ד״ר רוביק רוזנטל, בלשון, מילונאי, עיתונאי, מחזאי וסופר
ד״ר רוביק רוזנטל על: רוביק רוזנטל, העברית הישראלית: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו, הוצאת כתר, 2026, 255 עמודים.
"העברית הישראלית: איך אנחנו מדברים ומה זה אומר עלינו" יצא בינואר 2026 בהוצאת כתר. הוא נולד מתוך שלושים שנות עיסוק אינטימי בעברית החיה, בטורים במעריב, באתר הזירה הלשונית, במילונים ובספרים. מבחינתי הגיע הזמן לספר את כל הסיפור, ללקט את כל המרכיבים, לפצח ולחבר לעשות זאת כדרכי בלשון בני אדם, כאשר לצד עבודתי בשדה הזה התעשרתי במחקרים רבים של קהיליית הבלשנים, שהעברית הישראלית היא כר הפעולה שלהם. מצאתי שיש אי בהירות הדורשת הסרת הערפל. מהי בדיוק העברית הישראלית? מה ההבדל בינה לבין 'עברית' סתם? מה ההבדל בינה לבין 'ישראלית' מבית מדרשו של גלעד צוקרמן, תיאוריה מופרכת אבל אטרקטיבית ודורשת מענה?
הספר נהרה לאורך שלוש שנים, הוא מכיל 21 פרקים וכמה אינדקסים, וכל פרק מאיר את העברית הישראלית ממקום אחר. בפרק האחרון אני מציב שאלות המציעות חיבור בעקבות הפירוק. כדרכי זו חבילה המשלבת בין ידע מחקרי, דוגמאות וסיפורים לבין תובנות ותבניות. והרי כמה קווים לדמותה של העברית הישראלית, מלוּוים בציטוטים מן הספר, ציטוט לכל פרק.
לא ישראלית. עברית. העברית הישראלית אינה יכולה בלי 'העברית'. היא יונקת ממנה, מוצצת את לשדה, מאתגרת אותה וחוזרת אליה.
טהרנות לשונית היא מחלה. הבלשן חיים בלנק מלגלג על הטהרנים. הוא מספר על מורה המתפאר בכך שתלמידיו מדברים בלי שגיאות, ומתלונן שרק על 'יש לי את' לא התגברו: "מה לעשות, יש להם את ההרגל הזה, ואין מה לעשות".
העצלות היא מנוע צמיחה. עיצורים נבלעים במעבר בין מילים, ויוצרים רצף שהוא מעין מילה חדשה. מילית היידוע 'אֶת' נבלעת עם המושא: אהבתי תַסֵפֶר. א' מוקרבת גם בכינויי גוף ומושא. מָתָרוצֶה?!
מותן של הגרוניות. ההקפדה על העיצורים הגרוניים נשמרה בקפידה בשנות הרדיו הראשונות כי נחשבה סימן היכר לעברית מהודרת. המדינה הצעירה לא האירה להן פנים. במהלך אכזרי הוצמדה לשימוש בהן תווית המסומן, המעיד על כך שהדובר אינו 'משלנו'.
בכל יום נולד פועל חדש בעברית. אנחנו מדופרסים, מבואסים, כי פספסנו ופישלנו והתפדחנו. כדי להירגע אנחנו נצמדים אל המכשיר הזעיר שהפך חלק מגופנו, מקליקים ומסמסים, מצייצים ומפסבקים, מלייקקים ומטקבקים.
כוחו של הדמיון הלשוני. הכוח המטפורי של העברית המדוברת מגולם במטפורות שנועדו להביע רגש. מתמטיקאי מוצלח הוא אשף, אגדה, שד. תמר סוברן כותבת כי בעבר 'להתחמם' היה המקביל 'להתרגז'. היום כשמישהו 'חם על משהו' מעיד שהוא מעוניין בו מאוד.
מטבעות לשון מן הגורן ומן היקב. הביטוי 'אבק אדם' נוצר ככל הנראה על ידי הסופר דוד פרישמן, מתייחס ליהודי הגולה, ובהמשך לניצולי השואה וליהודי המזרח. 'מלח הארץ' לעומתו מיוחס לעילית המגויסת, ומקורו בברית החדשה.
הוד מעלתו, הסלנג הישראלי. 'אוהב אותך' מבטא רגש, לעומתו 'הרוס עלייך' או 'מתה עליו' מהדהד את תחושת האובדן של האהבה, את ההליכה על קו הקץ, את חרדת האכזבה. 'נהניתי' מבטא שביעות רצון, לעומתו 'היה כיף' מבטא שמחה.
שיחה ישראלית, לשימוש מקומי בלבד. מילת אישור מפתיעה היא לעיתים קרובות מילת השלילה 'לא'. 'לא' הפכה מעין פתיחה קבועה למשפטים שאין בהם שלילה, ולעיתים הם מבטאים חיוב ברור: "לא, אתה צודק מאה אחוז".
מדברים דוגרי, והכול נשאר במשפחה. היורשת הרשמית של 'חבר' כפנייה גנרית היא 'אחי'. היא משמשת כפניית קִרבה, בעיקר בין צעירים, ונשענת על קרבת המשמעות עד כדי נרדפוּת בין 'אח' ל'חבר'.
שער לאזורים שמתחת לחגורה. גורל מיוחד אונה לפועל התמים 'לגמור'. במקורו הוא פועל תלמודי הומונימי שפירושו גם למד, גם הקטיר קטורת וגם סיים. בעברית הישראלית הוא זכה לחלופה לפועל האנגלי to come - להגיע לאורגזמה.
אז מי אחראי? קבוצה ייחודית של קובעי נורמות הם אלה הממנים את עצמם להיות אדוני העברית, ועוסקים בתיקון פומבי לשגיאות של אחרים. עבודת ציידי השגיאות לוקה בחטא ההתנשאות, ולצד זה הם פוסלים במומם, ולעיתים קרובות טועים ומטעים.
אירופה מתנחלת בעברית הישראלית. 'תנועה' במשמעות ארגון נולדה בעקבות Bewegung הגרמנית, האחות הרפואית שאלה את שמה מ-Schwester הגרמנית. שמות הכיתות 'חמישית' עד 'שמינית' הם שכפול של השיטה הגרמנית.
שפות היהודים הזנוחות משיבות מלחמה. יידיש חדרה כמעט לכל משפט דיבור עברי באמצעות תומכת השיח אֶפֶּעס. בית ישראלי אינו בית של ממש אם אין לו בּוֹיְדֶם, עליית גג, מלא בפיצ'יפקֶס, שמונצֶס, שמאטֶס, ומגהץ קקמייקה עתיק יומין.
האנגלית הגלובלית כובשת חלקות שפה נרחבות. את 'שלום' כברכת פגישה ופרידה החליפו 'היי' לפגישה ולפתיחת התכתבות, ו'ביי' לפרידה. 'בבקשה' ו'סליחה' פינו את מקומן ל'פליז' ו'סורי'.
הפקצות מעצבות את שפת הרשת. הבלוגים הוורודים מכילים תערובת של עברית, אנגלית, נגיעות בספרדית: "מי אנד מיי פרפקט פמיילי אר נוסעים!" "אני לייק סו סורי פיפל שלא עידכנתי מוצ'ו טיים אבל דההה לייק יש לי לייף".
הצהלית זולגת לשפה האזרחית. הפועל 'להקפיץ' חזר לחיי היומיום: "תקפיץ לי פיצה", "הקפצנו את הילדים לבית הספר". 'התקפל' בהוראת סיים אירוע בצהלית משמש באירועים אזרחיים תמימים: "בדיוק התקפלנו אחרי 24 שעות בַים".
השפה האמונית פורצת את גבולות המגזר. 'ברוך השם' הפכה לקלישאת יומיום נפוצה. 'השם' מככב בצירופים כמו 'השם ירחם', 'אם ירצה השם', 'בעזרת השם'. ב"משחקי השף" מברך כמעט כל מתמודד המגיש מנה לשופטים "בעזרת השם נעשה ונצליח".
התקשורת יורדת אל שפת העם. סרטים וסדרות בטלוויזיה חושפים שלל להגים ומבטאים. בסדרה התיעודית "הדימונאים" נחשפת השפה המיוחדת המזוהה עם הפריפריה. סדרות כמו "טירונות" ו"המפקדת" חושפות את שפת החיילים.
הספרות והזמר חוברים אל הקהל ואל השפה המתחדשת. המשורר שסימן את הפריצה היה יהודה עמיחי. סודו של עמיחי הוא בכך שיצר שפה מדברת, או בכינוי שניתן לה "שפת העולם הזה".
המבטא הישראלי הולך אל המכנה המשותף הנמוך. ירון לונדון סבור שלא רק המבטא האשכנזי הובס בדרך למבטא המשותף, אלא גם המבטא הספרדי המקורי נשחק. "זו ההברה הרכה והצלולה, אשר הנשיא יצחק נבון נמנה עם שרידי דובריה".
ואידך, אחים שלי, זילו וגמורו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.