צוואת אל צבאות: וינייטת ברית שלום

יצחק מאיר, הוגה דעות, משורר וסופר

יותר משהשלום היה לאידיאל  באומות העולם, הייתה המלחמה אידיאל של עממים הרבה

ניגודים הם לעתים רבות שני קטבים לעיגול שלם. אדם שרואה קטעי מציאות  אינו יודע תמיד להשלים ביניהם. רואה פסוקים, " וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים יִהְיֶה הַר בֵּית-ה' נָכוֹן בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא הוּא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ עָלָיו עַמִּים.  וְהָלְכוּ גּוֹיִם רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל-הַר-ה' וְאֶל-בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו  כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר-ה' מִירוּשָׁלִָם" ( מיכה ד',א'-ב'),  ומגלה כי נבואת מיכה רואה עתיד נכסף של אחוות עמים, של חיבור אומה לאומה לאמונה קושרת אחת ואלוהי ישראל מלך אחד על כולן, ודרכיו ואורחותיו, חוקיו ומשפטיו היוצאים מציון ירושלים, מאומצים על ידי הכל כאוניברסליים. זאת מהות אחרית הימים.

כך בקטע מציאות שהוא רואה. 

מסב עיניו ומביט בקטע  מציאות עוקב, וקורא  פסוק שהוא ניגודם הגמור של הפסוקים שראה ראשונה. " כִּי כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-ה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד" (שם ה'). אחרית הימים  אם כן, אינה חיבור כל העמים יחדיו, אלא היבדלות ישראל מכל העמים, לא "וְיוֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו", אלא בפשטות שאינה מתפרשת אלא כפשוטה, "כָּל-הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו", ואנחנו ניבדל ונדיר עצמנו מהם, נתייחד, רק אנחנו לבדנו, תמיד, בימים האלה, גם באחרית הימים, " וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם-יה' אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד"!  שני קטעי המציאות סותרים  על פניו זה את זה. מטריד. מה חוזה החוזה? עתיד כפול?

הרואה את הנבואה כולה, את ליבה ואת קטביה כאחד, רואה חזון אחר, חזון אחד. בלב הנבואה משובץ חזון השלום, " וְשָׁפַט בֵּין עַמִּים רַבִּים וְהוֹכִיחַ לְגוֹיִם עֲצֻמִים עַד-רָחוֹק וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה.   וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד..." (שם ג'-ד'). שלום הוא יישוב סכסוכים במשפט.  שלום הוא קבלה הדדית של  אמיתות אוניברסליות.  שלום הוא פירוק העולם מנשקו ושחרור התרבות מתורות מלחמה וממיתוסים מפארי מלחמה.  שלום הוא  איש במזרח - תחת גפנו במזרח, ואיש במערב תחת -תאנתו במערב. שלום הוא עידן בו אין עוד יסוד - לא מוכח ולא מדומיין -  לחרדה שהנה רחוקים מאיימים לבא וליטול חלק לא להם מקרובים. חזון השלום בליבה מפייס בין הניגודים בקטבים עד שהם משלימים  זה את זה והנבואה  האחת כולה  כובשת את הלב באחדותה..  אחוות העמים באחרית הימים אינה מבטלת אמונות מגוונות. היא מקיימת אותם ואין מחריד. אחוות העמים אינה הלחמת כל הלשונות ללשון אחת, כל הדעות לדעה יחידה. אחוות העמים מאפשרת לשמור על הדביקות בשונות, ושלל צבעי הייחוד עושה קשת אחת בענן מקוטב אל קוטב. זאת הנבואה. זאת התקווה. זאת הבשורה  המנחמת כי סוף דבר -השלום הוא בלתי נמנע. היא חתומה. יש לה ערב, גדול הערבים ביקום, " כִּי-פִי ה' צְבָאוֹת דִּבֵּר" ( שם ד'). זאת לא הבטחה. זה חוזה. חזון החוזה.

והנה שוב, לכאורה, ניגוד מתמיה. מה לו לאלוהים הערב בשמו כי באחרית הימים לא יעמדו חילות אלה מול אלה, "וְכִתְּתוּ חַרְבֹתֵיהֶם לְאִתִּים וַחֲנִיתֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה" ולחתימת הנבואה בתואר "ה' צְבָאוֹת"?! יש דיסוננס גדול מזה? "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתּ"! (שמואל א', י"ז, מ"ה). או 'אלוהי לא ילמדו עוד מלחמה' או 'אלוהי מערכות ישראל', ושניהם צְבָאוֹת?! רק בשעה שרואים קטעי מציאות. 

 חנה, רעייתו המיוסרת של אלקנה אוהבה, עולה לשילה להתפלל על פרי בטן ושוטחת בתפילה חתוכה בשפתיה בלא קול לפני אלוהי כל בשר " וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ וַתִּתְפַּלֵּל עַל-ה' וּבָכֹה תִבְכֶּה.   וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ) "  שמואל א א י'-יא) . היא לא נודרת נדר כי אם תיענה יהיה בנה חייל בצבא 'אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל'. היא נודרת נדר כי יהיה נזיר לה' כל ימי חייו במשכן שם עלה בעלה מימים ימימה להשתחוות בתפילות, " וְעָלָה הָאִישׁ הַהוּא מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת וְלִזְבֹּחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשִׁלֹה "  (שם, א',ג'). גם הוא? הוא כורע ושואל צרכי יומו  מ'אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל' שבפי דוד הלוחם? 

אין זאת אלא שהמציאות  גם בשמים גם בארץ היא מציאות של ניגודים העולים כדי שלימות. שלימות היא ניגודים שנצפו בראייה מרחבית, בעין היודעת להביט בכל הקטבים יחד בצפייה אחת. אפשר כמובן לסמוך על פרשנים כגון רבי אברהם אבן עזרא הרואים בתואר 'ה' צְבָאוֹת', תואר היפה  לאל עליון  המושל בשמש ובירח ובכוכבי הרקיע ובכל צבא השמים, ולוחמי ישראל באויביהם בארץ, הם לוחמיו שלו, והוא עומד לימינםכשקוראת אותם מלחמה בחינת "לְדָוִד  בָּרוּךְ ה' צוּרִי  הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי  לַמִּלְחָמָה" (תהלים קמ"ד, א'), פסוק  עליו אומר הפרשן דון יצחק אברבנאל , "רוצה לומר שנתן לו יתברך כוח יתר וגבורה רבה חוץ מהמנהג הטבעי". אפשר. אבל אין צורך. הדברים כפשוטם נהירים מעצמם. אלוהי הצבאות של דוד הוא אלוהי השלום של חנה. יש אלוהים אחד בשמים ובארץ.  במלחמה " ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ" (שמות ט"ו, ג') אבל כשגדעון בונה לו מזבח " וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא-לוֹ ה' שָׁלוֹם" ( שופטים ו', כ"ד). כשאין מנוס – איש מלחמה. במהות שמו שלום.

ועדיין קשה עד למאוד לפייס את הניגודים.

בשיטים התפרקו ישראל מן המידות וקנו הפקר במחיר אמונתם והשתחוו לאלוהי ניכר ועבדו את בעל פעור, כולם, המון העם ובראשם מנהיגיהם. לא היה קיום לעם שכך בגד באלוקיו. הנגף היה בלתי נמנע. המוות פשט במחנה. הייתה חובה לעצור. להציל מי שלא נלכד. למנוע הכחדה . לצאת מדברי נימים. להציל את השארית. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל  הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כ"ה, ה'). מלחמה לה' במורדים בו ובתורתו. עוד משה מדבר, ובפרהסיה גדולה, בהתרסה שהייתה עצומה אפילו יותר מסערת היצרים ,קרב זימרי בן סלוא נשיא שבט שמעון אל המדיינית שפיגלה את ייחוסה. "וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ( שם , ז' ח'). הדעת מתפתלת  בייסורים בעלות  לפניה המראה הנורא של הרוגים במגפה, של שיכרון חושים שאין לו סכר גם אל נוכח הדם, של בן כוהנים  נסער שלא עצר בעד הזעם שעורר העלבון המשולש עלבונו הוא, עלבון כל בני עמו, עלבון אלוהי ישראל, המכה ברומח אחד גם איש גם אישה בקובתה. ועל אלה אומר ה' ,  "פינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת-קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא-כִלִּיתִי אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי.   לָכֵן אֱמֹר  הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם")שם,י"א-י"ב)! 

הניגוד הוא בלתי נסבל. מקומם. אלימות בכל, משולחת רסן מחד, מתפרקת בקנאות מאידך אלימות  סוחפת , בוטה, מכל עבר - ובריתי שלום? יש ניגוד גדול מזה? לא מובן. גם הביטוי 'בְּרִיתִי שָׁלוֹם' לא מובן לא דקדוקית, לא עניינית.. מה זה בְּרִיתִי שָׁלוֹם? בְּרִיתִי בְּרִיתִ שָׁלוֹם? לא כתוב, ולו היה כתוב מה היה מובנו? התחייבות שהכהן וממלכת ישרל  עליה אמר ה', " עַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות ט"ו, ה',ו') יראה אלא שלום כל ימיו? הגנה מפני מלאך המוות כמאמרו של הפרשן ספורנו? 

 עד שבא לו רבינו משה בן מימון המודה כי פירושים ששמע לא שכנעו אותו ואומר , "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת-בְּרִיתִי שָׁלוֹם - שיתן לו ברית עם השלום"! פירוש פלאי. תעודת ישראל מעתה, אחרי המלחמה שלא היה לה מנוס פן יכלה ההפקר את העם כולו, אחרי ההתפרצות הקנאית שאילולא פרצה היה עולמם של ישראל מתחלל ללא תקנה - אין תקווה אלא באימוץ השלום כאידיאל. המוצא היחיד מן המלחמה הוא השלום. אין תוחלת זולתה. הברית האחת היא כריתת ברית עולם עם  השלום. המלחמה מעתה היא הפרת ברית . עתים אין מנוס. עת לעשות משום הפרו תורתך. אבל בגוב הדברים, מלחמה היא הפרת ברית שלום.

זה רחוק מהיות מובן מאליו. יותר משהשלום היה לאידיאל  באומות העולם, הייתה המלחמה אידיאל של עממים הרבה. שבחי המלחמה, הערצת גיבורי החרב, היו לאורכם של דברי הימים לרוחבם של היבשות ואיי הים לאבני בניין של הזהות והגאווה הלאומי, מסמוראי יפן ועד לאבירי גרמניה צרפת ובריטניה, מימי אלכסנדר הגדול ועד לימי נפוליאון בונפרטה . הרקלטס היווני לימד כי 'המלחמה היא אם כל הדברים הטובים . לכן כשהאנושות תחליט להביא קץ למלחמות יביא קץ המלחמות קץ על האנושות'. פדריך ניטשה, מעריצו של הרקלטס כותב  כי 'מלחמות חרב והרג אינן אלא מטפורה לחיים עצמם. חיים הם מאבק בלתי פוסק בין ניגודים. צריך ללמוד להתגבר אליהם. אין טוב ממלחמה כסדנת לימוד העמידה במאבקים. היא מחשלת את האדם. מגלה בתוכו מעיינות מפכי רצון'. ועוד כתב ניצ'ה "המלחמה היא ערך הכרחי. עד הנה איננו יודעים על אמצעי טוב יותר להרים קרנם של אנשים שפופים מאשר אמצעי המלחמות גדולות. משדה הקרב עולות אנרגיות קמאיות, שנאה שאיננה אישית, הרג בדם קר במצפון שקט, התשוקה המשותפת לחסל את האוייב , ההתכחשות היהירה לכאב האבדן של יקירים  לחייו האישיים של הלוחם ולחיי זולתו, רעידת האדמה הגדולה של הנפש". הדברים נכתבו לפני שניצ'ה חווה את המלחמה של הפרוסים בצרפתים כ'מדיק' צבאי.  הוא ריכך את הרטוריקה מעריצת המלחמה אך ניבא כי הדור עומד לפני בואה של מלחמה גדולה שתחזיר את עטרת הכבוד ליושנה. הוא לא נסוג מהצב את המלחמה כהזדמנות יחידה למיצוי הפוטנציאל האנושי. נבואתו לא איחרה להתגשם. אבל תחת עטרה ליושנה, חזרה החרפה ליושנה.

קרוב לאלפיים שנה לפניו, כותב טקיטו ההיסטוריון הרומי בספרו 'גרמניה' המתאר את מלחמת הרומאי בשבטים הגרמניים המכונים ברבריים, כי בהגיע נער רומי לבגרות, לאזרחות רומית מלאה , בגיל 15, מעניקים לו טוגה. לגרמנים מעניקים בנסיבות דומות נשק! חינוך למידות !  הגברים הגרמנים, הוא כותב, פורחים בשעת מלחמה, נובלים בימי שלום. האידיאליזציה של המלחמה הוליכה המונים אל הדגל במלחמות על כבוד האומה. עד שהמציאות  עצמה הביטה בתוכחה נוראה בעיניהם של המשוררים הגדולים יוצרי הסגות והאפיקה של הגבורה . בן עשרים וארבע היה Wilfred Owen לוחם מלחמת העולם הראשונה הפצוע, בשעה שכתב לאמו שיר בעקבות התקפת גזים . אני מביאו בתרגום חופשי : "הם צעדו מוכי שינה. רבים איבדו את נעליהם. נעו כחיגרים, לרגליהם סוליות דם קרוש. הם היו כמשותקים. עיוורים, שיכורי עייפות חרשים אפילו לקול נפץ פגזי הגז שנשרו רכות מאחוריהם. ידידי, לא היית יכול לומר בהתלהבות גדולה כל כך לילדים צמאים לתפארת מייאשת את השקר הנודע  Dulce et decorum est pro patria" mori ".

השורה האחרונה היא מתוך היצירה הגדולה של המשורר הרומי הוראציוס ותרגומה "מתוק ונורא הוד הוא למות בעד המולדת " .  Wilfred Owen מסיים את שיר ההתפקחות הנורא מהדרת פני המלחמה בציטוט המקורי בלי לתרגמו. המקור צריך לשאת את התוכחה הגדולה על אידיאליזציה של המלחמה. המשורר הצעיר מת שנה לאחר פרסום שירו באחת משוחות המלחמה המטורפת.

על כן, כאמור לא מובן מאליו הוא ש ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל  הוא האלוהים הנותן לבניו למודי המלחמה הנוראה את צוואת הברית עם השלום.  אם המלחמה היא כורח - אימיה הופכים את השלום לתקוות התקוות. גם אם הכורח הוא  לעמוד על הנפש בחרב , הברית עם השלום מחייבת לחתור אל "לֹא-יִשְׂאוּ גּוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב וְלֹא-יִלְמְדוּן עוֹד מִלְחָמָה" ולקדש את צוואת התקווה הזאת שיצאה מפי אל צבאות. דוד המלך המשורר-הלוחם, שלא הורשה לבנות את בית הבחירה כי ידיו שפכו דם, הוא השר, המתפלל,   בתהלים קמ"ד, פסוקים ז'-ט' , כי השלום יהיה כחומה המקיפה את עירו  "שַׁאֲלוּ שלוֹם יְרוּשָׁלִָם    יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.  יְהִי-שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ   שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.   לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי   אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.   לְמַעַן בֵּית-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ   אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ." ניגודים, ניגודים, ואין ניגודים. אלוהי הצבאות שמו שלום. 

ערב שבת פרשת פנחס התשע"ח