על ׳טללי ורדים: עיונים במקרא, בתפילה ובמנהג׳, מאת משה ציפור

ב"ה
פרופ׳ שמואל ורגון,* אוניברסיטת בר-אילן

טללי ורדים, מכללת גבעת וושינגטון

משה צפור, טללי ורדים: עיונים במקרא, בתפילה ובמנהג, הוצאת מכללת גבעת וושינגטון, תשע"ז. 299 עמ**'

ספרו החדש של משה צפור הוא, ברובו, מהדורה מעודכנת של מבחר ממאמריו שראו אור בבמות שונות, והוא נועד להיות נר זיכרון לבתו ורד טל; למרבה הצער, לאחר התקנת הספר לדפוס הלכה לעולמה גם רעייתו, עדינה, ובראש הספר נוספו דברים לזכרה. בשל העובדה שמאמרים מגוונים אלה נדפסו במקורם בבמות שונות, הם שונים באופיים, ואינם עשויים מקשה אחת;  בחלקם מחקרים רחבים ומקיפים, בחלקם מאמרים קצרים. וכך כל פרק מן הספר עומד לעצמו.

הספר מורכב משני שערים: "עיונים במקרא" ו"עיונים בתפילה ובמנהג". השער הראשון של הספר כולל 19 פרקים, וכל אחד מהווה נושא בפני עצמו. לא נוכל כאן אלא לגעת במקצת מן הדברים. 

הספר פותח בסיכום קצר של העיסוק המחקרי הרב בתופעה המוכרת המכונה 'מילים מנחות' (מטבע לשון שטבע, כנראה, מרטין בובר). הגילוי הרווח שלה כבר בא לידי ביטוי חלקי בספרות חז"ל כ'מידה כנגד מידה'. מבוא זה משמש את המחבר גם לבירור  פרשיות שונות שבהם דנים כמה מפרקי הספר.

ברצוני להתייחס במיוחד לפרקים הבאים: "לשון 'הכיר/לא הכיר' כאמצעי ספרותי במקרא". לשון זה מופיע בכתובים לקראת שיא המתח בסיפור, כאשר הקורא דרוך לדעת מה יקרה – או לפריקת המתח. והנה מקצת דוגמאות. תמר כלתו של יהודה ניצבת וכרסה בין שיניה, מואשמת בזנות ועומדת להיות מוצאת לשרפה. היא פונה אל יהודה במילים "הכר נא" ומציגה אל מול פניו את המטה והפתילים (בראשית ל"ד, כד–כה), והקורא נמצא במתח: מה יעשה יהודה, האם ירצה לשמור על כבודו? היכיר באחריותו – אם יתנכר? הרי בידו לעשות זאת. אבל הנה המתח מתפוגג: "ויכר יהודה; ויאמר: צדקה ממני!" (פסוק כו). הפועל "ויכר" אינו מביע רק זיהוי, אלא מבטא הכרה בצדקתה ובזכויותיה (ראו דברים כ"א, יז). יעקב בתחפושת עומד לפני אביו כבד-העיניים כדי לקבל את הברכה שנועדה לאחיו, אבל יצחק מזהה את קולו. מה יקרה עתה? האם יביא עליו המתחזה קללה ולא ברכה (כ"ז, יב)? אך הנה התרת המתח: "ולא הכירו – ויברכהו!" (פס' כג). בפרשת המפגש הבלתי צפוי בין יוסף ואחיו במצרים. הקורא תוהה: האם יזהו אותו? האם יזהה אותם? איך יגיב כל אחד מן הצדדים? האחים אינם מכירים; יוסף  מכיר – אך מתנכר (מ"ב, ח). ומכאן מתגלגלים הדברים. הדרשנים פנו לדרך אחרת: לפי המדרש, יוסף ששיער שאחיו יגיעו לארצו לשבור אוכל, דאג לכך שכל מי שמגיע למצרים יעבור דרך עיניו הבוחנות, וכך לא יחמקו מידיו. אחי יוסף באו מצרימה מתוך כוונה לאתר את אחיהם האובד. אך לא כן מלמד הסיפור המקראי. אלו מקצת מן הדוגמות לשימוש הספרותי של השורש  נכ"ר.

פרק רחב בספר מוקדש לפרשת דינה. המקרא אומר דבריו בלשון קצרה ומותיר את הקורא עם שאלות רבות הן ביחס להתרחשויות והן ביחס לשאלת האחריות והאשמה של כל דמות הנזכרת בסיפור על מה שאירע. צפור בחר להתרכז בשאלה, על שום מה אירע דבר מכאיב כזה בבית יעקב – שאלה שאמנם הכתוב אינו מתייחס אליה אך התעוררה על ידי חז"ל. חז''ל, כידוע, במגמתם החינוכית ראו במילים 'ותצא דינה' (ל"ד, א) רמז להתנהגותה הבלתי צנועה של דינה ('יצאנית' קראו לה), שבזה דמתה לאמה היוצאת לקראת בעלה בערב ובפיה התביעה 'אלי תבוא, כי שכר שכרתיך' (ל', טז). גישה פרשנית זו נדחתה בתוקף על ידי רבים. צפור מצטט סיפורים תלמודיים בשבחן של נשים מעולות ש'יצאו לקראת הבעל' בשובו מעבודתו. וכי מה יותר טבעי וטהור מזה? צפור מפנה את תשומת הלב ללשון פתיחת הפרשה: לא רק "ותצא דינה בת לאה", ולא "בת לאה ויעקב" (אם יש בכלל צורך בתווית הזיהוי), אלא "בת לאה אשר ילדה ליעקב", והקורא נזרק בבת אחת לפרשת נישואיה העגומים של לאה אשר מנסה בכל דרך לרכוש את אהבת בעלה, וזאת על ידי שהיא 'יולדת ליעקב' בן ועוד בן ושוב ושוב (מוטיב החוזר כמה פעמים בפרשת הולדת הבנים 'ליעקב', וגם בשמות אשר מעניקה לאה לילדים), והיא אף מגיעה לפסגת העליבות כאשר היא 'שוכרת' את יעקב ללילה אחד. גם מוטיבים נוספים מחזירים אותנו לסיפור נישואי לאה, כגון "לא יעשה כן" (ל"ד, ז; השווה ל', כו). הקורא חש שיש כאן מעין צדק פואטי: ענישה עקיפה ליעקב.

סיפורי יוסף הם אולי אלה שעליהם נכתבו מחקרים ומאמרי פרשנות ודברי ניתוח ספרותי יותר מכל פרשיות אחרות במקרא. ואף על פי כן הפרק "מפגש יוסף ואחיו" רבים בו החידושים המרעננים. כותרת המשנה, "סיפור כעל כפל פנים" מגדירה יפה את דרך הקריאה המוצעת. הדמויות השונות, כולל 'האיש – אשר על בית יוסף' פועלים כמו מאחורי מסכות. דבריהם וטיעוניהם עוסקים לכאורה בעניינים שעל הסדר, אבל חבויה בהם התייחסות לפרשה אחרת, כמוסה. כך למשל, הצירוף 'אשר נמצא בידו' חוזר כמה פעמים בהתייחסות לגביע (הדברים מובלטים בטבלת השוואה מאירת עיניים), אבל הווידוי של יהודה באוזני יוסף הוא הכאה קולקטיבית סמויה על חטא אחר, קשה מנשוא – זו של 'גונב איש ומכרו ונמצא בידו' (שמות כא, טז; דברים כז, ד), ועונש המוות אשר מציעים האחים כי יושת על הגנב (של הגביע כמובן...) הוא – בלא יודעין – העונש הקבוע בחוק התורה ל'גונב איש ומכרו'. ואגב כך עולה השאלה, מה הביא את יוסף לשים דווקא את שמעון בכלא (ולא את ראובן, 'המבוגר האחראי', ולא את לוי)? יוסף לא ידע במדויק מי מבין האחים יזם את השלכתו לבור ואת מכירתו לעבדות ומה הייתה עמדתו של כל אחד מהם. הוא שומע (ומבין!) את חילופי ההאשמות המושמעות בנוכחותו ואת הדברים הקשים שמטיח ראובן באחיו (מ"ב, כא–כב), ויפה העיר על כך פרנק פולק: "בהערה זו קונה לו ראובן את חירותו מבלי דעת". דומה שאפשר לשמוע בדברי החרטה של האחים רמז כלפי מי שהיה בכוחו למנוע את הפשע ולא עשה זאת: "ולא שמענו!" (פס' כא); וכך בדברי ראובן: 'ולא שמעתם!' (פס' כב), ושוב חוזר הכתוב על 'מדרש שמות' זה: '...כי שֹׁמֵעַ יוסף' (פס' כג). הנה שמו המפורש של 'המבוגר האחראי' לפשע, שמעון.

יש בספר פרקים המציעים פתרון לשוני לטקסט שעורר קשיים ותהיות. מהו "והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו', יג)? הפתרון המוצע הוא על פי הלשון-האחות האוגריתית, שבה יש שימוש בסופית 'ם' המכונה במחקר 'מ"ם אנקליטית', שאינה מציינת מושא או כינוי-קניין, והיא נוספת אולי להדגשה. דוגמה מפורסמת נמצאת במזמור כ"ט, ו בתהלים, אשר יש להבין: 'וירקד כמו עגל [את] הלבנון // ואת השריון [=חרמון] כמו בן ראמים'. זו תקבולת מדויקת: את ההרים הרקיד (בדומה לתיאור: "ההרים רקדו כאילים // גבעות – כבני צאן"); לא את הארזים. ובפסוק הנידון יש להבין: 'הארץ [=יושבי הארץ] נשחתה; השחית כל בשר את דרכו על הארץ', ולכן 'הנני משחית את הארץ'.

דוגמה אחרת: בדברי דבורה (שופטים ה', ז), אודות המצב הביטחוני המעורער ששרר בארץ, 'עד שקמתי דבורה' רואה המדרש יהירות, שבעטיה נסתלקה ממנה רוח הקודש, וקהל השומעים נאלץ לקרוא לה 'עורי, עורי, דבורה! דברי שיר'. אך בעברית הארכאית (ובדומה לערבית) הסיומת '-תי' היא לנוכחת – ולא לגוף ראשון (דוגמת מל"ב ד', כב ועוד הרבה), ואלו הם דברי השומעים כתגובה על התיאור המדכדך שבפיה: 'כל זה היה עד שאַתְּ, דבורה, קמְתְּ והושעת!'  

 השער השני של הספר, ובו שישה פרקים, מוקדש לתפילה ולמנהג, וגם הוא מלא תובנות  מרעננות וחידושים. עניינו בכמה סוגיות של השינויים וההתפתחויות שחלו במהלך הדורות  בסדרי התפילה והמנהגים ובהיווצרות זרויות רבות שהפכו שגרה, בלא לתת עליהן את הדעת. בנושאים אלה עסקו רבים וטובים, וצפור עומד על עניינים נוספים. כך למשל: מדוע אין מסיימים את תפילת מוסף של יום כיפור באמירת השבח "עלינו לשבח" (וגם לא את מנחה ו'נעילה')? על פי המופיע ב'מחזור ויטרי' (של ר' שמחה, תלמידו של רש"י) נהגו לומר שבח זה כשהיו נפטרים מבית הכנסת לביתם; אבל כיוון שנהגו להישאר ביום הכיפורים כולו בבית הכנסת, לא היה מקום לאמירת "עלינו לשבח" (ושלא כמו בסוף תפילת ערבית, שלאחריה הלכו הביתה). מסיבה זו אין פותחים תפילת מנחה ב'אשרי'. בזמנינו ובמקומותינו מן הראוי לשנות את המנהג. כיוצא בזה צריך לעשות במקומות שבשמחת תורה מתפללים מנחה בצמוד למוסף. תיקון דומה – בעקבות שינוי הנוהג – יש מקום לנהוג בתפילת קבלת שבת אם היא צמודה למנחה.

צפור מצביע על שיבושי לשון שהשתרשו בנוסח התפילה, על ניסוחים עילגים, על שימוש בגימטריאות, או גם לחוד להקב"ה חידות קשות (כדרכם של פייטנים מסוימים), ואולי – כלשונו – להעסיק בזה את 'המלאכים שהם פועלי תפילות' (כלשון תפילת הש"ץ לפני מוסף של ימים נוראים) בזמנם הפנוי. יש מהדרים לומר "כדבר הֶאמור (ה"א סגולה) בשירי עוזך" – שיבוש על פי לשון מיכה ב', ז; אולם שם זו ה"א השאלה, ולא ה"א הידיעה, שלפני אל"ף ניקודה קמץ. ונכון לומר: "כדבר הָאָמור". תכופות אין אנו שמים לב לדברים הנאמרים בסדר התפילה. סידורי תפילה יוצאים לאור חדשות לבקרים עם מעט מאוד ביקורת עצמית. הנה מתוך עשרות הדוגמות המובאות מתוך מהדורות הדפוס המקובלות. כך למשל, בקדושא דסידרא ("ובא לציון") מופיע ברצף (גם ב"רינת ישראל") הקטע הבא: "ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקרא זה אל זה ואמר", והרצף המוטעה הזה מוטעם על ידי הסימון המפורש לחזן לומר בקול את כל הקטע הזה (שהוא למעשה צירוף של שני פסוקים הלקוחים ממקומות שונים!); ולאחריו בשורה חדשה: "קדוש קדוש" וכו'; הווי אומר: הקוראים 'זה אל זה' הם ישראל הנזכרים קודם – בעוד שלמעשה אלו הם השרפים אשר ראה ישעיהו בחזונו (ו', ב-ג), ואשר אינם נזכרים כאן. מן הראוי היה להדפיס את הפסוק "וקרא זה אל זה ואמר" בשורה חדשה, כפתיחה לציטוט הקדושה שאומרים המלאכים, ובו לפתוח. בדומה לזה, הברכה שלפני מוסף של שבת ויום טוב, "הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה" וכו', אינה מכוונת רק ל'כל מי שעוסקים בצורכי ציבור באמונה', אלא לכל גומלי הטוב והחסד שנזכרים קודם.

צפור מעיר על הלחנים המלווים את התפילות, שגם הם משבשים לא-אחת את משמעות הדברים. וכדוגמה, הפסקה המסיימת את המזמור הראשון של קבלת שבת, "ארבעים שנה אקוט בדור... אשר נשבעתי באפי, אם (=שלא!) יבואון אל מנוחתי" (אלא ימותו במדבר!) – פסקה זו מושרת בחגיגיות ובתרועת שמחה, במקום בקול עצב. זאת משום שכפי הנראה הפסוק אינו מובן למתפללים. ו"אקוט" משמעו: קצתי בהם. 

בשל העדר תשומת לב נוצרים קטעי תפילה המעוררים גיחוך. יש סידורי תפילה, שבהם בסוף ההודיה "על הנסים" לפורים, מיד אחר מילות החתימה, "ותלו אותו (=את המן) ואת בניו על העץ" נוסף: "ועשית עמהם נס ופלא"; "עמהם" – עם המן ובניו?... דוגמה אחרת: בתפילות הימים הנוראים נהגו להשמיט פיוטים וסליחות ולעתים הותירו רק את החרוז המסיים. וכך מופיע בכמה ממחזורי יום הכיפורים הצירוף המוזר: "מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך, מלך ממית ומחיה ומצמיח ישועה", וצמוד לו החרוז: "עד יום מותו תחכה לו לתשובה"...

פרשיות מעניינות אחרות נידונות בספר. צפור מציע לפתור בדרך משלו את האמירה החידתית "אני וָהוֹ (והוּ? והוא?) הושיעה נא!", שעליה נשברו קולמוסין רבים, הועלו רעיונות אזוטריים ונבנו גימטריות. הוא גם מצביע על כך, שבגלל תוספת יום אחרון של חג בחו"ל, וכשהוא חל ביום שבת, הקריאה בתורה בחו"ל שונה מזו של ארץ ישראל, שבה קוראים את פרשת השבוע, ומכאן ואילך נוצר במשך כמה וכמה שבתות הבדל בקריאה. וכך הנוסעים מחו"ל לארצנו בשבתות אלה מפסידים בכל פעם פרשה או יותר. תופעה  זו חוזרת בשני שלישים מן השנים (למעשה גם השנה ובשנה הבאה), ורק בשליש מן השנים הקריאה בתורה בכל שבת בארץ ובחוצה לארץ זהה. כבר בשנת תשס"ה פרסם צפור הצעה לפתרון פשוט ונוח של הבעיה, וכאן הוא חוזר על ההצעה. 

כסיכום, הספר עשיר בידע, כתיבה קולחת המספקת לקורא הנאה רבה, והוא ראוי לעמוד על שולחנו של אדם משכיל, במדפי הספריות הציבוריות, בארון הספרים של בתי המדרש, ולא פחות בספריות אקדמיות.

ומשהו על המחבר. משה צפור הוא פרופסור מן המניין בדימוס מן המחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן ועתה עומד בראש המחלקה לתנ"ך במכללת גבעת וושינגטון. הכרך הזה, שנועד להיות ספר זיכרון, מיועד לציבור המשכיל בכלל, ולא נכללו בו מחקרים מתחום עיסוקו העיקרי של פרופ' צפור, שהוא נוסח המקרא והתרגומים העתיקים. וכפי שסיפר, משום כך לא נמצאים בו הסממנים ה"מקובלים": מפתחות שונים, שער ותוכן עניינים באנגלית. כמו כן, שלא כאורח גוברין אקדמאין, לא נכתבו על צדה האחורי של הכריכה דברים על המחבר ועל חיבוריו. לשאלות עמיתים השיב: "זה לא ספר עליי; זה ספר להנצחת הבת והרעיה". נאחל למחבר עוד שנים רבות של פריון יצירתי, בחיבורים המעשירים את העולם העשיר של מדעי היהדות לענפיהם.

טללי ורדים, הוצאת מכללת גבעת וושינגטון

* שמואל ורגון הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן. החל משנת תשע"ב. מכהן כראש היחידה ללימודי היצירה היהודית במכללה האקדמית אשקלון.

** גירסה מורחבת של הסקירה שפורסמה בגיליון "שבת", בעיתון "מקור ראשון", פרשת תצוה, ח׳ באדר תשע״ח (23/02/2018), עמודים 20–21