וינייטת חשבון הנפש: תפילתו של הקדוש ברוך הוא

 יצחק מאיר, הוגה דעות משורר וסופר

איתן כהן, ׳ואני אהיה לה נאם ה׳ חומת אש סביב

תשעה באב הוא יום שדברי הימים כינסו אל תוכו את האסונות הגדולים שפקדו את ישראל.
המשנה ( תענית פרק  ד', משנה ו')  מסכמת "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, -שנת 1311 לפני הספירה למניינם-, וחרב הבית בראשונה -שנת 586 לפנה"ס- ובשנייה –שנת 70 לספירה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר – שנת 135 לספירה היא שנת מלכותו המונה ערה של אדיראנוס קיסר. משום כל אלה אומרת המשנה , משנכנס אב ממעטין בשמחה". ולא רק בחודש אב, חדש התענית, ואיכה, והקינות, ומנהגי האבלות הדומים למנהגי שבעה, אלא לאורכה של השנה הטביעה מסורת ישראל בהלכו ובדינים ובמנהגים את מודעות האבל על הכשלים הגדולים שהובילו לחורבן. אדם משאיר אמה על אמה בלתי מסוידת בכותל הכניסה לביתו, זכר לחורבן. חתן נותן אפר מקלה על ראשו במקום תפילין בכניסתו לחופתו. העורך סעודה רבת משתתפים  "... מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאישה עושה תכשיטי הכסף והזהב, משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם, כדי שלא יהיה תכשיט שלם..... ויש מקומות שנהגו לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה או שאר דברי אבלות בראש החתן.ו כל אלה הדברים, כדי לזכור את ירושלים, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים" וגו', "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"( שלחן ערוך אורח חיים תק"ס,  סעיף א'-ב'). מנהגי האבלות האלה נשמרים עד לעצם היום הזה, כל שנה לזכור היסטוריה שעולה הים כדי 3329 שנה בהן  2604 שנים מאז חורבן הבית הראשון. זה כשלעצמו פלא גדול.

פלא נוסף, מעורר השתעות, הוא שעם שלכל כך הרבה היסטוריה מתלווה בחינה שאינה היסטורית במהותה, אלא מוסרית בערכה. אם חכמי המשנה הזכירו את הטעם ההיסטורי לאבלות תשעה באב, חכמי התלמוד, האמוראים הורישו לנו עיון המתעלם כמעט לחלוטין מבחינות היפות לחקר דברי הימים. הם, ודורות אחריהם, תולים את החורבן בכשלים ערכיים לא ברצף אירועים היסטוריים. הבית הראשון, אומרת המסורת המשפיעה את תוכחתה עד לעצם היום הזה, חרב משום עבודת גילולים. בגידה באלוהי ישראל, חטאים שבין אדם למקום..  הבית השני מפני שנאת חינם.  בגידה במערכת החוקים המסדירה יחסים בין אדם לחברו. במסכת שבת מונים חכמים את הסיבות שהביאו לחורבן על פי התבוננותם בנגעים השומטים את הערכים מבסיס הקיום הלאומי. " אמר אביי: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת" . לא נבוזראדן, ולא טיטוס. מה להם ולשבתם של ישראל. במחלקה להוצאת הפועל  בחרו בהם להיות מטה זעמו של הקדוש הרוך  הוא שנפרע מעמו ע ל שלא קידשוהו כבורא עולם ששבת ביום השביעי ממלאכתו . 

רבי אבהו ראה אחרת. " בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית", וכבר עם בוקר היו שתויי שכר, והוללים עד ערב,  " וכתיב לכן גלה עמי מבלי דעת". רב המנונא ראה "בביטול תינוקות של בית רבן " את סיבת הסיבות לחורבן. רבי עולא " מפני שלא היה להם בושת פנים זה מזה"  רבי יצחק  תלה את האסון בעובדה " שהושוו קטן וגדול", העריכו תלמידי חכמים כהדיוטות והדיוטות כתלמידי חכמים.  " ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה". ראו חטאי גדולים, להשמיע קול גינוי. באין תוכחה, הולך העוון מישרים. כך ראה רבי חנינה.

 רבי יהודה מנה חטא  אחר " לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים" (שבת קי"ט,ב'). במסכת חגיגה מגיעים חכמים למסקנה מורכבת אחרי שרב קטינא ורבא אמרו דברים הנראים מנוגדים. " אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה" שבח גדול. עיר ששקעה בכל הכשלים שמנו חכמים ובעלי אמנה לא פסקו ולא שקעו עמה, אין לך מעלה גדולה מזו. אלא שמיד  אמר רבא, לא כי. " לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר בירמיהו ה' פסוק א' שׁוֹטְט֞וּ בְּחוּצ֣וֹת יְרוּשָׁלִַ֗ם וּרְאוּ־נָ֤א וּדְעוּ֙ וּבַקְשׁ֣וּ בִרְחוֹבוֹתֶ֔יהָ אִם־תִּמְצְא֣וּ אִ֔ישׁ אִם־יֵ֛שׁ עֹשֶׂ֥ה מִשְׁפָּ֖ט מְבַקֵּ֣שׁ אֱמוּנָ֑ה וְאֶסְלַ֖ח לָֽהּ"! לא קשיא: הא - בדברי תורה, הא - במשא ומתן. בדברי תורה - הוו, במשא ומתן - לא הוו" (חגיגה י"ד, א'). תורה לימדו בה, דרך ארץ ביטלו בה. על כן חרבה. 

אי אפשר להניח כי אבחנה זאת נשענת על מקורות היסטוריים. היא אידיאית. הוויית. כשלימוד תורה אפילו של אנשי אמנה, אינו עובר לעשייתה של מצוות התורה, להקפדה על איסורי הונאה או אונאה,  בא חורבן. כשעיר לומדת מה טוב אולם לא מקיימת מה ישר, אומר רבא בזמנו ה\בהסתמך על ירמיהו בזמנו להזהירנו אנחנו בזמננו, אין לה חוסן קיומי. 

המפתיעה , אולי המפתיעה, בסיבות שהביאו לחורבן על פי חז"ל, מנויה ב מסכת בבא מציעא דף ל' עמוד ב' "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" ! שומעי לקחו של רבי יוחנן אינן מאמינים למשמע אוזניהם "- אלא דיני דמגיזתא לדיינו"? כלומר שופטים אלימים היו מצילים את העיר מחורבנה?  לא, משיב רבי יוחנן . "  - אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין".  אכן הדברים תמוהים.  מה הדין? לנהוג לפי שורת הדין או לנהוג לפנים משורת הדין? אילו 'לפנים משורת הדין' הייתה 'הדין', ראוי היה לה לתורה לפסוק מלכתחילה 'לפנים משורת הדין'  ולעשותו דין. מותר לשער כי אילו , במופשט היה כן, לא היה רבי יוחנן משנה מדבריו. 

מדינה עומדת על הדין אבל גם על מה שאיננו בדין אולם מעצם טיבעו הוא אסור, כגון שוחד שאין לו עדים כי רק שניים הנותן והמקבל נוכחים בשעת העברה, ואין מזהיר, ואין מעיד ועל כן אין מי שיעמיד לדין, אבל כל מי שעיניו בראשו יודע כי היה עושק ולא במשפט אבל מפני שאין דין   כי דין תורה דורש אזהרה ועדים,  לא נפרע  הדין מן העווים,  מביא חורבן על העיר.  כיוצא בזה , עיר בה מותר כל שאיננו אסור, ואוסרים בה כל שהשכל הישר מתיר, ודיינים אינם מחדשים פסקיהם על פי המתחייב משמירה על זכויותיהם של אנשים בעולם משתנה, ודנים על פי דינים שחששו לחדשם על פי החידושים הטמונים בהם,  גורמים השופטים עצמם שבני עירם ייפרדו מעל הדין, והעיר חרבה. 

בכה תבכה אומה בלילות הארוכים בהם היא מעומתת עם הקורות אותה בימי הגלויות שגזרה עליה החורבן. דמעתה על לחיה תמיד. מה שחכמי ישראל מלמדים על מה שהביא לחורבן צורב כחורבן. הם מלמדים כי האומה הביאה את האסון מחוסר דעת על עצמה. הם מלמדים כי ביחסים בין ישראל לאלוהיו מושל חוק כלים שלובים. הוא מחייב את הארץ כפי שהוא מחייב את אלוהי השמים והארץ. "  אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְו‍ֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם....וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד" ( ויקרא כ"ו, ג'-ו') אבל " וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְו‍ֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי...וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם.  .. אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ.   וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה" (שם, ט"ו,ל"ב-ל"ג). יש דטרמיניזם במהופך. אדם ליבו גס על הארץ לעשות את השר ואת הטוב גוזר על אלוהיו שבשמים להביא עליו חורבן. צאו וראו מה אומר רבי יונן בשם רבו רבי יוסי: "מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל? שנאמר והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי, 'תפלתם'לא נאמר אלא 'תפלתי', מכאן שהקדוש ברוך הוא מתפלל. מאי מצלי ( מה היא תפילתו)? אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין"( מסכת ברכות ז' , א'). נועז מהבן. מלך מלכי המלכים שברא עולם ב"ויאמר", ורצונו הוא אדנותו, וחוקיו הם משפטיו, מבקש שיכבשו רחמיו את כעסו. כעסו ורחמיו לא אחד הם? ולמי הוא מתפלל. רבי יחזקאל לנדאו, "הנודע ביהודה (1713-1793) כותב בספרו 'ציון לנפש חיה' הידוע כ "צל"ח", " למי כביכול הוא מתפלל? ואומר אני אלינו,עמו וצאן מרעיתו, הוא מתפלל, ומבקש מאתנו שנטיב מעשינו ונשוב בתשובה לפניו, ובזה נגרום שיהיה רצון מלפניו שיכבשו רחמיו . כי תמיד זהו רצונו, אך שעונותינו מעכבים. ואל תתמה שאני מפרש שאלינו הוא מתפלל ומאתנו הוא מבקש דבר זה, כי מקרא מלא הוא (דברים י', י"ב)מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו', הרי שהוא שואל ומבקש דבר זה מאתנו כי בידינו הוא כי נתן לנו הבחירה בדבר זה, ולכן הוא מבקש דבר זה מאתנו, וכמפורש ביחזקאל (י"ח, ל"א - ל"ב] שהקב"ה מבקש "ולמה תמותו בית ישראל והשיבו וחיו"  (צל"ח על מסכת ברכות ז'). חוק כלים שלובים תפילת ה'. הוא אומר "  הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה-טּוֹב וּמָה-ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם-אֱלֹהֶיךָ" ( מיכה ו',ח') ושיחו אלינו, תפילתו, היא קיימו, שאם לא כן אני אנוס על פי מעשיכם התועים להיפרע מכם. 

 כיוצא בדיאלוג הזה מספרת הגמרא מעשה מופלא אחר שעיקרו דומה. " אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל ( שם משמותציו של הקדוש ברוך הוא)יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. וקמשמע לן שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך".( תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א). ה' מתפלל. ה' שואל ברכת כהן גדול שנשלח ארצה לברך את בני ישראל והנה הוא מבקש כי יברכוהו גם הוא. ומה יברכוהו? כיבוש הכעס, מפני שהכעס תלוי לא באל נקם ושילם אלא בבני אדם . הם כופים כעס על מנהיגו של עולם, ומעשיהם מביאים עליהם באורח בלתי נמנע את החורבן ואת ההגליה ארבע קצוות הארץ והפיזור  המיוסר בין איי הים. 

ימיה של אמת זאת הוא כימי אלפי שנות המרחב בים התשעה באב הראשון, 3329 שנה, ותשעה באב של חורבן הבית הראשון, 2504 שנה.  בזמן ממושך כל כך למדה האומה אחת, חשבון נפש. לא עם המחריבים. אלה דינם מונח לפני ה' על פי רשעותם. חשבון נפש שאנו מציינים אותו בצומות ובקינות ובאיכה, הוא חשבון נפשנו.  תשעה באב הוא הצם בו אנו בוכים על שהשבנו את תפילתו של הקדוש ברוך הוא ריקם. 

ערב תשעה באב התשע"ח