחדים קשה לקבל, שיוסף חשד שאביו בפשטות רצה לסלק אותו מעל פניו, כדרך שעשו אברהם ויצחק בבנים שלא נועדו להיות הממשיכים את השושלת הנושאת את הבטחת ה' לאברהם, ומשום כך אינו מנסה לחפש את הבן האובד. ואין מקום להאריך בשאלות מסוג זה, וגם אין טעם להציע תשובה – אלא אם כן מוצא המשיב נקודות עיגון ממשיות להשערתו בכתוב עצמו. אדרבה, מן המקרא עולה הרושם, שיעקב ראה ביוסף הצעיר, בנה של רחל האהובה והמועדפת את ממשיך השושלת של נושאי ברכת ה', ולאחריו תעבור לבני תוך העדפת הצעיר. האם זרעי הניתוק מאביו נזרעו משעה שסיפר לאביו את חלומו, ובשל כך ספג נזיפה חמורה (ל"ז, י)? הנזיפה – כך מקובל לבאר – הייתה על כי סיפורו גורם העמקת השִׂנאה כלפיו, והערת הכתוב, "ואביו שמר את הדבר" (פס' יא), מתבארת כהמתנה וציפייה לראות בהתגשמות החלום (אכן, בשליחת יוסף אל אֶחיו שְׁכֶמה אי אפשר לראות מעשה מכוון לקידומה!). ושמא יש לראות בתיאור זה הצפנה של קנאה, איבה מסותרת, בשל החלום המצביע על כי האב האוהב ישתחווה לבן התפנוקים אפיים ארצה וזה ימשול בו? ראו איגרתו של י"ד אברמסקי אל אשר ברש, בתוך אגרות יעקב דוד אברמסקי, תל אביב תשנ"א, עמ' 49. על כך העמידה אותי העורכת, ד"ר שולה אברמסקי. ללשון "שמר את הדבר" ראו גם עמוס א', יא. 

[6]  אפשר אולי לראות בהאשמה "את ערוַת הארץ באתם לראות" (מ"ב, ט, יב) תגמול על הפשטת אחיהם מכותנתו והשלכתו עירום לבור.

[7]  בהמשך מאשים אותם אביהם על הפטפוט המיותר (מ"ג, ו). לזכותם ייאמר, שעמידתם על כך שהם אחים בני איש אחד באה כדי לשלול אפשרות שכולם באו יחדיו למטרת ריגול. יהושע (ב', א) שולח צוות ריגול יעיל המונה שניים בלבד – ולא 'משלחת'. כדי להוכיח את אמינותם הם סיפרו את כל האמת – ואיך יכלו להעלות בדעתם שהמצרי יתבע מהם להביא את אחיהם מארץ כנען? הכתוב אינו מספר על דרך לאמת שהם אמנם אחים.

[8]  המדרש מבאר שרצה להפריד בין שמעון ללוי, הצמד שלדבריו החריב את שכם (בראשית רבה צא, ד; מהד' תאודור-אלבק עמ' 1124).  ברם, לכל אורכם של סיפורי יוסף לא נזכר כלל לוי. ראו עוד להלן הערה 12.

[9]  זאת על פי התפיסה הרווחת, שהאחים היו אלו שמכרו את יוסף. רשב"ם, שד"ל ואחרים סבורים שפשט הכתובים הוא שהסוחרים המדיינים הם שמשכו את יוסף מן הבור ומכרוהו לישמעאלים. בחקר המקרא קיימות גם עמדות אחרות. ראו גם מ' בן-ישר, "מי מכר את יוסף?", בר-אילן, עלון לפרשת השבוע 997, פרשת "ויגש" תשע”ג.

[10]  פ' פולק, "משא ומתן בסיפור יוסף", בית מקרא נה (תש"ע), עמ' 39.

[11]  "שומע" בהקשר זה הוראתו: מבין; כך למשל מל"ב י"ח, כו ועוד. הוראה זו קיימת גם בלשון הבתר-מקראית. אבל הקורא חד העין רואה גם את הרובד הסמוי: גם יוסף למד מדברי האחים, שעיקר האשמה מוטלת על שמעון.

[12]  לדעת סמט, האחים הם שבחרו בשמעון (א' סמט, עיונים בפרשת השבוע, בראשית-שמות, סדרה ראשונה, ירושלים תשס"ב, עמ' 127-124).

[13]  "ביום השלישי" (או: "שלושת ימים... ביום השלישי") הוא קונבנציה ספרותית שכיחה; ראו: ע' פריש, הקריעה הגדולה, סיפור פילוג הממלכה בספר מלכים, באר שבע תשע"ד, עמ' 112 והערה 159; ג' ברזילי, "'דרך שלושת ימים' – למשמעותו של ביטוי-מספרי במקרא ובפרשנות הקדומה", ספר זיכרון לד"ר צבי בצר, מחקרי מורשתנו ב-ג (תשס"ד), עמ' 28-17. אין אפוא מקום לקשור באמצעותה בין מקראות מסוימים (כגון עם מעשה שכם; ראו גם הערה 7 לעיל).

[14]  אפשר אולי ללמוד גם מכאן כי בפועל לא התייחסו אליו כאל 'אחיהם הבכור', שעל פיו יישק דבר, והוא גם לא היה ממש 'אחד מן החבורה’.

[15]  בלשון הכתוב: "כי שם יאכלו לחם" (מ"ג, כה, לא-לג). האחים אינם חושדים בכלום, ואף אינם חשים במאומה. אולם הקורא נזכר בסעודה דומה שנערכה לאחר שהשליכו את יוסף לבור, וגם שם, לאחר ביצוע הפשע נאמר: "וישבו לאכל לחם" (ל"ז, כה) – אכילה על הדם'! זוהי קונבנציה ספרותית המתארת השלמת עסקה. לעתים משתמש בה הכותב כדי להבליט את היותה הסכמה על ביצוע פשע; ראו למשל שמות ל"ב, ו; אסתר ג', טו (או על קשיחות לב כלפי הקורבן; ראו גם מל"ב ט', לג-לד). אם נניח שיוסף הכלוא בבור לא ידע על הסעודה הנערכת באותה שעה (הבור היה במקום מעט מרוחק; ראו גם בראשית ל"ז, כט-ל), אזי הקישור בין סעודה זו לבין הסעודה בבית האדון המצרי הינו רק בין הכותב לקורא.

[16]  התשורה המחומשת שמקבל בנימין היא בשל היותו 'אחיהם הקטן'; אך במישור הסמוי: רצה לעורר בלב האחים קנאה, ולאחר מכן – לאחר שהגביע הגנוב יתגלה בכליו – נכונות לוותר עליו ולהותירו לעבדות עולם במצרים. 

[17]  הכתוב "וישבו לפניו" ("הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו"; מ"ג, לג) אין פירושה בהכרח: הושיבם בסדר זה (ראו גם המדרש, המתאר את ידיעת יוסף על סדר תולדותם באמצעות הרחה בגביע; בראשית רבה צ"ב, ד, עמ' 1143). לשון הכתוב כפשוטה מורה שהם מעצמם ישבו כך, כנראה על-פי הנחייתו המפורשת של יוסף, ודרישה זו, שמטרתה אינה ברורה,  התמיהה אותם (ראו גם להלן).

[18]  מן הטעם הזה קשה לקבל את דעת אברבנאל, שהכסף (איזה?) הושם עתה בכליהם במתכוון, כדי שהם ייווכחו לדעת שבנימין אינו אשם במאומה, ושזו חזרה על העלילות שנרקמו כנגדם כבר קודם לכן.

[19]  דעה זו רווחת במחקר; כך למשל גונקל (H. Gunkel, Genesis (translated from the 3rd edition by M.E. Biddle), Macon GA 1997), פון ראד [OTL], ווסטרמן [BKAT], ספייזר [AB] ואחרים. הצעות אחרות רמוזות אצל סימון (הערה 3 לעיל), עמ' 283, הערה 4.

[20]  ראו גם הערה 4 לעיל.

[21]  המשתה התמשך מן הצהרים (מ"ג, טז); האנשים יצאו לדרכם כאשר אור הבקר (מ"ד, ג).

[22]  בתרגום השבעים נמצא כאן משפט נוסף, אשר ניתן לשחזרו לעברית מקראית: "למה גנבתם את גביע הכסף אשר לי?" (או בנוסח קרוב לזה); וגם בפס' ט, י נוסף בתרגום: "(נמצא) הגביע". ואולי כך מצא המתרגם בטקסט העברי שבידו. ראו מ' צפור, תרגום השבעים לספר בראשית, רמת-גן תשס"ו,  עמ' 541-540. על פניהם נראים הדברים  כתוספת  משנית, שנועדה לפתרון התמיהה.

[23]  דוגמאות נוספות: א' סימון, קריאה ספרותית במקרא: סיפורי נביאים, ירושלים – רמת גן תשנ"ז, עמ' 318 והערות.

[24]  לעניין הצורך בהשלמת פערים (פעולה שבעלי המדרש הרבו לעשות, תכופות בעזרת המצאות דמיוניות); ראו פ' פולק, הסיפור במקרא: בחינות בעיצוב ובאמנות, מהדורה שנייה, ירושלים תשנ"ט, עמ' 331 ואילך.

[25]  דוגמת העונש אשר השית יעקב  על מי מבני ביתו, אם יימצא שגנב את התרפים (ל"א, לב).

[26]  כך למשל בראשית רבה צ"ב, מד ו, עמ' 1147 (ומקבילות; ראו הערות המהדירים). ראו גם הערה 4 לעיל.

[27]  הבגדים הקרועים בוודאי מעלים בזיכרונו של יוסף אירועים קשים: תלישת בגדו מעליו בטרם השלכתו לבור, ואולי גם התקרית עם אשת פוטיפר – הגם שאין לזה קשר לאחיו. על מוטיב הבגד בכלל בסיפורי יוסף וקריעת הבגד בפרט הרחיבו את הדיבור. יחד עם הופעת מוטיב בצורה גלויה לנפשות הפועלות, יש לתת את הדעת על הופעתו במקומות נוספים, אשר רק הקורא יכול להבחין בהם ולראות בזה משמעות; במקרה שלנו: האחים קורעים את בגדיהם, והרי זה עומד כנגד פעולה כזו של יעקב, כאשר הוא מבין – כתוצאה של מעללי בניו – כי טָרֹף טֹרַף יוסף (ל"ז, לג-לה). הקורא זוכר גם תגובה דומה של ראובן, כאשר הוא מגלה שיוסף נעלם ואיננו (ל"ז, כט-ל). אירועים אלה אינם ידועים ליוסף אלא רק לאחים. ראו גם הערה 13 לעיל. הכתוב אינו מבהיר מדוע אין יעקב מניח שיוסף נרצח בידי אדם. אכן, יש שביארו את המילים 'ויְשַלחו את הכתנת' מלשון 'בַּשֶּלַח יעברו', דהיינו בחרב (איוב ל"ו, יב; דהי"ב כ"ג, י): חתכו בכותונת חתכים בדמות שִני חיה; ראו רמב"ן ורד"ק בשם 'יש מפרשים’.

[28]  בתרגום השבעים גם בפס' ו, כנגד "וַיַּשִגֵם" נמצא 'וימצאם'; האם זו גרסה או תרגום – ראו צפור (לעיל הערה 21), עמ' 541.

[29]  לשון שמות כ"ב, ג. ראו גם ההערה הבאה. 

[30]  באוזני הקורא עדיין מהדהדת תלונתו המרה של יוסף באוזני שר המשקים, "כי גְֻנְֹב גֻנבתי מארץ העברים" (מ', טו). המעשה  שעשו הוא מה שהחוק המקראי מציג בלשון זה: "וגנב איש ומכרו, ונמצא בידו" (שמות כ"א, טז); ראו עוד להלן.

[31]  ראו גם יונה בר מעוז, "אבל אשמים אנחנו", בר-אילן, עלון לפרשת השבוע 788, פרשת "וישב" תשס”ט.

[32]  לכל אורך הסיפור מתלווים אליהם חמוריהם, עדים אילמים לכל התהפוכות אשר מצאו אותם. 

[33]  ראו מ"א, לב. יאירה אמית מצביעה על תופעה כזו גם ביחס לפרטים אחרים בסיפור ורואה בזה מעשה עריכתי. ראו י' אמית, "התרחשות נשנית – עקרון פואטי בעיצוב סיפור יוסף", תעודה, מחקרים במדעי היהדות ז, תל אביב תשנ"א, עמ' 66-55.

[34]  התחושה, שעליהם לשלם מחיר על הפשע הזה מלווה אותם גם אחרי מה שנראה להם כהתפייסות למראית עין למען כבודו ושלומו של אביהם. לאחר מותו הם חוזרים על אותה מחוות הכנעה, "ויפלו לפניו", ועל אותן מילים עצמן: "הננו לך לעבדים" (נ', טו-יח).

[35]  השוו שמואל-ב י"ב, ה-ז; מלכים-א כ', לח-מב ודומיהם.

[36]  אפשר כמובן לשאול: האם טוב יותר שאביהם יאבד את כל בניו – בהתאם להצעת יהודה? ושמא האמין יהודה, שלאחר וידוי כזה והבעת נכונות לעונש כה כבד יתרכך האדון המצרי – אבל זה לא קרה.

[37]  להבנתו, מוטב כך מאשר מות ייסורים ברעב ובצמא בבור.

[38]  בכי מביע עצב וכאב, אבל גם התרגשות (ראו גם נ', יז), כגון בעת מפגש מפתיע המלווה שמחה; ראו כ"ט, יא; ל"ג, ד; מ"ו, כט; ראו גם שמואל-א כ', מא; ירמיהו ל"א, ה; נ', ד. בפרקנו חוזר ונשנה הבכי, בעיקר של יוסף. יושם לב לתיאור המדוקדק של החיבוק בין יוסף לאחיו: "ויפל על צוארי בנימן אחיו ויבך, ובנימן בכה על צואריו, וינשק לכל אחיו ויבך עֲלֵהֶם; ואחרי כן דברו אחיו אתו" (מ"ה, יד-טו). דקדוק זה בפרטים הוא בעל משמעות רבה. מדרש אגדה לבראשית ומסכת כלה רבתי  מצביע גם על חוסר-הסימטריה בין התנהגות האב והבן  ברגע פגישתם לאחר שנים כה רבות של פרידה (מ"ו, מט). 

[39]  קורא ערני ישים לב, שהפועל הזה נמצא גם בקשר עם מעשהו של יעקב, אשר בלעדיו לא הייתה מתרחשת כל הפרשה: "וישלחהו מעמק חברון" (ל"ז, ד), וקודם לזה "לכה ואשלחך אליהם" (פס' ג), אך יוסף אינו כולל את אביו בכתב האישום המרומז "לא אתם שלחתם אֹתי הנה". ראו עוד הערה 5 לעיל. והנה עוד היפוך תפקידים: יעקב שולח אותו לראות "את שלום אחיך ואת שלום הצאן", יוסף המתנכר שואל דרך אחיו ל"שלום אביהם הזקן, העודנו חי" (מ"ג, כז; ושוב, לאחר התוודעותו, מילותיו הראשונות הן: "העוד אבי חי?", מ"ה, ג). 

[40]  ראו י' צוהר, "יוסף הבוכה הגדול", בר- אילן, עלון לפרשת השבוע 1045, פרשת "מקץ" תשע”ד.

[41]  דומה שהשימוש בצירוף נדיר זה תפקידו לרמוז  לרגע שבו הוּצא יוסף מכלאו, "ויגלח, ויחלף שִׂמלֹתיו" (מ"א, יד), ומכאן ואילך הוא הולך ומתגדל, עד למעלת מושל בכל מצרים. ראו גם הערה 27 לעיל.

[42]  הדוגמה הקלאסית לראייה זו היא פילוג הממלכה לאחר מות שלמה: נסיבות חברתיות (מל"א י"ב) מכאן, וענישה בידי שמים על חטאי שלמה (שם, פרק י"א) מכאן.

[43]  לסיפורי יוסף ואחיו מומלץ לצפות בשיעור של ד"ר לאה מזור באתר

http://mvofakim.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=e4441968-e9f5-42d7-a111-b5270ed124c5&lang=HEB

טללי ורדים, הוצאת מכללת גבעת וושינגטון

* מתוך: משה ציפור, טללי ורדים: עיונים במקרא, בתפילה ובמנהג, ״מפגש יוסף ואחיו״, ישראל תשע״ז, עמ׳ 84-63.
מתפרסם כאן באדיבות המחבר.