פרופ׳ חננאל מאק, המחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר-אילן
על: אסף ענברי: נתן ועמוס, הוצאת משכל ידיעות אחרונות, 2026, 256 עמודים
זהו סיפורם של שני אנשי הרוח המשפיעים ביותר שחיו בארץ במאה העשרים, וזהו גם סיפורו של הוויכוח שקורע עד היום את החברה הישראלית.
שניהם עברו תהפוכות. נתן, נביא החצר של דוד, הפך למתנגדו. עמוס, שהשתתף בהפלתו של בן-גוריון, הפך לחסידו. נתן, שעמד שנים רבות בלב הקונצנזוס, הפך לאקטיביסט שנוי במחלוקת. עמוס, שנולד בלב הימין, הפך לאידיאולוג הראשי של השמאל. (דב אלבוים, גב הספר)
***
"לספרות העברית יש מהות משלה. ישנה דרך מסוימת, עברית, לספר סיפור. סופר ההולך בדרך זו, כותב ספרות עברית. סופר שאינו הולך בה, סיפוריו אינם ספרות עברית גם אם לשונם עברית". בצרור משפטים נחרץ זה פותח אסף ענברי את מסתו "לקראת ספרות עברית". ובהמשך: "הספרות העברית, בגרעין מהותה, היא סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית. כלומר, סיפורת המושתתת על... תפישת האדם כחלק מלאום". ועוד: "כל דמות אנושית בתנ"ך, ייחודית ומרשימה ככל שתהא, איננה אלא חוליה בשלשלת הלאומית הארוכה. הביוגרפיה הנפרשת בפנינו לאורך המקרא איננה ביוגרפיה של אדם כלשהו אלא ביוגרפיה של עם". ארבעת ספריו של ענברי: הביתה (2009), הטנק (2018), הספר האדום (2022) ונתן ועמוס שהופיע באחרונה (2026) אכן עומדים במבחן דרכו העברית לספר סיפור. עלילותיהם מתרחשות על אדמת הארץ הזאת וכמעט כל הדמויות העולות והפועלות בהם מוכרות לקורא העברי בן הארץ שעיניו, אזניו וזכרונו אינם אטומים לתולדותיה למן ראשית ההתיישבות הציונית-חלוצית ועד ימינו אלה. בהמשך הדברים יתברר שההליכה בדרך הספרות העברית על פי ענברי אינה מסתפקת בהן לבדן ושכתיבתו הספרותית שלו עומדת גם בדרישותיו האחרות.
שמו של הספר הנוכחי מסגיר את זיקתם של נתן אלתרמן ועמוס עוז אל נביאי המקרא. העיון בו מעלה את ההקבלות בין הנביאים לבין דמויותיהם של "שני אנשי הרוח המשפיעים ביותר שחיו בארץ במאה העשרים", כלשונו של דב אלבוים מעל גבו האחורי הספר. כמו נתן הנביא ועמוס הבּוֹקֶר וּבוֹלֵס השִׁקְמִים היו נתן אלתרמן ועמוס עוז חדורים בהכרת החובה הדתית והשליחות הלאומית המוטלות על כתפיו של אדם אשר דבר האל נָגע על פיו ועל שְׂפתיו: אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא, ה' אלוהים דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא?
נתן הקדמון נודע כנביא החצר של דוד הראשון אך בעת הצורך לא היסס להוכיחו אל פניו: 'אתה האיש!' – אתה העשיר שבז לאיש הרש ולרגשותיו וטבח את כבשתו האחת הקטנה שהייתה לו כבת. נתן השני, "נביאו" של דוד בן גוריון, ניצב אף הוא ימים רבים לצד האיש הגדול אבל ידע גם לחלוק על דעתו ולהפוך ממעריץ לנביא זעם ולצופה לבית ישראל. עמוס אֲשֶׁר הָיָה בַנּוֹקְדִים מִתְּקוֹעַ שביהודה השמרנית נטש את בית אביו, עקר אל חבלי הארץ שמרדו בחוקיה והליכותיה של ירושלים הישנה ובמוסדותיה, וגם בארצו החדשה לא נרתע מפני איומיו של אֲמַצְיָה כֹּהֵן בֵּֽית־אֵל ולא נמנע מלמלא את שליחותו לאמור: לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל. כיוצא בו עמוס עוז, שהעדיף את קיבוץ חולדה המורד על פני ירושלים עיר מולדתו. ובדומה לנביא שהרבה להתריע על מתעשרים מרושעים וגסי רוח ועל פָּרוֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן וברחבי הארץ כולה, הָעֹשְׁקֹת דַּלִּים, הָרֹצְצֹת אֶבְיוֹנִים, הָאֹמְרֹת לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה, אימץ עמוס עוז לעצמו מערכת אידיאולוגית שבמרכזה חתירה לצדק ולשוויון חברתי. ולאחר ששת הימים יצא למאבק עיקש וממושך נגד הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר – לדעתו – בשל כיבושים והשבתם לתחייה של גבולות נושנים, ואֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם.
דבקותו של אסף ענברי בתרבות הכתיבה המקראית באה לביטוי גם במרכיבים נוספים של סגנונו. עלילותיהם של ספריו מסופרות מפיו של מספר חיצוני כל יודע, ולכן הן משוחררות מתלות בדעותיו, השערותיו והערכותיו של המספר בגוף ראשון. ענברי במסת העקרונות: "אין בתנ"ך הצהרות של ספק או הסתייגות מצד הכותב" או של הורדת הסיפור לדרגת שמועה, השערה, חלום או אגדה. המספר בגוף שלישי אמין מהמספר בגוף ראשון שכן הפרספקטיבה שלו עדיפה על זו של האני המספר "והוא אינו חשוד בהעדפה או העלמה מטעמי כדאיות אישית". זאת ועוד, המספר המקראי לעולם אינו מבחין בין ידיעה וודאית ורציונלית לבין חזונות ואירועים שספק אם אירעו, וכיצד הובנו בעיני רואיהם אם אומנם אירעו. משמעויותיהם הערכיות והרעיוניות של אלה בסיפורי המקרא מזכים אותם במעמד של עובדות ומותירים בידי הקורא את ההכרעה בדבר אמינותם ההיסטורית הריאלית. דברים אלה נכונים במידה רבה גם על כתיבתו הנרטיבית של ענברי. ועוד זאת: בדומה לאותו מספר קדמון ממעיט ענברי לעסוק במתחולל בעמקי ליבותיהם ונפשותיהם של גיבוריו. מנועי ההפעלה של ספריו הם המעשה והדיבור וכמעט רק הם, וחשיפתן של רגשות, כוונות, תקוות ומזימות היא משימה המוטלת על כתפיו של הקורא הנבון. ומשימה זו שכרה בצידה, שכן במילויה הופך הקורא לפרשנו ואף לשותפו ההכרחי של הכותב והשניים מנהלים ביניהם דיאלוג סמוי, ברוח דבריהם של מיכאיל באכטין, ג'וליה קריסטבה וחוקרי ספרות נוספים.
וגם כאן מתגלית נאמנותו של ענברי לדרך שבה לפי דעתו מתנהלת הספרות העברית בעקבות המקרא והספרות העברית הקלאסית שלאחריו. לעולם אין המספר המקראי עונה לשאלות הגדולות העולות במהלך הקריאה בסיפוריו הגדולים: מדוע שלח יעקב את יוסף אל אחיו-שונאיו שלא יכלו דברו לשלום? מה חשבו אחי בנימין למראה גביע הכסף המלכותי שנמצא לתדהמתם באמתחתו? מהו חלקה החסוי של בת שבע בפרשת יחסיה עם דוד? מה בדיוק התרחש או אמור היה להתרחש בין רות ובועז בקצה הערימה באותו ליל אביב של זריית החיטים בגורן? ספרות המדרש משיבה על מקצת השאלות הללו ודומותיהן אבל לעולם תישאר ההכרעה בידיו ובדמיונו היוצר של הקורא.
עם זאת, המספר המקראי מרבה לפזר סמלים וסימני דרך – מהם גלויים לכל, מהם החשופים רק לעיניים מיטיבות קרוא. מהם ביטויים מקומיים ומהם פריטי לשון אינטרטקסטואליים. וכיוצא באלה אסף ענברי, בייחוד בספר המונח עתה לפנינו. כך לדוגמה יבחין כל קורא בעובדה הכאובה המשותפת לעמוס עוז, לדוד בן גוריון ולפינחס לבון – האוהבים שהפכו לאויבים בשל פרשת לבון וגלגוליה – והיא היתמות מאם שניחתה על שלושתם בילדותם. אבל לא כל קורא יבחין ב"לבבות הפרומים" של בן גוריון ולבון – ביטוי שאותו מייחס ענברי לשני אלה ורק להם. ולא כל קורא יקשור את אסונם של השלושה לאסונו של אלתרמן, שאיבד את בתו בנסיבות טרגיות דומות לאותן שהביאו על אמו של עוז את אובדנה. לא כל קורא יזכור שגם מיכאל הספרותי, הוא "מיכאל שלי", איבד את אמו בהיותו ילד ושחנה התייתמה גם היא מאמה והיא בת שלוש עשרה שנה. ורק מתי מספר ירדו לעומקו של הסיפור על המלך שבתו נשאה נפשה אל השמים או אל עולם רחוק שמעבר למציאות. הוא בנה לה ארמון הגנה בראש הר אבל היא הצליחה לצאת מתוכו ונפלה אל מותה. האם היה הארמון מן פונדק רוחות פרוץ? האם צפה הוא אל הכינרת? האם בנה אותו המלך על הר העצה הרעה? ואולי במקום אחר? ומה היה שמה של אותה בת מלך שלא שמרה נפשה: פניה? תרצה?
הספר זרוע לכל אורכו בפסוקי ספר עמוס, ברמזים לארצות התן, מיכאל שלי, מקום אחר – יצירתו הספרותית המוקדמת של עמוס עוז, וכן במובאות משירי אלתרמן ובאיזכורי מחזותיו. בצידם של אלה מופיע כאן לא אחת ולא שתיים שמו של קיבוץ חולדה הקשורה בעבותות אל כמה וכמה מהמאורעות המרכזיים שבהם עוסק הספר. בהם: מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, דמותו של פינחס לבון, גלגוליו של "עסק הביש", מפעלותיו של לוי אשכול ועל כולם – יציאתו של עמוס עוז בן הארבע עשרה מחזקתו של אביו האלמן אובד העצות, מעולו הרוחני של דודו הרביזיוניסט ומהעולם הישן, הדתי והמשכיל לעבר ביתו החדש, החילוני והסוציאליסטי. בעקבות מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ואף קודם לכן, הפך עמוס עוז גם את עורו הפוליטי והיה למנהיג רוחני בכיר של השמאל המדיני. והנה, אותה מלחמה ואותן תוצאות הביאו למהפך המנוגד בדעותיו ובפועלו של נתן אלתרמן אשר היה לאחד ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה, בניגוד לדעותיו של מורו הגדול, בן גוריון. ובעוד עמוס עוז וחבריו עמלים על קיומם של ערבי עיון ודיון חרישיים שהולידו את הקובץ "שיח לוחמים", פועלים אלתרמן וחבריו החדשים בקול גדול להרחבת תנועתם ולפירסום עקרונותיה. מהפכים אלה הם אולי ליבתו של "נתן ועמוס". רמיזות מעודנות לתמורות הפוליטיות והתרבותיות שחוו השניים חבויות בשמות הרחובות שבהם מהלכים נתן ועמוס לקראת פגישתם בסוף הספר. הקרן הקיימת, בן גוריון, ז'בוטינסקי, בן יהודה, גורדון ובתי הקפה של דיזנגוף.
והערה אישית: לטעמו של כותב שורות אלה עולה "נתן ועמוס" על שלושת קודמיו בכל אמות המידה שהוצגו כאן וגם בתכונה נוספת: בספר זה ניכרות אהדתו והערכתו של הכותב לדמויות המרכזיות הפועלות לאורכו, וזאת בניגוד לעולה מתוך "הביתה" ו"הספר האדום" ולזלזול הדקיק בכמה מהשותפים לחידת "הטנק".
הנה כי כן, מרכיבי הרקע הארצי וההיסטורי של הספר הם ארץ ישראל הציונית, שורה ארוכה של מדינאים ועסקנים וקציני צבא ואנשי רוח על מעשיהם ודבריהם, וההתרחשויות הכבירות, הקטנות וגם הקטנוניות הפוקדות את העם היהודי ואת מדינת ישראל בעשורים האמצעיים של המאה העשרים. כל אלה אינם ערוכים כאן כסדרה של אירועים היסטוריים אלא כיצירה ספרותית המשלבת את מעשיהם ודבריהם של יחידים בתוך הסיפור הביוגרפי הגדול של העם היהודי, בהתאם לתביעותיו והגדרותיו של אסף ענברי בדבר דרכה של הספרות העברית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תודה רבה על תגובתך. היא תפורסם אחרי אישורה.