מותו של אהרן הכהן (במדבר כ): החטא ועונשו: עיון אנאליטי-חוויתי

ד״ר יוספה רחמן, מחברת הספרים "הסיפור בכתבי הקודש" ו"אגדת רש"י - הערכה פרשנית מחודשת"

ניתוח הקשר בין תיאור חטא מי מריבה לתאור מותו של אהרון הכהן בהר ההר. המאמר בוחן את המשמעות של סמלי הציות, תפקיד בגדי הכהונה והמשכיות עבודת המשכן. גישה אנליטית המציגה את דרכי ההנהגה ומנגנוני ההתמודדות של הכהן הגדול עם המוות.

תגיות: אהרון הכהן; במדבר כ; חטא ועונש; מי מריבה; בגדי כהונה; אלעזר הכהן; משה; רש״י; שד״ל; קדושת המשכן; אבלות.

מותו של אהרן הכהן (במדבר כ): החטא ועונשו: עיון אנאליטי-חווית

המעגל הנסגר בסיפור על מותו של אהרון הוא המעגל המפורסם של חטא ועונש. החטא והעונש מסופרים שניהם בבמדבר כ כמעט ברצף, כאשר רק קטע קצר אודות יחסי ישראל-אדום (פסוקים יד-כא) מפריד ביניהם. הסיפור על החטא בפרשת מי מריבה נקשר בתודעה הפרשנית יותר בדמותו של משה מאשר בדמותו של אהרון משום שמשה הוא הדמות הדומיננטית בסיפור: אליו פונה ה' לקחת את המטה (פסוק ז-ח) והוא, ולא אהרון, מרים את ידו ומכה במטהו על הסלע פעמיים (פסוק יא), אולם מאחר שמשה ואהרון צוו בלשון רבים לדבר אל הסלע (פסוק ח), ומאחר שהענישה מופנית אל משה ואל אהרון בלשון רבים (פסוק יב), ברור שמשה ואהרון נתפסים בפרשה שלפנינו כשניים שהם אחד. ואומנם כבר מתחילת שליחותו של משה שימש לו אהרון כמו פה ("הוּא יִהְיֶה-לְּךָ לְפֶה" - שמות ד, טז) וגורלותיהם נקשרו בעבותות.

גם בסיפור על החטא וגם בסיפור על העונש ישנם פנים יחידאיים שאין להם אח ורע במקרא. בסיפור החטא מפליאה מאד החומרה של ההענשה, ואילו הסיפור על מותו של אהרון הכהן מופלא ומפליא בין היתר באשר יש בו לנפטר תפקיד מרכזי וחשוב בטקס הקבורה של עצמו.

א. ברור מהותו של החטא
ז וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר:
ח קַח אֶת-הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם:
ט וַיִּקַּח משֶׁה אֶת-הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
י וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת-הַקָּהָל אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:
יא וַיָּרֶם משֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:
יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם:
יג הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר-רָבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם:

יעקב מילגרום, חוקר יהודי אמריקאי בן המאה העשרים, מכנה את השאלה בדבר מהות חטאם של משה ואהרון "...אחת הבעיות הסבוכות במקרא", ואילו הפרשן היהודי האיטלקי בן המאה התשע עשרה, שמואל דוד לוצאטו, המוכר יותר בראשי התיבות של שמו, שד"ל, מעיד על האינפלציה חסרת התקדים בתשובות שניתנו לשאלה: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש, כי הנה דון יצחק אברבנאל הביא עשר דעות והוסיף עוד אחת מדעתו, והרשב"ן במגן אבות דף ע"ה הוסיף דעה אחרת, ורמבמ"ן הוסיף עוד אחרת, ואולי עוד כמה דעות אחרות נכתבו, ואני לא ידעתין; אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו...". דבריו של שד"ל אמורים בנימה הומוריסטית: "משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר" "... אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו...". בד בבד עם הנימה ההומוריסטית יש כאן דחייה עקרונית של כל ניסיון להמשיך ולחפש תשובות נוספות לשאלה. שד"ל שהיה בעל היקפי ידע עצומים, לא הותש מההיקף הרב של המשיבים ושל התשובות, אלא נרתע מחוסר הטעם שמצא בחלק בלתי מבוטל של התשובות, בפרט לאחר שהגיע אל המסקנה שפירושם של הקדמונים ורש"י עולה על כולם. הוא אף מתוודה בפני קוראיו שהוא עצמו עבר מטמורפוזה ביחסו אל מהות החטא: במשך חמש עשרה שנה סבר כדעת ארבעה פרשנים "מזמנים שונים ומארצות רחוקות", שחטאם של משה ואהרון רמוז בפסוק ו:"וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם". סדרת התלונות של העם בתחילת הפרק, לאחר מות מרים, כשלא היה מים לשתות, היתה אמורה להביא אותם לעמוד בפרץ מול קהל המתלוננים ובדרך זו לקדש שם שמים, אך הם פחדו מהקהל וברחו אל פתח אהל מועד. שד"ל מעיד על עצמו שנהג לשבח את הפירוש הזה, אולם בסופו של דבר הגיע לכלל מסקנה שלפי שיטה זו "העיקר חסר מן הספר" משום שה' "לא הוכיחם כלל על אשר פחדו ועל אשר לא דיברו" אל המתלוננים. מנקודה זו אימץ את דרכו הפרשנית של רש"י, רבי שלמה יצחקי, בן המאה האחת עשרה, בפירושו על פסוק יב, ד"ה להקדישני. לפי שיטת רש"י משה ואהרון היו צריכים לדבר אל הסלע, ולא להכותו. אילו דיברו אל הסלע והוציא מים, היה שם ה' מקודש לעיני העדה והיו אומרים "מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו." רמב"ן , רבי משה בן נחמן, פרשן ספרדי בן המאה השלוש עשרה, הנוהג לפתוח לא מעט מפירושיו בציטוט מדברי רש"י , מקשה כנגד: "כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואילו היה רצונו בדיבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך (שמות ז טו), והוא להכות בו... ואין הנס גדול בדיבור יותר מההכאה, כי הכל שווה אצל הסלע". על כך שד"ל השיב שה' אמר להם לדבר אל הסלע "אלא שבשעת הדיבור היה להם לנטות ידם במטה על הסלע, בריחוק מקום ובלי לנגוע בו. והנה חטאת משה ואהרון היתה מרי (ככתוב להלן כ"ד), כי לא עשו כאשר ציום ה'...". שד"ל אף חולק על קביעתו של רמב"ן לפיה הנס בדיבור איננו גדול יותר מנס ההכאה, "כי הכל שווה אצל הסלע." לדבריו, הדיבור וההכאה צריכים להיבחן לא לעומת הסלע, אלא ביחס לבני ישראל אשר לגביהם הוצאת מים כתוצאה מדיבור אל הסלע היתה אמורה להתמיה יותר מאשר הוצאת מים בדרך ההכאה, והתמיהה המוגברת אמורה היתה לגרום לקידוש השם גדול מאד בעיני ההמון. . לפי דבריו של ה' אל משה ואל אהרון "יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם" מתברר, שחטאם היה באי הגרימה לקידוש שם שמים, כאילו שלא האמינו שה' יכול להוציא מים בדיבור.

עתה ברצוני להמשיך את שיטתו של רש"י ולהרחיבה. אפתח בהשוואתם של דברי ה' בבמדבר כ, יב עם דבריו של שמואל אל העם בשמואל א, יב, כג.

במדבר כ, יב: וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם:
שמואל א, יב, כג: גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה:

הפסוק מספר במדבר מאפיין את מהות החטא שחטאו משה ואהרון, לעומתו הפסוק משמואל איננו מאפיין חטא ששמואל ביצע בפועל אלא חטא אפשרי ששמואל לדבריו היה עלול לבצע, אילו היה מחליט לא להתפלל בעד העם.

קיימים ארבעה משותפים לשני החטאים: 1. בשניהם קשור החטא להימנעות מפעילות ציבורית למען עמו של ה' ולפיכך מדובר בחטא כלפי אלוהים ועמו גם יחד: משה ואהרון יכלו לגרום לקידוש שם שמים ברבים ובכך היו מאדירים את ה' ומעלים את רמתו האמונית של העם. ובאשר לשמואל, אילו שמואל היה מדרדר לחטוא ולא להתפלל בעד העם, הוא היה מונע הצלה מעמו וגם חוטא כלפי ה' שמינה אותו נביא על עמו. 2. בשני המקרים ההימנעות היא בתחום הדיבור. 3. בשני המקרים העם מצוי במצב ירוד ולמרות זאת, ואולי אפילו בגלל זאת, הנביא אמור לפעול למענו. 4. גם בבמדבר כ וגם בשמואל א יב מדובר בחטאים שאחד העם איננו מסוגל להיאשם בהם. לאדם רגיל אין כוח תפילה ולא כישורי תפילה כמו שיש לנביאים צדיקים, ובוודאי שאין להאשימו מלכתחילה שלא קרע בתפילתו את גזר דינו של עם חוטא מאד, או שלא קידש שם שמים ברבים במצבים שרק מנהיגים עם שיעור קומה יכולים ומסוגלים. ככל שאדם מצוי ברמה גבוהה יותר והוא קרוב יותר לאלוהות, המטלות המוטלות עליו כבדות יותר ולפיכך סיכויי האשמה בלתי שכיחים, אפשריים יותר. משל למה הדבר דומה? לספורטאי מצטיין ברמות גבוהות , בין הציון 98 ל-100. עבורו ציון של 96 יהיה בגדר נפילה.

לפי תפיסתו של שמואל, חטא הוא לא לדבר אל ה' בעבור העם. לפי תפיסתו של הכתוב בבמדבר כ, חטא הוא לא לדבר אל הסלע קבל עם, בפקודת אל. לאור זה, חובתו של שמואל היא להאמין בהיענות של האלוהים וברחמיו הרבים כלפי עמו, ואילו חובתו הראשונה של משה היא להאמין במסוגלותו של הדומם להיהפך לישות מרגישה וצייתנית כמו האדם, ולהאמין במסוגלות של העם להבין דבר מתוך דבר ולחזור למוטב, גם כשמדובר בתקופה רבת תסיסות ומרידות מצד העם. גם כאשר כוחו של הנביא תש נוכח הישנות התסיסות והתלונות.

משה ואהרון נדרשו להוכיח בדיבור אל הסלע מה שנאמר לפי הפשט בבראשית א, שהדומם מקשיב לדברי האלוהים: האל ציווה "תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע..." והארץ הוציאה "דשא עשב מזריע זרע" (פסוקים יא-יב). נדרש ממשה ומאהרון לדבר אל הדומם כדי להעלות את העם ממדרגתו הנמוכה עד מאד. נדרש מהם ללכת בדרכו של הבורא שברא את העולם בדיבור (בלשון חז"ל במאמרות – משנה אבות ה, א) ולעשות את המיטב כדי להגביה את העם ולתקן את מעשיו מכאן ולהבא. זוהי דרישה גבוהה מאין כמוה המקרבת את נמעניה למדרגה קרובה מאד אל האל.

מדוע נדרשה ממשה ומאהרון ששימש לו כפה, דרישה כזו? לדעתי, גם משום שקורותיהם האחרונים קשורים בדיבור. קורח דיבר נגד סמכותם של משה ואהרון, ולכן משה השתמש כנגדו בכוח הדיבור הנבואי: " כח וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי-ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל-הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי-לֹא מִלִּבִּי: כט אִם-כְּמוֹת כָּל-הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל-הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא ה' שְׁלָחָנִי: ל וְאִם-בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת-פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת-ה': לא וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. אדם שהשתתף בכוח הדיבור שלו בתהליך ההענשה הכבדה של קבוצה מישראל, היה צריך להשתמש בכוחו זה גם להיטיב ולהחזיר את החוטאים אל אלוהיהם אלא שכאן נעתקה לשונו, ולפיכך נענש. אגב מעניין לציין שבהמשכו של ספר במדבר, בפרשת בלק, עם ישראל כולו מאוים בגלל סכנת הקללה, כלומר הדיבור הפוגעני, של בלעם.

לסיום סעיף זה אנסה להבהיר, בשונה משד"ל, מדוע ציווה ה' על משה לקחת מטה. המטה נקשר בתודעת העם בנסים. לעניות דעתי, הבאתו של המטה נועדה לעורר בקרב העם ציפייה להישנותו של הנס בשמות יז, ו, שם היכה משה על הסלע ויצאו ממנו מים. אילו הפעם היו משה ואהרון רק מדברים אל הסלע ולא מכים אותו, התודעה של העם ביחס לכוחו של ה' היתה מתעצמת לאור ההשוואה הלעומתית בין הווה ועבר כאן. להבאת המטה בפרשתנו היה אפוא תפקיד פסיכולוגי למקד את תשומת הלב של העם בעליית המדרגה של אופי הנס, מהכאה לדיבור, וכך לקרב אותו יותר לאלוהיו. לכן ההימנעות מהכאת הסלע היתה החמצה של הזדמנות נדירה להביא למהפך בתודעה של העם המתלונן. ואמנם בפרשה זו לא נענש העם אלא המנהיגים שהחמיצו את ההזדמנות הנדירה שנקרתה בדרכם. ענישת העם כאן היא לכל היותר השתלשלות לאחר מעשה, שנבעה ממות מנהיגיו.

דוגמה מעין זו מצויה בסיפור על דוד וגלית (שמואל א, יז). דוד התכוון להכריע את גלית באמצעות חלוקי האבנים שאסף מן הנחל, אולם כלפי חוץ החזיק במקל (פסוקים מ, מג) ויצר בגלית תחושה מוטעית שההכרעה במלחמה תהיה באמצעות כלי הנשק הגלוי לעין. בסופו של דבר, בשני הטקסטים יש לשימוש במקל/במטה תפקיד חינוכי שכן על סף מותו מועצמת בקרב גלית ההבנה שהאויב שהוא התגרה בו ארבעים יום וארבעים לילה, חכם ממנו, ולפני שכרע נפל לא רק שחש מובס פיזית אלא שחש מופתע וטיפש.

ב. ביצוע העונש - הסיפור על מותו של אהרון (במדבר כ, כג-כט)

כג וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם לֵאמֹר:

כד יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי לְמֵי מְרִיבָה:
כה קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר:
כו וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם:
כז וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' וַיַּעֲלוּ אֶל-הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל-הָעֵדָה:
כח וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר:
כט וַיִּרְאוּ כָּל-הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת-אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:

כאמור לעיל, בסיפור קצר זה קורה דבר יחידאי שאין כמותו בכל כתבי הקודש: כתוצאה מציווי, מפשיט משה מעל אהרון אחיו את בגדי הכהונה, לא לאחר מותו, אלא כשמוחו של אהרון צלול וגופו בריא ושלם. ברגע שמועברים הבגדים לאלעזר, בן אהרון, יודעים כולם - משה, אהרון ואלעזר - שהוכשרה השעה למיתתו של אהרון. יתר על כן, בגדי הכהונה הגדולה כמוהם כבגדים מלכותיים. "אלה הבגדים", כותב רמב"ן, "לבושי מלכות הן בדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה... והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים...". "...והמצנפת ידועה גם היום למלכים ולשרים הגדולים". לפי שמות כח, ב הם נועדו להיות "לכבוד ולתפארת". לפיכך הסרתם שמשמעה נישולו של אהרון מתפקידו, היא דבר כואב מאין כמותו, ואף על פי כן ולמרות כל זאת אפוף הקטע כולו לא רק בשתיקתו של אהרון אלא גם בשתיקתם של משה ושל הבן אלעזר. אפשר אולי לומר שהיגון והצער מובנים מאליהם, ולפיכך לא צוין הדבר במפורש, אולם אי אפשר להתעלם מן העובדה שבכייה של כל העדה נאמר בפסוק כט במפורש, ואילו צערם של משה ושל אלעזר על ההר, שלא במסגרת העדה, לא נזכר. בסיפור עלייתו של אליהו השמימה (מלכים ב' ב) שמענו את צעקותיו של אלישע "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו". בסיפור שלפנינו לא שמענו כדבר הזה. הבדל נוסף בין מלכים ב' למקומנו: שם מסופר שאדרת אליהו נפלה מעליו במהלך עלייתו למרום, לא נאמר שם שאליהו מסר את האדרת בצורה מסודרת לאלישע טרם שנלקח למרום. מה גם שאליהו לפי פשוטם של הכתובים, לא מת.

לא פחות מעניינת היא העובדה שאהרון מילא אחר הציווי בלי אומר ובלי דברים, בלי תחינה ובלי נסיון לשנות את גזר הדין, להבדיל מתחינתו של משה בדברים ג, כג-כה, לעבור ולראות את הארץ מהעבר השני של הירדן. לדעתי, קבלת הדין של אהרון היא המשך רציף לתפקודו רב המעלה בחייו ותעודת אומץ אשר מסבירה מדוע למרות חטאו במי מריבה, היה ראוי כל חייו לכתר כהונה. סיפור מותו הוא סיפור על אחריות ציבורית ועל מופתיות שבהתנהגות.

אהרון היה ראש מערך העבודה, עבודת הקודש, במשכן. כדי להבין לעומק מכל צדדיו את הסיפור על מותו יש להבהיר מה היתה תכלית הקמתו של המשכן, להבין את החשיבות של ארבעת בגדי הכהונה הגדולה שהיו יתרים על ארבעת הבגדים של הכהנים ההדיוטות ולהתחקות אחר חלק מדרכי הנהגתו של אהרון במרחבי המשכן. בקיצור, ברמה התיאורטית צריך "להיכנס יחד עם אהרון" אל הקודש, ככל האפשר, אם בכלל אפשר.

תכלית הקמתו של המשכן

המשכן הוא מקדש מטלטל שלווה את העם בתקופת הנדודים במדבר. זהו המקום שבו בחר ה' להשרות שכינתו בישראל (שמות כה, ח). הוא נועד לקרב את האדם אל בוראו, הוא גם מקום של סליחה וכפרה (ויקרא א, ד; ה, כ-כה; טז, כט-לד ועוד) שנועד לסייע לאדם להתוודות, להיתקן ולהשיב לעצמו את הווייתו המקורית הטהורה בטרם חטא. יוצא אפוא, שהכהן הגדול שהוא ראש לכל בעלי התפקידים במשכן , הוא גם האחראי הראשי מבין בני האנוש לתהליכי הסליחה והכפרה שבמקדש. לפיכך, ביום הכיפורים, נעשה עיקר העבודה במשכן על ידי הכהן הגדול בלבד (ויקרא טז). במל"א ח', ביום חנוכת המקדש, בתפילת שלמה, נזכר המקדש כמקום תפילה וסליחה. שלמה מתפלל שה' ישמע גם לתפילת הנוכרי שיפקוד את בית המקדש בתנאי שיכוון בתפילותיו אל ה' אלוהי ישראל (ח, מא).

האביזרים המרכזיים במשכן היו: שולחן, מנורה, ומזבח הקטורת - בקודש, וארון שעליו כרובים - בקודש הקודשים. מזבח העולה עמד בחצר. הריהוט היה מלא הוד והדר והקו האדריכלי העקרוני שאף אל המרחבים והתנגד לצפיפות. קשה לבאר את פשר המיקום של הפריטים השונים, אך מעניינת במיוחד העובדה שמתקבלים לפנינו צירופים שאינם הולמים מגורי אדם. כך, למשל, על יד השולחן היינו מצפים לכסאות, אולם בכל המבנה אין כסאות המיועדים לבני אדם. היינו מצפים שמזבח העולה יהיה קרוב אל השולחן, והנה השולחן משמש רק ללחם הפנים, הלחם המונח שם לפני ה'. היינו מצפים שלוחות הברית וספר התורה יהיו על יד המנורה (ספר ותאורה), והנה הספר נתון בתוך ארון הברית בקודש הקדשים, ואילו המנורה – בקודש.

בגדיו של הכהן הגדול
אנו נוקטים את השיטה שלפיה מתוך שמונה הבגדים של הכהן הגדול הפשיטו מעל אהרון רק את ארבעת הבגדים של הכהונה הגדולה.

לכל כהן היו ארבעה בגדים: 1. מכנסים (למטרות צניעות שלא תיגלה ערוות הכהן בעלותו על המזבח (שמות כ, כג; כח, מב) 2. כתונת 3. מגבעת (המגבעת של הכהן הגדול מכונה "מצנפת" (שמות כח, ד, למשל) 4. אבנט (שמות כט, ח-ט).

לכהן הגדול היו ארבעה פרטי לבוש נוספים: 5. מעיל 6. אפוד 7. חושן 8. ציץ.

המעיל היה כליל תכלת (שמות כח, לא). על צבע התכלת נאמר במסכת מנחות מג ע"ב: "... שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד שנאמר (שמות כד) ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר וכתיב (שמות כד) כמראה אבן ספיר דמות כסא". בשולי המעיל מסביב היו גם רימוני תכלת, ארגמן ותולעת שני וגם פעמוני זהב. צירוף הצבעים של התכלת, הארגמן ותולעת השני יוצר מראה הדומה למראה פרי הרימון. לרימון יש הופעה מלכותית של כתר הפוך (שמות כח, לג-לד).

האפוד היה כמין סינר. הכהן היה לובש את הסינר מאחוריו וחוגרו מלפנים. הכתפות היו עוברות את כתפי הכהן הגדול, יורדות לפנים, ובאזור הכתפיים היו שתי אבני שהם בתוך מסגרות זהב ובהן חקוקים שנים עשר השמות של בני ישראל, ששה מכל צד. בקצות הכתפות מלפנים היו שתי טבעות שבהן הושחלו פתילי תכלת כדי לקשור בהם את החושן. לפי שמות כח יב אבני השוהם הן אבני זכרון לבני ישראל... לפני ה', ללמדנו שעבודת הקודש של אהרון הכהן הגדול נעשתה בשם כל ישראל.

החושן, "חושן המשפט"(שמות כח, טו-ל) היה מונח על לבו של הכהן הגדול (שמות כח, כט). המיקום של חושן המשפט על חזהו של הכהן הגדול איננו מקרי והוא בא לקשור בין המשפט לבין הלב , כפי שהדברים נקשרו בבקשתו של שלמה מה' בחלומו: " וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה (מלכים א, ג, ט). מדובר למעשה במלבן שקופל לשני ריבועים, "כמעשה אפוד"(שמות כח, טו). בצדו החיצוני היו ארבעה טורים של אבן, שלוש בכל טור, סך הכל שתים עשרה. אודם, פטדה, ברקת/נופך, ספיר, יהלום/ לשם, שבו ואחלמה/תרשיש, שהם וישפה. באבנים אלה היו חקוקים שמותיהם של בני ישראל. יש לשים לב ששמותיהם של בני ישראל נתונים גם על כתפותיו של הכהן הגדול וגם על לבו, וגם כאן נקשרות האבנים אל מושג הזיכרון: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט). הקשר בין החושן למשפט איננו מפורט בדיוק בשמות כח. זאת, לדעת עמוס חכם על שמות כח, ל, משום שמדובר בדבר נסתר ונעלם, אולם הקשר בין החושן לעשיית משפט אמור במפורש בבמדבר כז, יא: "... וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה".

הציץ היה פס של זהב ברוחב שתי אצבעות שהקיף את מצחו של הכהן הגדול מאוזן לאוזן, ובמרכזו חקוקות בפיתוחי חותם, באותיות בולטות, המילים: "קודש לה'" (שמות כח, לו-לט). לפי הכתוב, הציץ שעל מצחו של אהרון נועד כדי שאהרון יישא "אֶת-עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה' "(פסוק לח). לפי עמוס חכם, המילים ״קדש לה' ״ מפרסמות שכל מה שאהרון עושה היה קודש לה' ובכוחו של פרסום הכוונה הקדושה יש כדי לכפר על עבודה שנעשתה בטומאה, באונס או בשגגה. הציץ גם סילק את העוונות מעל הקדשים וגם גרם שיתקבלו באהבה וברצון לפני ה'.

דרכי הנהגתו של אהרון בתוך המשכן

מעמדו הרם של המשכן בא לו בשל העובדה שבו בחר ה' להתגלות ליראיו. לפי המקרא, מכיוון שה' הוא בורא העולם כולו ומקור כל האנרגיות אשר קיימות בו, אצורה במשכן אנרגיה שאין כמותה הצופנת סכנה לבאי המקום ולמי שמתקרב אליו ללא רשות ("כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"[שמות לג, כ])". מקום ההיטהרות העליונה וזיכוכו של האדם עלול אפוא במצבים מסוימים להיות פתח של פורענות כמעט לכל אחד (ישראל, לוי וכהן, כולל כהן גדול). הוא עלול לסכן ולהמית אנשים אשר אינם מכירים את סדרי המקום והזדמנו אליו בטעות, אך גם כאלה אשר מכירים את הסדרים, אך אינם פועלים בהתאם. כדי למנוע פורענות ממזדמנים אשר אינם מכירים את סדרי המקום או אינם מכירים את הסדרים לפרטיהם, מוקם שבט לוי מסביב למשכן, ככתוב בבמדבר א, נג: "וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת-מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת".

צווים להיזהר נאמרו גם ללויים וגם לכוהנים. לפי במדבר ד, יז-כ, למשל, אסור ללויים לראות את הקדש ולפיכך אסור להם להיכנס למקדש כשמכסים את כלי הקדש. כיסוי זה התבצע תמיד כשפירקו את המשכן והכינו את הכלים לנסיעה. ובאשר לכוהנים, בחנוכת המשכן, שניים מבני אהרון, נדב ואביהוא, הקריבו לפני ה' "אש זרה" שלא צוו עליה ונענשו במיתה (ויקרא י, א-ג). העובדה שהם היו בניו של אהרון הכהן הגדול, לא פטרה אותם מענישה ולא זיכתה אותם בפרוטקציה למרות שהדבר אירע ביום החנוכה של המשכן, שאביהם היה העובד הבכיר בו.

נמנה עתה חמש דוגמאות נוספות לצווים המזהירים את הכהנים לפעול על פי הוראות בטיחות כדי למנוע מראש פגיעות בנפש:

1. איסור כניסה אל המשכן או עבודה על המזבח החיצוני ללא מכנסי בד: "וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי-בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה מִמָּתְנַיִם וְעַד-יְרֵכַיִם יִהְיוּ: וְהָיוּ עַל-אַהֲרֹן וְעַל-בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא-יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו"(שמות כח, מב-מג).

הכותנות של הכהנים היו ארוכות מאד עד למעלה מן העקב, אולם בעלייה על המזבח היה חשש שתיחשף ערוותם, לכן מטעמי צניעות הם נדרשו לא להסתפק בכתונת, כלומר בגלימה בלבד.

2. איסור כניסה למשכן או עבודה במזבח העולה שניצב בחצר המשכן, ללא רחיצת ידיים ורגליים: "וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחשֶׁת וְכַנּוֹ נְחשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם: בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה': וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם" (שמות ל, יח-כא).

לפי ספר החינוך, מצוה קו "אפילו היה טהור ונקי בתחילת בואו שם צריך לרחוץ" - "להגדלת כבוד הבית". ואם כן, האיסורים לעבוד ללא רחיצה או ללא מכנסיים נועדו לא רק להגביר את רמת הצניעות והטוהר אלא גם להעלות את המודעות לאי היכולת של האדם להגיע לרמת הניקיון והטוהר היאים לשמיים.

3. איסור על הכהן הגדול להיכנס אל קודש הקודשים "בכל עת"
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל-יָבֹא בְכָל-עֵת אֶל-הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל-פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל-הַכַּפֹּרֶת" (ויקרא טז, ב).

הכהן הגדול מוזהר שאם יבוא אל קדש הקדשים(הוא "הקדש מבית לפרוכת") על פי רצונותיו, יתחייב מיתה. רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, מותר לכהן הגדול להיכנס מהקודש אל קודש הקודשים כשליח הציבור, כדי לכפר ע ל כל חטאותיהם של בני ישראל ולטהרם לפני ה' ( ויקרא יט, כט-לד). הכניסה אל קודש הקדשים ביום הכיפורים היא בבחינת מחווה כלפי העם, ולכן במהלך השנה, גם כאשר הכהן מסתובב תדירות בקודש, עליו לנהוג באיפוק ולא לחצות את קווי ההפרדה האסורים.

4. איסור על הכהן הגדול להיכנס ביום הכיפורים אל קודש הקודשים ללא מחתה וקטורת

"כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי"(שמות לג, כ) נאמר למשה שביקש מה' להראות לו את כבודו (שמות לג, יח). מה שנמנע ממשה, נאסר גם על אהרון אחיו, הכהן הגדול, ולכן השהות שלו בקודש הקודשים ביום הכיפורים חייבה אותו לשתף פעולה ולסייע בשמירת קווי הפרדה ואפילו הסוואה גם בתוך קודש הקודשים: על פי ויקרא טז, יב-יג ביום הכיפורים, עם היכנסו אל קודש הקודשים, חויב הכהן הגדול להביא לשם גם מחתה וגם קטורת. בקודש הקודשים היה עליו להניח את הקטורת על הגחלים שבמחתה. כתוצאה מכך היתמר עשן הקטורת כעין ענן והעלים אפילו מעיניו של הכהן הגדול את גילוי השכינה שהתרחש על הכפורת (המכסה של ארון העדות) בענן. הכתוב מזהיר את הכהן הגדול שאם לא יעשה כן, ימות: "וְנָתַן אֶת-הַקְּטֹרֶת עַל-הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת-הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת" (פסוק יג).

5. האיסור על הכהן הגדול לשרת במשכן בלי מעיל שיש בו פעמונים ורימונים

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל-שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָֹה וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (שמות כח, לא-לה)

צלצול הפעמונים הוא חלק מהמשוכות האמורות להפריד בין המשכן לכל מה שמחוצה לו. הוא מעין כרוז המודיע גם על כניסתו של הכהן הגדול למשכן וגם על יציאתו ממנו.

האיסור החמישי הקשור לאחד מארבעת הבגדים המיוחדים המבדילים בין כהנים הדיוטות לבין הכהן גדול, מחזיר אותנו אל סיפור מותו של אהרון הכהן בו פשטו מאהרון את בגדי הכהונה הגדולה כשמוחו צלול וגופו בריא ושלם, ככתוב "וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר" (במדבר כ, כח). אהרון עולה יחד עם משה ואלעזר בנו אל ראש ההר. לא הבן הוא המפשיט אלא האח, והמעמד בלתי נתפס: אין אומר ואין דברים. אין בכייה ואין תלונה או ניסיון לקרוע את גזר הדין. לפנינו שקט מעיק ששיאו מתגלם בשתיקת אהרון עצמו, וכאילו בהמשך לאי הדיבור אל הסלע שבסופו של דבר רק פגע בבני ישראל, מופגנת כאן בחירה נשגבה ומופלאה באי דיבור, אך הפעם מתוך ציות לצו עליון.

אהרון שהיה ראש לכל נושאי התפקיד במקדש, הכיר את הוראות הבטיחות הקפדניות שהתלוו לשירות בקודש ובקודש הקודשים גם יחד. חייו התנהלו במרחבי הקודש, הוא שוטט בהם תוך הקפדה על מצבור של כללים, מתוך הכרה של גודל המשימה, אך בו זמנית גם מתוך מודעות לסכנות הרובצות. הקדושה ואימת המוות חצו מן הסתם את מוחו תדירות, פעמים זו לעומת זו, פעמים זו על גבי זו ופעמים בתשלובות ובחבירות בלתי ניתנות להגדרה. אפשר לומר שבמסגרת תפקידו היום יומי (להעלות נר תמיד [שמות כז, כ]; להקטיר קטרת כל בקר [ל, ז], למשל ) ולא היום- יומי (לשים את לחם הפנים על השולחן [שמות כה, ל ]; לכפר על העם ביום כיפורים [ויקרא טז], למשל ) המוות היה עבורו כביכול במרחק נגיעה, והוא היה אמור להתייחס כלפיו בשוויון נפש. לפיכך אין לתמוה שעל סף מותו הוא עובר את המעבר החריף בין החיים הבריאים לבין המיתה ללא התרגשות מיוחדת. מי שעל כל צעד ושעל היה צריך לזכור מה לעשות כדי שלא ימות, בסופו של דבר איננו אחוז פחד נוכח המפגש עם המות (וכך גם אלעזר בנו, שעדיין לא התנסה בכהונה הגדולה, אך היה כהן במשכן).

גם חוקי האבלות החלים על הכהן הגדול עשויים להאיר את סיפור מותו של אהרון:

על פי ראש פרק כא, לכהן הדיוט מותר להיטמא לקרוביו. על פי ויקרא כא, י - טו לכהן גדול אסור להיטמא לקרוביו, אפילו לא לאביו ולאמו. אם מת אביו של הכהן הגדול או אם מתה אמו, אסור לו לגדל פרע שער ראשו ואסור לו לפרום, כלומר לקרוע את בגדיו לאות אבלות, אסור לו לעזוב את העבודה במקדש והוא עובד אונן (כלומר בעודו אבל, שעדיין לא בא מתו לקבורה), שהרי אם יעזוב את עבודתו, יחלל את קדושת המשכן על ידי טומאתו או עזיבתו. כתוצאה מדיני האבלות הנוקשים, אך בשל צרכי הצבור הבלתי נמנעים, נדרש מהכוהן במידה רבה כאילו להתעלם ממיתת הקרובים לו (קל וחומר הרחוקים ממנו) ולהמשיך בשגרה, למרות שבמישור האישי נפגמה השגרה הזאת. נדרש ממנו כאילו להתעלם, לפחות במידת מה, מהקיטוע שבחיים אף כי היה קיטוע כאן. באופן כזה, מתרחק הכהן הגדול מדופק החיים הטבעי של חיים ומוות והדבר מפתח בקרבו מנגנוני תגובה אחרים כלפי המוות. כתוצאה מכך למעשה, כבר בחייו הוא מתחיל לטעום משהו מטעמו של הנצח, מטעמה של ההוויה המתמדת שאין לה תחילה ולפיכך גם אין לה סוף. דומה כי הנגיעה בנצח בעודו בחיים היא גם זו אשר מאפשרת לו על סף מותו לעבור ממצב למצב, כאילו מדובר במעבר בין שתי נקודות על קו אחד.

לאור כל זאת ברור כי בפרשת מותו הוכיח אהרון גדלות נפש: הוא הוכיח שאין לו איפה ואיפה: איפה אחת כלפי אביו ואמו ואיפה אחת כלפי עצמו. כשם שמכורח תפקידו הוא נאלץ להתעלם או כמעט להתעלם מקטיעות והפסקות בחיי קרוביו, כך גם הפעם, על סף מותו שלו, הוא כפף את עצמו לעקרון אי הקטיעה ופסע לעבר מותו שלו כאילו לא בקטיעה מדובר כאן, כאילו מתוך תפיסה של המשכיות כלפי גורלו שלו ומתוך דאגה להמשכיות בעבודת הקדש על ידי בנו יורשו. הוא לא ברח מהצו האלוהי כיונה.

ועוד: דיני האבלות שחלו עליו בהיותו בתפקיד, נבעו מתוך הרצון שלא לקטוע את סדרי העבודה במשכן למען העם, לפיכך גם במותו הוא מוכיח נכונות להמשיך כמנהגו ולא לפגוע ברצף העבודה שבמשכן. שירת העבודה צריכה להמשך ומותו הוא המחשה כואבת של הפתגם הזה שכן הוא מעביר בצורה מופתית, בשקט שלא ייאמן, את התפקיד לבנו.

ועוד: מכיוון שאלעזר הופך לכהן גדול טרם מותו של אהרון, נגזר גם עליו, על אלעזר, לא להיטמא לאביו ויוצא, שכשם שאהרון לא נטמא לקרוביו, כך לא נטמא אלעזר לקרובו וכל זה בהמשכיות ברורה לאיסורים שחלו על אביו אהרון בחייו במסגרת התפקיד, אך מתוך הבדל כביר אחד: אלעזר ואהרון עומדים כאן נוכח המות זה מול זה ובעיניים פקוחות!!!

דומה, שהפגנת איסור איפה ואיפה בחיי הכהן הגדול ובנו, ממש סמוך למותו, מוכיחה ששניהם ראויים לשאת את חושן המשפט שה' הודיע באמצעותו את משפטו לשואלים.

לאור הנאמר גם אפשר להבין, מדוע ההפשטה קדמה למיתה. אילו היה אהרון מת עם בגדיו, היו הבגדים מקבלים טומאת מת ושוב אי אפשר היה ללבשם מיד. העבודה היתה נפסקת, והעם היה נשאר ללא כהן גדול.

אנו רואים אפוא שהכהן הגדול באורח חייו, במלבושיו המיוחדים על סמליותם ובצירוף לכוונות ההיטהרות והקדושה למען הכלל, הוא יצור שמעלה את המוחשיות שבו לרמות של רוחניות גבוהה, ומשום כך משחטא, עליו להסכים שיפשיטו את בגדיו שהיו עטורים בשמותיהם של בני ישראל, ושיעבירו אותם לכהן גדול אחר, הוא בנו.

בדמיוני אני שומעת קולו של פעמון או שניים ממעילו כליל התכלת שהוסר מעליו. אלו מבשרים את מעברו של הכהן הגדול, אהרון, מעולם החיים והקדושה העליונה אל המוות הבלתי נודע. מנגד, אלעזר כבר מעוטר במעיל כליל התכלת. על אבני השוהם בכתפיו חקוקים שמותיהם של בני ישראל, גם על אבני החושן שכנגד לבו הם חקוקים, וחזקה עליו שילך בדרך שהתווה לפניו אביו, הכהן הגדול הראשון