בין סדקי התודעה לכוס תה של דמדומים, ד״ר עופר חן מזמין אתכם למסע פיוטי בתוך הזיכרון. בשיר 'מעשייה על זמן שאול', הרגעים הופכים לניחוח וחמקמקים כמו צל על קיר. האם אפשר באמת לעצור את השעון, או שאנחנו רק אורחים בתוך מרוץ של דממה?
מעשייה על זמן שאול: הזמנה למסע בזמן הפנימי
בֵּין סִדְקֵי תּוֹדַעְתִּי, הַזְּמַן שׁוֹקֵעַ,
כְּטִפָּה בְּכוֹס תֶּה בְּעֵת דִּמְדּוּמִים.
לֹא קוֹל נִשְׁמָע רַק הֵד בּוֹקֵעַ,
וּדְמוּת נִמְהֶלֶת בִּצְלָלִים רְחוֹקִים.
מְשֻׁעְבָּד לְקִרְעֵי זִכְרוֹנוֹת,
לִרְגָעִים טְהוֹרִים מִכַּוָּנוֹת.
הָאֲנִי שֶׁעָמַד בְּקֶרֶן רְחוֹב,
אוֹ צֵל עַצְמִי שֶׁיָּדַע לֶאֱהֹב?
פִּסּוֹת זִכָּרוֹן אֵינָן תְּמוּנָה,
הֵן נִיחוֹחַ - שְׁבִיב אוֹר.
רֶגַע שֶׁנֵּעוֹר וְנָסוֹג לַפִּנָּה,
כְּמַדְלֵן רוֹטֶטֶת בְּבֹשֶׂם טָהוֹר.
הַזְּמַן אֵינֶנּוּ חֵץ, כִּי אִם גַּל,
נָטוּעַ, קָבוּעַ וּמִתְפּוֹגֵג כַּטַּל.
נָע חֲלִיפוֹת בֵּין הוֹוֶה לֶעָבָר,
וּמֵאִיר בָּבוּאָה שֶׁל סוֹף דָּבָר.
וַאֲנִי בֵּין אָז וּבֵין כָּאן,
מְבַקֵּשׁ לְהָשִׁיב אֶת הַזְּמַן.
אַךְ לֹא נִתָּן לַעֲצֹר וְלִנְעֹל בַּמַּנְעוּל,
אֶת מֵרוֹץ הַדְּמָמָה שֶׁל הַזְּמַן הַשָּׁאוּל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.