1879, שמן על קנבס
|
שופטים יא 40-34
וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל־בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין־לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ־בַת… וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל־אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת־נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא־יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי־חֹק בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת־יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה.
פרופ׳ יואל אליצור, הערה על ׳לתנות לבת יפתח׳
שמעון בארי, זה סיפורו של יפתח איש גלעד
פרופ׳ רחל אליאור, בת יפתח במסורת המקראית ובספרות החיצונית
פרופ׳ עדנה אפק, רק שקיפותו היתה בו: יפתח ובתו
הרצל חקק, שושנת הדמים
שלומית כהן-אסיף, בספור על בת יפתח לא היה איל, רק מאכלת מתהפכת
משה שפריר, בת יפתח
* מסודר בספר אלפביתי של שמות המחברים
האיליאדה (ביוונית: Ἰλιάς , אִילִיאס) היא הראשונה מבין שתי היצירות האפיות בתרבות היוונית אשר מיוחסות להומרוס (השנייה היא האודיסיאה) ובה נפרשים לאורך 15,693 טורים יצוג נוקב של טרגדיות, חורבן, חברוּת ומשפחה בעת מלחמה. רוב החוקרים מתארכים את חיבור שתי היצירות, אשר השפיעו רבות על תרבות המערב, לסוף המאה ה-9 או המאה ה-8 לפנה"ס (מתוך ויקיפדיה).
השבמחקבטרם הפלגת הצי היווני מקריב אגממנון, ראש הקואליציה, את בתו, איפיגניה, לאלים.
בהנחה שהספרות הדויטרונומיסטית נכתבה בימי יאשיהו, במאה השביעית לפנה"ס, הרי לנו חיזוק נוסף להשערה כי הסופרים קיבלו השראה גם מן המיתולוגיה היוונית (סיפור שמשון הוא הדוגמה הבולטת).
האם זה אך מקרה שההברה הראשונה בשם איפיגניה דומה להברה הראשונה בשם יפתח?
ספר דברים שאנשיו הם אנשי האסכולה הדויטרונומיסטית. הוא הספר שנמצא ועל פי ערך יאושיהו את הרפורמה בדת בהוד ובהדר מעשה שלדעתי ממעמד הר סיני לא היה כמותו. אנשי ספר דברים עברו על כל התנ"ך וערכו עריכה מאוחרת משלהם. את עקבות האסכולה הדויטרונומיסטית ניתן למצוא בביטויים אופיינים כמו " נאום ה" או " אלוהים אחרים" או " אל המקום אשר יבחר ה' אלוהיך לשכן שמו שם" ועוד. למשל ירמיה יטיט וְנִלְחֲמוּ אֵלֶיךָ וְלֹא-יוּכְלוּ לָךְ כִּי-אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם-יְהוָה לְהַצִּילֶךָ. {פ} הצרוף נאום ה' הוסף על ידי בני אותה אסכולה. לכן אינני יודע עד כמה הם לקחו מהיוונים
השבמחקבסיפור נצחונו של מישע על הקואליציה הישראלית יהודאית אומר המקרא כי מישע הקריב לאל את בנו יורש העצר. התיאור הזה אינו מופיע במצבת מישע (אולי כי לא נשארה בשלמותה) אך הוא מתאים למנהג הקרבת הילדים לאלים שהיה אולי נהוג אז
השבמחק