סיפורה של רות ואיחוד שבטי רחל ולאה

ד״ר יעל ציגלר, מכללת הרצוג ומת״ן

איחוד

הבית המפולג בתוך עצמו: הבית המעורער בימי השופטים

מגילת רות נפתחת באדם ההולך למואב ונוטש את עירו בית לחם. אותו אדם נוטש לא רק את ביתו הפיזי אלא גם את ביתו השבטי, יהודה, ואת ביתו הלאומי, ישראל. [1] ככל שהעלילה מתקדמת, דומה שבית אלימלך (ביתו, משפחתו ושושלתו) מתפוגג עד שהוא נכחד כמעט כליל. ניסיונה של נעמי לשכנע את כלותיה כי הסיכוי היחיד שלהן להקים משפחה הוא לשוב למואב כולל ניסיון לכוונן למצוא מנוח, כל אחת מהן בבית אישהּ (א ט). [2] דומה כי נעמי סבורה שאין לכלותיה כל אפשרות לבנות בית אם יתעקשו ללוותה לבית לחם.

לכל אורך הסיפור אין ולו אזכור אחד ויחיד של המבנה הפיזי שבו חיות נעמי ורות. [3] הרקע שעליו מתקיימות שיחותיהן נותר מעורפל במכוון. הדבר בולט במיוחד כשרות חוזרת לנעמי אחרי יום העבודה בשדות בית לחם. הטקסט מלמדנו כי "וַתָּבוֹא הָעִיר, וַתֵּרֶא חֲמוֹתָהּ אֵת אֲשֶׁר לִקֵּטָה" (ב יח). תיאור חמקמק נוסף הוא שיבתה של רות מהגורן שבו עשתה את הלילה עם בועז: "וַתָּבוֹא אֶל חֲמוֹתָהּ" (ג טז). המילים הכלליות המתארות את בואה של רות "העיר" ו"אל חמותה" מטשטשות כל תמונה של רות או של נעמי בתוך בית. [4] ייתכן שזהו ניסיון מכוון להציג את חוסר היציבות בחייהן של נעמי ושל רות, העולה מהעדרו של מבנה יציב בסיפור.

בסיפור, צפוי שרות לא תזכה לבנות בית לעצמה או לבעלה המנוח. סירובו של הגואל לשאת אותה לאישה מעלה על הדעת את החולץ, המסרב לבנות את בית אחיו (דברים כה ז–י). המילים שאומרת אלמנת האח המנוח כשהיא חולצת את נעלו של יבמה הן: "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו" (דברים כה ט). משום כך, האדם המסרב לקיים את מצוות הייבום המוטלת עליו יכונה תמיד "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה י). המסרב לבנות בית לאחיו ייענש בכך שביתו יישא שם המשקף את סירובו המחפיר.

המצב המסוכן הזה בא על תיקונו בסוף המגילה בזכות בועז, הגואל הראוי לשמו. ברכת העדים מדברת על בניית ביתם של בועז ורות. זהו בית גשמי ופיגורטיבי כאחד. מצד אחד, הוא מתואר תחילה כבית שרות באה אליו (ד יא) – מה שמלמד אולי על המבנה הממשי. אך במקביל נמשל ביתם של רות ובועז לבית ישראל ולבית יהודה, מה שמלמד שמדובר בהרבה יותר מסתם מבנה פיזי. רות ובועז מקימים בית שיהיה חוליה חיונית בבית פרץ (שושלת המלוכה) וגם יסייע בשיקום בית ישראל. חמשת המופעים של המילה "בית" ברות ד יא–יב מהווים אפוא סיום הולם ותיקון בספר.

יש להבין את הקמת הבית גם בהקשר רחב יותר. בימי השופטים עמדו הבתים בפני סכנת קריסה. [5] ספר שופטים אורג מרבד מרשים שבו קריסת המבנה הפיזי, קריסת בתיהן של משפחות ושושלות מסוימות וקריסת עם ישראל כולו נשזרות זו בזו לכלל יצירת נראטיב מגובש של קריסה חברתית.

נפתח בסכנה המרחפת מעל הבית הפיזי. בית יפתח הוא הבית הראשון העומד בפני חורבן ממשי. אנשי אפרים כועסים על יפתח שלא צירף אותם למלחמתו ומאיימים עליו: "בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ" (שופטים יב א). בצורה דומה מאיימים הפלשתים על אשתו הראשונה של שמשון בניסיון לאלצה לגלות להם את הפתרון לחידתו של שמשון: "פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ אֶת הַחִידָה, פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ" (שופטים יד טו). [6] בהמשך הסיפור מפיל שמשון בית על יושביו כשהוא הודף את שני עמודי התווך וממוטט את הגג על החוגגים (שופטים טז כט–ל).

דימוי הבית בספר שופטים מלמד על מקום שחדל להיות מקלט בטוח – הבית מתחיל להתערער כסמל ליציבות המתערערת בחברה. ועובדה זו מתוארת בצורה הברורה והמבעיתה ביותר בסיפור פילגש בגבעה, שבו אנשי גבעה אינם מקבלים אורחים ואינם מציעים לאיש מקלט בבתיהם (שופטים יט טו, יח). כשזקן אחד בכל זאת מציע לנוסעים מחסה בביתו, צרים אנשי גבעה על הבית ותובעים מהמארח למסור לידיהם "אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ" (שופטים יט כב) כדי שיוכלו לאנוס אותו. הבית איבד את תפקידו הראשוני כמקלט וכמחסה מפני אלימות, והדבר משתקף בעשרת האזכורים של בית המארח המחולל בידי אנשי העיר. הסיפור מסתיים בשובו של האורח (ופילגשו המחוללת) אל ביתו הפרטי. שם מבצע הבעל הנזעם פעולה אלימה נוספת על האישה (בביתו): הוא מבתר את גופתה ושולח את הנתחים בכל גבול ישראל (שופטים יט כט).

סכנה מרחפת גם על בתים ממשיים, שהם קבוצות משפחתיות, לכל אורך ספר שופטים. אבימלך בא אל בית אביו [7] והורג את כל אחיו ובכך מוחה כמעט כליל את שושלת אביו (שופטים ט ה). יפתח מגורש מבית אביו ושומע מאחיו שאין לו נחלה שם (שופטים יא ב, ז). בני דן מאיימים ליטול את חייו של מיכה ואת חיי האנשים המשתייכים לבית אביו, "וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ" (שופטים יח כה).

אין פלא שספר שופטים מסתיים בהתפוררות גמורה כמעט של בית ישראל בדמות מלחמת אחים. בהכרזת המלחמה מדברים השבטים האחרים באימה על הסיפור הנורא של האיש שחווה את "הכנסת האורחים" של אנשי גבעה ומתחייבים כי "לֹא נֵלֵךְ אִישׁ לְאָהֳלוֹ וְלֹא נָסוּר אִישׁ לְבֵיתוֹ" (שופטים כ ח). במישור הבסיסי מדובר כאן על ביתו הפיזי של כל אחד מהם, אך אפשר להבין זאת גם כמטפורה: הם לא יוכלו לשוב לבית ישראל כי עד אשר ייעקר הרע מקרבם לא יהיה להם בית – אישי או לאומי – שאליו יוכלו לשוב. ה"בית" חדל לתפקד.

המוטיב הזה מודגש במיוחד לאור תפקידן של הנשים בבית בספר שופטים. בשתי הזדמנויות שונות, יציאתה של אישה מהבית מאיצה את חורבנו. הראשונה היא יציאה מרצון: בת יפתח יוצאת מביתה כדי לקבל את פני אביה. למרות התופים והמחולות, עצם היציאה מבשרת את מותה, [8] את הטרגדיה של אביה ואת הקריסה המטפורית של ביתו. [9] הסיפור הזה מבשר ומתריע על הסיפור האחרון בספר שופטים, אונס הפילגש בגבעה, שבו האישה אינה יוצאת מרצונה מהבית אלא מגורשת ממנו בכוח, ובכך מאיצה את חורבנו. כתוצאה מהסיפורים הללו בית ישראל אינו מייצג עוד ישות יציבה אלא מבנה מעורער המתנודד על סף ההרס העצמי.

תיקון המצב הזה במגילת רות נפתח בהשבת אישה לתוך בית. דומה שגם חז"ל רואים זאת כך:

"יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה [הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ (ד יא)]". אמר רבי אחא: כל הנושא אשה כשרה כאילו קיים התורה מראש ועד סוף... ולפיכך נכתבה 'אשת חיל' מאל"ף ועד תי"ו. ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור (רות זוטא ד יא).

המדרש מזכיר מדרש ידוע אחר, שלפיו נגאלו ישראל ממצרים בזכות נשים צדקניות. [10] רשימת הנשים שסייעו לגאולת ישראל ממצרים ארוכה: המיילדות שפרה ופועה, יוכבד, מרים, בת פרעה וציפורה. כל אחד מבני יעקב יורד למצרים עם כל ביתו ("איש וביתו באו"), אך אלמלא הנשים, עלול היה בית ישראל כולו לרדת לטמיון. מעניין שהמיילדות, הראשונות להמרות את פי פרעה תוך סכנת מוות, באות על שכרן כשה' עושה להן בתים (שמות א כא)! [11] סיפור השעבוד והיציאה ממצרים מגיע אל סופו הטוב בשמות יב, פרק המתמקד בבית. המילה "בית" נזכרת ארבע עשרה פעמים בשמות יב א–לו, כשעם ישראל מתגבש סביב מצוות המתקיימות בבתים.

המדרש קובע כי הגאולה בימי השופטים נפתחת ברות, אישה עקורה הנכנסת סוף סוף לבית. צעד זה מבשר את חיזוקו של בית ישראל הרעוע ובסופו של דבר מוליד צאצאים המקימים את בית המלכות ובונים את בית ה'.

ברכה על שני בתיך: רחל ולאה, אשר בנו שתיהם את בית ישראל

ברכת העדים קושרת את רות אל ההיסטוריה הלאומית של ישראל. רות חדלה להיות גורם חיצוני וזר, שכניסתו לחברת בית לחם היא מקור לדאגה ולחרדה, והיא נוטלת עתה את מקומה כחברה מלאה בעם ומזוהה עם כמה מדמויות הנשים המפוארות ביותר בתנ"ך. [12] אלא שיש לבחון את הבחירה בדמויות הספציפיות: מדוע קושרת הברכה את רות דווקא עם האימהות רחל ולאה?

תשומת לב רבה הוקדשה להצבתה של רחל לפני לאה. לדעת אחדים, הסיבה לכך היא היותה של רחל האישה האהובה וזו המופקדת על משק הבית. [13] אחרים מציינים כי רחל קשורה לבית לחם ואפרת, מקום קבורתה. [14] עם זאת, דווקא ילדיה של לאה ירשו בנחלתם את בית לחם ואת אפרת. וחשוב יותר, לאה, אם יהודה, היא בעצם האם הקדמונית של שושלת בית דוד. [15] כמה חוקרים משערים אפוא כי המקום השני הוא בעצם המקום החשוב יותר. [16] 

אותי מעסיקה יותר השאלה מדוע נזכרו האימהות בברכת רות מלכתחילה. סיבה אפשרית לכך היא הקושי של לאה להתחתן והקושי של רחל ללדת: כפי שמאמציהן נשאו לבסוף פרי, ברכת העם רומזת שכמוהן תזכה גם רות לאושר דומה. על פי התרגום לארמית של פסוק זה, הברכה מתמקדת בשנים עשר הבנים שנולדו לרחל וללאה (ולשפחותיהן). יצירת ההשוואה בין רות לבין הנשים הללו מלמדת על הפוריות שבה יתברך הזיווג של רות ובועז. ייתכן שיש הקבלה גם בין תפקידיהן של רחל ושל לאה כאימהות עם ישראל לבין תפקידה העתידי של רות כאִמה של מלכות. [17] 

המלבי"ם (ד יא) מדגיש את העובדה שרחל ולאה באו מרקע מפוקפק. [18] אף על פי שגדלו בבית לבן, הן הצליחו לבנות בית ראוי להן ולמשפחותיהן. רות, שזהותה הלאומית המפוקפקת אורבת ברקע העלילה כולה, מבורכת כי בדומה לאימהות המהוללות תהיה גם היא ראויה ליצור שושלת מפוארת.

נוסף על מגוון הגישות שהובאו כאן, נראה לי שהמפתח להבנת היבט זה של הברכה טמון בחיבור שהיא יוצרת בין רחל ללאה. המילה "שתיהם" מדגישה את הקשר בין שתי הנשים הללו, שנאבקו זו בזו בחייהן (בראשית ל א, ח, טו). היריבות האישית ביניהן מניעה את הקרע המרכזי בתוך העם – הקרע בין בני לאה לבני רחל. ההתנגשות ההיסטורית הזאת באה לידי ביטוי בסכסוכים רבים במהלך ההיסטוריה המקראית. חִשבו למשל על העוינות בין יוסף (בנה של רחל) לאֶחיו (שהאיש המתפקד כמנהיגם הוא יהודה, בנה של לאה) ובין שאול (מבית רחל) לבין דוד (מבית לאה).

רגע זה בהיסטוריה המקראית מייצג הזדמנות היסטורית לאחדות, כפי שאולי נרמז בתרגום לארמית המוסיף לפסוק שנים עשר שבטים: "יתין ה' ית אתתא הדא דאתיא לביתך כרחל וכלאה דבנו תרויהון ית בית ישראל אבונא בתרי עסר שבטין" [=יתן ה' את האשה הזאת הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל אבינו עם שנים עשר שבטים] (התרגום לארמית, רות ד יא).

האיחוד בין רות לבועז כולל בחובו את הפוטנציאל ליצירת ישות לכידה המורכבת משנים עשר השבטים. דוד, פרי האיחוד הזה, ניחן ביכולת ייחודית להתעלות מעל לסיעות השבטיות ולאחד את העם. למרות עוינותו המוצהרת של שאול לדוד (למשל שמואל א יח ט, כט; כד יט), ולמרות ההבטחה הנבואית כי דוד יזכה במלוכה (שמואל א טז יב–יג), דוד משתוקק קודם כול לממש את ההבטחה הנבואית הזאת באמצעות נישואים עם בית שאול, ולא באמצעות חיסולו. לכל אורך הסיפור מתנגד דוד ללא הרף לנקיטת אמצעים אלימים נגד שאול (שמואל א כד ו; כו ט). הוא מנסה להגיע להסכמה במקום מלחמה, כפי שעולה בבירור מנכונותו לעשות שלום עם אבנר (שמואל ב ג). ייתכן שהצעד החשוב ביותר שהוא עושה ליצירת הרמוניה הוא זה שהוזכר לעיל: העברת הבירה מעומק שטח יהודה (חברון) אל גבול יהודה ובנימין – ירושלים (שמואל ב ה).

הצלחתו הראשונית של דוד בעניין זה עולה אולי מהדברים שאומרים השבטים עם משיחתו למלך על העם כולו: "וַיָּבֹאוּ כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל דָּוִד חֶבְרוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ" (שמואל ב ה א). רד"ק מדגיש את אווירת האחדות בקרב העם, הנלמדת מהאמירה המלמדת על הקשר המשפחתי בינם לבין דוד: "'הננו עצמך ובשרך אנחנו' – אף על פי שאתה ממשפחת יהודה והננו קרובים לך, אנחנו גם כן עצמך, כי כולנו בני ישראל אחים אנחנו" (רד"ק לשמואל ב ה א).

דוד זכה אולי לממש חלקית את חזון האחדות בחייו, אך כעבור שני דורות בלבד נקרעה הארץ שוב ונחלקה לשתי ממלכות. שלא במפתיע, העם התפצל שוב לאורך קו השבר של הסכסוך ההיסטורי, וירבעם בן נבט מבית רחל הקים לבית לאה את ממלכת ישראל הנפרדת משושלת בית דוד (מלכים א יא–יב). זהו צעד הרה אסון לעם ישראל, שסופו בגלות ובאסונות הנלווים אליה. אך התקווה המשיחית לאחדות ממשיכה להיות מוטלת על השושלת שיצרו רות ובועז. בעתיד אידיאלי כלשהו יצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא א) ויקים ממלכה אחת. הצלחתה של ממלכה זו תובטח כשיבוא הקץ לעוינות בין בני רחל ובני לאה וכולם יתאחדו תחת דגלה של שושלת בית דוד:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד... וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ. אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם (ישעיה יא י, יג).

חזון דומה מופיע בדברי ה' ליחזקאל:

קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו: לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו; וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו: לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ (יהיה כתיב) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד... וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם (יחזקאל לז טז–כד).

סיפורה של רות כולל בחובו את הפוטנציאל לתיקון הקרע בין רחל ללאה. בית ישראל המאוחד ייבנה בסופו של דבר בידי נצר לזיווג בין בועז לרות, צאצאו של דוד.

בית לחם הוא אולי המקום הראוי לסמל את המיזוג בין שני הבתים, שהרי זהו חלק מהנחלה שירשו בני לאה והוא קשור למקום קבורתה של רחל. אין פלא אפוא שהמלוכה, שנועדה לאחד בין שני המחנות הללו, יוצאת ממקום זה של אחדות.

הערות

[1]  המילה "בית" מתארת בתנ"ך מקום מגורים (למשל בראשית יט ג; יהושע ב ו–ח) או קבוצה של המשפחה הקרובה (למשל דברים כה ט) או המשפחה המורחבת (למשל שמואל ב ג ו). המילה מתארת גם את צאצאיו של אדם ואת התפתחותה של שושלת (ראו למשל שמואל א ב לה; שמואל ב ז יא–טז; מלכים א יא לח). עוד צורה נפוצה מאוד לשימוש במילה "בית" היא הביטוי "בית ישראל", הכורך כמובן יחדיו את העם כולו בקבוצה משפחתית אחת. ראו למשל גזניוס, לקסיקון, עמ' 116.

[2]  תחילה שולחת אותן נעמי לבית אמן (רות א ח) – וההשתמעות כאן, כאמור, היא מקום שבו אפשר למצוא נישואים (ראו למשל בראשית כד כח; שיר השירים ג ד).

[3]  בגרסה הארמנית לתרגום השבעים נוסף ברות ב א, אחרי אזכור שמו של בועז, המשפט "ויתן לנעמי בית אלמנה לדור בו". ייתכן שהמשפט נוסף כדי לבאר פער שנוצר בסיפור. זאת ועוד, הוא מתאר את בועז כמי שעוזר ישירות לנעמי, וזאת בניגוד למתואר בפסוקים עצמם, כפי שצוין כאן לא פעם. ברות ב ז יש ביטוי לא ברור המתייחס לסוג של בית שרות שבה אליו ("זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט"), אבל נראה שההתייחסות כאן היא לסוכה בשדה בועז ולא לבית שבו מתגוררות רות ונעמי. גם אם נקרא את המילים באופן המציב את רות בבית פיזי משלה (ואת זאת קשה לבסס), יש משמעות למילה "מעט", המגבילה לכאורה את מנוחתה באותו בית.

[4]  ייתכן שאיננו אמורים לצפות למצוא את הפרט הזה. כידוע, התנ"ך מתעד לא פעם אירועים בסגנון לקוני ומציין רק נקודות שיש להן נגיעה ישירה לעניין. אלא שהמוטיב הכללי של בית בתקופת השופטים הוא בעל משמעות, ולפיכך אני מציגה את העדרו של בית פיזי לנעמי ולרות כהשמטה בעלת משמעות, ואולי מכוונת.

[5]  במוטיב הזה עסקנו לעיל, בהקבלה בין בועז לשמשון.

[6]  אפשר לטעון כי איום החורבן בסיפור זה אינו נוגע לבית הפיזי אלא למשפחת אביה של האישה. איום זה מזכיר את סיפור יפתח ושבט אפרים.

[7]  לא ברור אם זוהי התייחסות למבנה פיזי או לשבט, אפשרות שנראית סבירה יותר.

[8]  יש מחלוקת מסוימת בשאלה אם יפתח קיים את נדרו במובן הפשוט והעלה אותה לקרבן (ראו למשל רלב"ג ורד"ק לשופטים יא לט). על פי פשט הכתוב, הבת אכן הומתה (ראו גם תנחומא בחוקותי; תענית ד ע"א; רמב"ן לויקרא כז כט).

[9]  שימו לב למשחק המילים בין "ביתו" של יפתח לבין "בתו" בשופטים יא לד. משחק מילים זה מלמד על הקשר העמוק בין הבית לבין הבת היחידה. לבית אין המשך ללא צאצאים.

[10]  שמות רבה פרשה א יב–יג. ראו גם תנחומא פקודי ט.

[11]  למרות מידה לא מבוטלת של מחלוקת בשאלה מי קיבל את הבתים הללו (ראו רמב"ן שם), מה היו בעצם (ראו למשל רש"י, שד"ל שם) והאם יש לראות בכך שכר (ראו למשל רשב"ם, רבי יצחק עראמה והמלבי"ם שם), המשמעות הפשוטה של הפסוק היא שהבתים ניתנו למיילדות כשכר על פועלן. לענייננו אין חשיבות לזיהוי המדויק של הבתים.

[12]  לעיל בחנו את ההשוואה בין רות ובועז לבין תמר ויהודה (לצד סיפור לוט ובנותיו), ולא נחזור לפתוח את הדיון גם כאן. די אם נאמר כי סיפורים אלה בונים את שושלת בית דוד ואת שושלת המשיח. יש המייחסים זאת לעוז הרוח ולאומץ הלב של כל הנשים הללו, אך מרבים להבליט את סיפור יהודה ותמר כמבשר משמעותי במיוחד של שושלת המשיח (כפי שניכר מאזכורו בסוף דברי הברכה כאן). ייתכן שהסיבה לכך היא נכונותו של יהודה להודות בטעותו (בעזרת השימוש במילת מפתח במגילת רות, "הכר"), וגם אופייה של תמר, שהמסר האמיץ שהיא מעבירה ליהודה (כשהיא שולחת לו את סמלי מלכותו) מזכיר לו את ייעודו ואת אחריותו ומחזיר אותו לתלם. 

[13]  תנחומא ויצא טו; רות רבה פרשה ז יג; רות זוטא ד יג; רש"י ואבן עזרא לרות ד יא.

[14]  ראו קמפבל, רות, עמ' 152.

[15]  המדרש מציין גם זאת; ראו רות רבה פרשה ז יג וראו תורה תמימה שם.

[16]  ששון, תרגום רות, עמ' 154. שימו לב כי רות עצמה נזכרת במקום השני כשהיא ועורפה מופיעות לראשונה ברות א ד. עם זאת, התיאוריה אינה מחזיקה מעמד בבדיקה מהירה של סדר האנשים הנזכרים בתנ"ך. ישנם מדרשי חז"ל שמניחים כי מי שמוזכר ראשון חשוב יותר. ראו למשל בראשית רבה פרשה א טו.

[17]  יש חוקרים הסבורים גם שהקשר נובע מהדמיון בין רות לבין רחל ולאה באופן שבו הרמייה ממלאת תפקיד בסיפוריהן (נישואי יעקב עם לאה בליל חגיגת הנישואים מזה וניסיון התרמית הלילי של רות בפרק ג מזה). ראו למשל פייפר, אימהות, עמ' 328-327. אין בכך כדי להסביר את העובדה שרחל נזכרת לצד לאה, אלא אם מניחים שהדברים לא יכלו להתרחש ללא הסכמתה (ורמייתה) של רחל, הנחה המשותפת לרבים מפרשני חז"ל (למשל בבא בתרא קכג ע"א; איכה רבה פתיחתא כד). בכל מקרה, לדעתי, אין פה רעיון שאמור לתפוס מקום בברכת העם.

[18]  ברות רבה פרשה ח א נאמר כי העדים מביאים דווקא את הדוגמה הזאת בגלל הבעייתיות של נישואי בועז למואבייה. גם נישואים לשתי אחיות נאסרו (ויקרא יח יח), ואף על פי כן התקבלו נישואי יעקב לשתי אחיות והניחו את היסודות לעם ישראל. גם הזיווג בין רות ובועז זוכה לברכה ולתוקף למרות היותה של רות מואבייה.

מתוך: יעל ציגלר, רות מניכור למלוכה, מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים 2018
מתפרסם כאן באדיבות המחברת והמו״ל.